לקום מהשבעה

מתרגל, ופוסע על הדרך מאז 1997 במסורת הוויפסנא והבודהיזם הטיבטי. חוקר דהרמה בת-זמננו, דהרמה מעורבת חברתית ואת המפגש בין ההגות הבודהיסטית לפילוסופיה המערבית. עבודת הדוקטורט שלו מציעה תפיסה חינוכית דיאלוגית לאור הבודהיזם המעורב חברתית. מלמד דהרמה ומדיטציה בעמותת תובנה ובגופים נוספים, מלמד פילוסופיה בתיכון ובמכללה למורים ובוגר התכנית התלת-שנתית ללימודי האקומי – פסיכולוגיה התנסותית.

***

בעת כתיבת שורות אלה אנחנו כבר יותר ממאה ועשרים ימים לתוך המלחמה. ימים של כאב, של “עוד זה מדבר וזה בא”. הגענו מכאב, מתקופה לא פשוטה, לתוך ההלם והזוועות של השבעה באוקטובר, זוועות שהלכו והתבררו, ועם כל הבנה של היקפי הזוועה, גברו החלחלה, ההלם, הזעזוע, היגון והעצב. כל-כך הרבה עצב. העניין היה, העניין הוא, שזה לא נגמר, זה נמשך, וכל “הותר לפרסום” הוא עוד אגרוף בבטן הכואבת גם ככה. לכך מצטרפים עוד אלמנטים של קושי בתוכם, תחושת הבדידות מול עולם שמכחיש ומתכחש והתחושה שמי שאמור לדאוג לנו במצבים של קושי, סכנה ופחד, לא רק שלא דואג לנו אלא גם פועל נגדנו.

במשך זמן רב תרגלנו נוכחות בתוך העצב הזה, בתוך הכאב. ניסינו להתמיר אותו לחמלה, ניסינו להתיידד איתו, להתקרקע איתו ולקרקע אותו. כעת, שבועות ארוכים אחרי השבת השחורה הגיעה העת לנסות לקום.

שבעה היא קונספט מוזר: אדם קרוב ויקר מת, ואנחנו תוחמים זמן שמיוחד לשהייה יחד, לאבלות, לנוכחות משותפת עם כאב לכתו. אף אחד לא משלה את עצמו ששבוע יכול להספיק לאבל על מי שאינם, ובכל זאת יש עוצמה גדולה לתיחום הזה. לרשות החברתית להתייחד עם זכר המתים, להיתמך על ידי הקהילה, לקבל את הרשות להיות עם הכאב. יש עוצמה גדולה לישיבה, אך יש גם עוצמה גדולה לקימה מהשבעה: לאמירה לפיה הזמן הזה שיוחד לאבלות הסתיים, שהגיעה העת לקום, לשוב לחיים, להמשיך לגדל את החיטה.

אין פה קריאה להדחקה או להכחשה של רגשות, יש פה קריאה לבחירה באופני ההתמודדות עם הרגשות הללו שיאפשרו חזרה לחיי נפש שלמים. “קבלה רדיקלית” מניחה שאין לנו שליטה על המחשבות והרגשות שעולים בתודעתנו, אבל פעמים רבות יש לנו בחירה במה שנוגע לאופן העבודה איתם. לפעמים אפשר לתת להם לחלוף, להניח להם או להביא להפסקתם.

יש גם חשיבות לתמיכה הקהילתית: כמו בשבעה, הקימה היא עניין משפחתי וקהילתי, החלטה משותפת לקום. הדימוי שעולה הוא דימוי של מעגל של יושבים ויושבות שקמים יחד; מושיטים זה לזה ידיים, קמים יחד, תומכים ותומכות אלה באלה בתהליך הקימה ובהליכה המשותפת.

ההקשר הקהילתי מזכיר לנו גם את החלופה. כאשר כולנו בעומקי הכאב, אנחנו גם פנויים פחות לעזור זה לזה, ואף פוגעים במי שמקיפים אותנו מתוך החולשה והכאב שלנו. הקימה המשותפת משחררת אנרגיית חיים שמאפשרת לנו להיות שם ביתר קלות בשביל האחרים והאחרות כדי ליצור מרחב חברתי מיטיב שיש בו יותר אהבה, חמלה, עדינות והתחשבות.

את המסר הזה אני כותב עכשיו אבל אני משוחח עליו עם תלמידיי ותלמידותיי כבר כמה שבועות, ואני רואה את הקושי לקום. צריך לחקור את הקושי הזה, שיש בו אלמנטים של היאחזות בצער ובכאב מסיבות שונות.

צריך לפתוח ולהזכיר שמפרספקטיבה בודהיסטית עצב, יגון, צער ואבלות הם מצבים מנטליים לא מיטיבים, מצבים מנטליים עוכרים. שוב, לעולם לא מיותר להדגיש זאת, אין לנו שליטה על ההופעה שלהם בשדה התודעה, יש לנו השפעה מרגע שהם עלו והופיעו. ואם אנו נאחזים בהם, עלינו לחקור את ההיאחזות ולהבינה כדי שנוכל להרפות ממנה.

סיבה מרכזית להיאחזות בכאב היא תחושות הבושה והאשמה: יש כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה צער, אני לא מצליח לעשות מספיק כדי למנוע זאת, אני חווה את חוסר האונים האנושי ואת השאלה המצמיתה: “האם אני עושה מספיק? האם אני יכול.ה לעשות יותר?” ומכיוון שהתשובה כמעט תמיד היא שאולי אפשר לעשות יותר ושאולי אינני עושה מספיק, מופיעה האשמה כדי לסגור את הפער. האשמה אומרת לנו שחובתנו היא לכל הפחות להרגיש רע כאילו שזה קרה לנו. “אין לי הרבה מה לעשות, אז לפחות אני ארגיש רע עם עצמי”.

צריך להזכיר שגם אשמה היא מצב מנטלי לא מיטיב, שהיא מצב מנטלי מחליש ומשתק. היא שואבת מאיתנו כוחות, מחלישה אותנו וחוסמת את האפשרות להשתמש בכל הכוחות שלנו כדי להרבות טוב בעולם. לעיתים היא מניעה אותנו לפעולה, ואז היינו יכולים לדבר על ממדים מיטיבים של אשמה מוסרית, אבל פעמים רבות מדובר בהתבוססות באשמה שלא מולידה פעולה אלא רק מחריפה את הכאב ומחלישה אותנו.

בבסיסה של האשמה נמצאת תחושת חוסר האונים האנושי היסודית: אנחנו מתבוננים על כל מה שקורה סביבנו – על תהליכים פוליטיים הרסניים, על מה שקרה בשבת השחורה, על החטופים, על המלחמה, על האסון ההומניטרי שמתרגש על עזה, וחווים את קטנותנו ואת חולשתנו. אל מול האוקיינוס העצום של הסבל, אל מול הגלים האדירים שיוצרים את הסבל הזה, המשוט שלנו מרגיש קטן וחסר משמעות. חוויית חוסר האונים היא חוויה אנושית בסיסית, והיא אחת הסיבות המרכזיות שבשלן אנחנו יוצרים עצמי ומנסים לנפח אותו. ניסיון נואל לחוש עוצמה כשזו למעשה נעדרת.

הדרך להתמודד עם חוויה קשה זו תחילתה בהכרה בה. בהכרה בחוסר האונים, בתחושת הקטנות, בתחושת האפסות שכרוכה בקיום האנושי. תחושת חוסר האונים הזאת היא המקור לרבים מהמצבים המנטליים העוכרים. האשמה היא תולדה אחת שלה, אבל אנחנו פוגשים היטב גם את הכעס והזעם האדירים ששוטפים את הרחובות, גם הם תולדה של המגע עם תחושת חוסר האונים הזה.

ההבנה הזאת של האופנים שבהם רגשות קמאיים מנהלים את משחקי נפשנו, מחדדת את ההבנה שהתקופה הזאת היא הזדמנות חשובה לתרגול. שער מופלא לפיתוח וטיפוח התודעה, להתבוננות בה, לחקר שלה, ואף להתגברות על נטיות לא בריאות. ומייד כשאמרנו את זה שוב עולה תחושת האשמה והבושה – “אנשים חוו וחווים כל כך הרבה סבל ואני אשתמש בזה כדי לפתח את התודעה?” אפילו התרגול המדיטטיבי עלול להיתפס כפריווילגיה מוגזמת כשאפשר לאפות חלות למפונים.

זו הנקודה להתייחס לקונספטים שמנהלים אותנו – תפיסות לגבי הנכון והראוי וגם לגבי הלא ראוי, שמפעילות אותנו ורווחות באקולוגיה החברתית שלנו: “ראוי להיות עצוב.ה”, “ראוי לחוש אשמה”, או “לא ראוי להקדיש זמן לפרקטיקות של התכנסות פנימית” ואפילו “לא ראוי לחוש שמחה”.

התרגול שלימד הבודהה מעולם לא היה עניין אישי, משום שהחיים שלנו לא יכולים להיות מתוחמים לתחום האישי. כשאנו מפתחים שלווה, שמחה, אהבה, חמלה וחוכמה, האיכויות האלה מתפשטות בעולם בין שנרצה ובין שלא נרצה. יכול להיות שהתרגול שלנו משפיע ומביא להטבה גדולה אצלנו, אך אין ספק שמעצם ההטבה הזאת אנחנו הופכים והופכות למקור של טוב בעולם. מקור של שלווה, מקור של שמחה, של אהבה, חמלה וחוכמה.

כשאנחנו מבינים.ות את זה, ברור לנו עד כמה חשוב התרגול בעת הזאת, עד כמה הוא נדרש, גם לנו וגם לכל האחרים. מול אוקיינוס הסבל, אחד הדברים שאפשר לעשות הוא לתרגל. אל מול אוקיינוס הסבל, תמיד אפשר להתחיל ולטפל באי-הנחת האישית, שהטיפול בה יאפשר לנו להפחית את אי-הנחת הכללית.

חלק מהתרגול הוא ההבחנה בקונספטים האלה שמפעילים אותנו והניסיון להרפות מהם. לפעמים עצם הזיהוי שלהם עשוי להביא לשחרור ניכר. חלק אחר הוא העבודה עם המצבים המנטליים הלא מיטיבים, ונדבך יסודי של תרגול זה הוא הידיעה שהם לא מיטיבים.

הדרך הבודהיסטית מבקשת מאיתנו להרבות טוב בעולם, לתרגל נתינה ללא גבולות, למצוא בליבנו אהבה וחמלה חסרות גבולות. כאשר מתברר לנו שזוהי השליחות שלנו בעולם, מתבהר גם שלא נכון להיאחז ולשהות במצבים המנטליים העוכרים, שחשוב להשתחרר מהם כדי להמשיך ולטפח את כוחות הנפש שיאפשרו לנו לעזור לכל האחרים והאחרות. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה ללכת לפגוש מטפלת שנשחקת מהמפגש עם המטופלים שלה, בטח שלא היינו רוצים להיות המטופל האחרון בימים הקשים שלה. היינו רוצים מטפלת שנטענת ומתחדשת מהאהבה והחמלה למטופליה ומקבלת אותנו עם רעננות וחיות. כך גם אנחנו, בבואנו לטפל בעולם, עלינו ללמוד להתייחס לכל מכאובי העולם כמקור לתרגול ולפיתוח חמלה, אהבה וחוכמה, למצוא את הדרכים להיטען מהמפגש עם העולם הדווי, כדי למצוא בו כוחות להמשיך ולתת עוד ועוד.

בתרגול שכזה אין כל ציניות, יש בו רק אהבה, חמלה ורוחב לב אדיר. רוחב לב שרואה את כל מכאובי העולם ומבקש למצוא את הדרכים היצירתיות להקל את הכאב. רוחב לב שבו מותמר הסבל לחמלה, רוחב לב שמאפשר היפתחות לאהבה.

לא קל לפתח רוחב לב שכזה, ומובן שנדרשת בתוכו גם היכולת להישען אחורה ולראות את הריקות בתוככי המציאות המפולשת, אך זוהי משימת החיים של העת הזאת. להחליט לקום מהשבעה תוך פיתוחה של חמלה מעשית לכל היצורים החשים.

אינני טוען שחמלה היא בהכרח התרגול הנכון בעת הזאת. חלק מאיתנו זקוקים וזקוקות לתרגולים של יציבות והשקטה של תודעתנו הסוערת, חלקנו אולי זקוקים לאותה שהייה בריקות, ואולם בסופו של דבר, אל מול מכאובי הלב, נבקש לטפח את הלב הרחב שרואה ומרגיש את כולם וכולן ומבקש לרפא את העולם. טיפוח של לב שכזה יאפשר גם להרים את מבטנו על מעבר לגבול ולראות את סבלם של כל האחרים, לראות סבל נטול זהות, ולדעת שכל אדם הוא אדם, וכל אבל הוא אבל, ולמצוא את הרצון האוניברסלי לגדוע את הסבל בעולם.

עלינו לקום מהשבעה כדי לעצור את השבעה הבאה. לקום מהשבעה כדי לעצור את השבעה בתוכנו, לקום מהשבעה לפעולה חומלת ומיטיבה בעולם.

הלוואי שנמצא את הכוחות לפגוש את הסבל ולחקור אותו בכל נימי נפשנו

הלוואי שנמצא את הכוחות להרפות מהסבל מתי שזה מתאפשר לנו

הלוואי שנמצא את הכוחות להרבות טוב בעולם

להפחית סבל

להגביר אושר, שמחה, שלום ואהבה