רוחניות בזמן מלחמה – מהסבל אל החופש

מורה לווִיפַּסַנַא, מיינדפולנס ודהרמה. מלמדת בארץ ובעולם משנת 2004. למדה ותרגלה עם מורים ידועים ברחבי העולם במסורת הוויפאסנא הבודהיסטית ובמסורת האי-שניות ההינדואיסטית. שהתה תקופות ארוכות במזרח ובמערב במנזרים ובמרכזי מדיטציה, כולל פרקי זמן ארוכים בריטריט-עצמי בדממה. מלמדת בעמותת תובנה, מרכז גוף-נפש ועוד, בריטריטים, סדנאות וקורסים. מדריכה מסעות רוחניים ברחבי העולם. מתגוררת ומלמדת ב’עלי אדמות’, מרכז רוחני אקולוגי שהקימה במושב לוזית שבעמק האלה.

***

“סמסארה אינה בת תיקון”, כך אמר לי לאמה טיבטי בכנס הבודהיסטי שהתארחתי בו לאחרונה בשווייץ. התגובה שלו באה אחרי ששמע ממני, יחד עם מורים רבים אחרים מרחבי אירופה, על “המצב”, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, על האכזריות, שפיכות הדמים, הכאב והאימה.

האירועים הקשים שקרו בשבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שהגיעה בעקבותיהם ושנמשכת ברגעים אלו הצמיחו פירות באושים רבים. הרבה מאוד דם נשפך, ואיתו התעוררו אימה וחרדה, רצון לנקם ואכזריות, וסבל רב בלבבות, בגוף ובתודעה. זמן מלחמה הוא זמן משבר, וכמו שאמר פעם צ’רצ’יל, “לעולם אל תבזבזו משבר טוב”. יחד עם הסיפורים הקשים, מגיעות עדויות רבות על תנועה אחרת של הלב. כולנו רואים גם את ניצוצות האור בתוך האפלה הזאת. את הנתינה העצומה, את הערבות ההדדית, את היצירתיות הרבה, את ההקרבה ואת הלבבות שנשארים פתוחים למרות, ואולי בגלל, המצב. ולא רק זאת, ההרגל המיטיב של פיתוח וטיפוח התודעה התגלה בזמנים האלה כמשאב היקר ביותר. אין דבר שמשתווה לתודעה שיכולה לשמור על שיווי המשקל ועל האיזון בגלים הסוערים של העולם בכלל ובמים העכורים של האימה והפחד, סיפורי הזוועות והאיום הקיומי בפרט. רבים התחילו ללמוד ולתרגל מדיטציה דווקא עכשיו, מתוך מצוקה וחיפוש דרכים להשתחרר מהסבל, ואצל אחרים התרגול התחזק והעמיק.

בקרב קבוצת המורים האירופאים שפגשתי, אחד הדברים שעוררו הכי הרבה עניין והניעו לדבריהם את הלבבות להשראה ולאמון עמוק עוד יותר בדהרמה, היה הידיעה שבתוך המלחמה האיומה, לצד האימה, הייאוש, הזעם והבלבול יש גם תנועה אחרת, של יציבות וחמלה שנולדו משנים של תרגול, וגם תנועה נדירה של לב שמשתחרר אל החופש, דווקא בגלל, ולא למרות, המלחמה.

האובדן והשכול פרקו את הלב והחיים ברבדים רבים ויש מי שהם שינו בהם לטובה את התפיסה השגורה והאוטומטית של הרגלי החיים. אנשים מספרים על שינויים של לוחות טקטוניים אדירים בפנים, שינויים שחיכו להם שנים ושעכשיו אזרו כוח לממש, על החלטות שנלקחו להפסיק את המלחמה בתוך מערכות היחסים שלהם, ועל הבנה עמוקה של עובדת היותם בני חלוף, ושל הבחירה של הלב בטוב ובמיטיב על פני הראייה קצרת הטווח של האכזריות וצימאון הדמים. זאת ועוד, לחלקנו, שחוו על בשרם את הגרוע מכול ואיבדו את היקרים להם, דווקא שם, באופן מעורר השראה, נצפית תנועה מרהיבה, כמו זו של עוף החול, של הלב אל עבר הבהירות והרצון להרבות טוב בעולם, למיגור האכזריות, ולאמירה ברורה של הפסקת שפיכות הדמים.

כולנו השתנינו מאז השבעה באוקטובר. לוחות טקטונים אדירים של מבנים מחשבתיים ותפיסתיים קרסו אצל חלקנו, ואצל האחרים החליפו מקום וזזו על קצוות הקשת הפוליטית. הנפש האנושית מגיבה במגוון של סגנונות לאסונות. מה מייחד את מתרגלת הדהרמה בזמן של מלחמה? לסבל יש יכולת לפתוח את הלב, יודעים מיסטיקנים במסורות שונות. וכידוע, יש לו גם את הפוטנציאל לסגור אותו. מה עושה את ההבדל?

“לב אלסטי” קוראת לזה ה., מתרגלת שהיא אימא לחייל בעזה. “אני נלחם בשביל שאתם תוכלו לשבת לשתות כוס יין במרפסת, שהאחיות שלי ילכו לבית ספר ושאת תמשיכי לרקוד”, אומר לה בנה בשיחות הספורות שמתאפשרות להם. “בתוך כל זה, פחד המוות ופחד מהאובדן, עדיין להאמין, להיות עם תקווה, עדיין לראות יופי, להרגיש שאנחנו בחיים”, היא אומרת לי, “זו האלסטיות של הלב שלי, וזה קשור לתרגול”.

מבט אל הלימוד הקלאסי של מעגל ההתהוות המותנית, ה”היווצרות מתוך תנאים”, מגלה את הנוסחה הבאה: “כשההוא מתהווה – זה מתהווה. כשההוא לא מתהווה – זה לא מתהווה”

S II 28)). השרשרת מצביעה על תנאים שכל חוליה בהם מהווה תנאי לאחרים ובתורה יולדת את החוליה הבאה בתור. מדובר במעגל שאינו פוסק של לידה ומוות, של קיום שגור ורפטטיבי שמתאר את המציאות. בקיצור – סמסארה.

בדרשה נוספת העוסקת בהתהוות המותנית, האופניסא סוטה, “הדרשה של התנאים התומכים” (SN II 29-32), מוצגת אפשרות אחרת, נדירה ומפעימה. החוליות המוכרות של ההתהוות המותנית מציגות את המהלך הזה: אחרי הבורות, המבנים המנטליים, ההכרות, גוף תודעה, בסיסי החושים, המגע, התחושות, ההשתוקקות וההיאחזות, באות ההתהוות והלידה, ואחריה מסתיימת השרשרת בחוליה השתיים עשרה, שהיא הזדקנות ומוות וחוזר חלילה. באופניסא סוטה לעומת זאת, החוליה השתיים עשרה  מתחלפת בחוליית הסבל, ואז ממנו, במהלך מפתיע, מגיע התנאי של האמון (סדהה – אמון, אמונה, ביטחון). מהאמון משתלשלות איכויות מיטיבות נוספות, כל אחת מהווה תנאי מקדים לאחרת – הנאה, שמחה, רוגע, עונג, סמאדהי, ידיעה וראייה של הדברים כפי שהם, התפכחות, אי-השתוקקות, שחרור, וידיעה של ההפסקה המוחלטת של המזהמים בתודעה.

חוליית הסבל נמצאת אפוא בתווך, בין האפשרות ליפול בחזרה למעגל הבלתי פוסק של הלידה והמוות לבין האפשרות לנסוק מעבר לסיפור האוטומטי הזה, דרך האיכות של האמון, ליציאה ממעגל הסמסארה, אל השחרור. האיכות של האמון היא שמתפתחת בנו כשאנחנו מבינים לעומק את האמת הראשונה, הדוקהה, וידיעה עמוקה של הדוקהה מהווה קטליזטור לאיכות האמון. הסבל, מעבר להיותו כה שכיח בחוויה האנושית, נחוץ אפוא ללב כתנאי, כדי להתעורר אל האמון וממנו אל החופש.

כך, מלב ליבו של הקושי יכולה להתרחש הטרנספורמציה. באלכימיה ידוע העיקרון הזה: “תמשיכי עד שהכול ייהפך לנוזלי”. זהו תיאור לא רע של מה שקורה לגולם לפני שהוא מתגבש לפרפר, ושל מה שקורה ללב האנושי שמצליח לא להיטרק מכאב אלא מאפשר לכאב להמיס אותו ואז להתגבש למשהו מרהיב ביופיו, המכיל את האיכויות המיטיבות ביותר, עד לחופש השלם. האִפשור הזה לא יכול לקרות בלי האמון, שכמו יהלום יש לו פאות רבות. “בריות רבות גרות בחזי הכואב”, כתבה זלדה. הלימוד והתרגול הבודהיסטי מטבילים אותנו בסוד הכאב האלכימי, שבו כל הבריות שגרות בחזנו הכואב מתקבלות בחמלה ובכבוד, ובנו מתפתחת ההבנה העמוקה שיש להן מקום יקר ערך ושהן משמעותיות להתעוררות שלנו, הבנה שהיא ביטוי של אמון בתהליכי החיים.

אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה הנמשכת בעקבותיהם הם קו פרשת מים לרבים מאיתנו. עוצמות הסבל, המשך שלו והתדירות שבה הוא מופיע אינטנסיביים כל כך. הדוקהה אשר “קשה לשאתה” (התרגום המילולי של המילה ‘דוקהה’) הבשילה אצל כמה מאיתנו את הלב לאמון ביקרות הערך של כל החיים על פני האדמה, רצון שאף אחד לא יסבול את הסבל המר שהם סבלו, ושאיפה לתמוך ולהיטיב עם כל הברואים. הסבל המר יכול להוליך לאמון, ויכול גם לפתוח את ליבנו לראייה ולהבנה שמדובר ב”אירוע מתגלגל”, שאינו נפרד למעשה מאלה שקדמו לו, וכפי הנראה יוליד אירועים אחרים דומים בעתיד אם לא נשכיל לשנות את התנאים שהוליכו אליו. “טינה מעולם לא מוגרה על ידי טינה”, אמר הבודהה, “רק על ידי אי-טינה”. האיבה, התעתוע, האחיזה הלעומתית ברעיונות, עמדות ודעות, ומעשי האלימות והפגיעה מולידים עוד שכמותם.

לחוסר ולאַין יש פוטנציאל שעשוי לשנות את חיינו גם לטובה. מה שהיה השגרה לרבים הסתיים באקורד צורם של מעשי זוועה וטבח, ששרטטו מחדש את מפת המציאות שלנו. נראה שכבר אי-אפשר לחזור לשגרה שרווחה קודם, בייחוד כשיש את ההבנה ששלומנו קשור בחוט לשלומם של האחרים כשהאחרים הם החברים שלנו או האויבים שלנו. הכול נשען על הכול, הכול קשור בכול, הכול משפיע על הכול ומושפע מהכול. זוהי המהות של ההתהוות המותנית. הדוקהה כאמור יכולה להוליך לאמון, ויכולה להביא גם להבנה בהירה וצלולה שלה עצמה, ושל תפקידנו במארג. כשאנחנו מבינים שהקושי הגיע בגלל אינספור תנאים, סיבות ונסיבות שלחלקן גם אנחנו אחראים, ישירות או בעקיפין, ושאם נשנה אותם או את חלקם אולי נזכה להניח את התנאים המיטיבים לשינוי, או אז מתוך ההבנה הזאת יכול להיוולד הדבר הבא שאינו דוקהה, הלכה למעשה, ולשלוף אותנו ואת שאר הברואים ממעגל הסמסארה, סוף סוף.