יותר מדי עכשיו

פרופסור אמריטוס ללימודי יפן וזן בודהיזם באוניברסיטת תל אביב ומחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושא בודהיזם וזן בודהיזם. הקים במשותף עם הפסיכולוג נחי אלון את ‘פסיכו-דהרמה’ – מרכז לאימון וליישום הדהרמה בחיי היומיום. שותף בפעילויות רבות לקידום הידברות וסובלנות בחברה הישראלית.

***

בעודי כותב מלחמה מתחוללת. קשה לכתוב. ברגע זה מתחולל סבל נורא. מוות, כליאה. פחד. פציעה. נכות.

פני חמרמרו מני בכי ועל עפעפי צלמוות לא שלוותי, ולא שקטתי ולא-נחתי ויבוא רוגז [איוב]

כל בוקר,  כל שעה – חלל. לא הספקנו את הצער של אתמול. ואין זמן לתת פנים אבל צריך לתת פנים.

אין לנו איך לומר. הכתיבה נראית כחילול המציאות… כי עכשיו הלם ואלם. והעובדה הפשוטה החותכת שאין לנו לאן ללכת מן הכאב.

הממשות מבקשת מילים שלא נולדו, מילון חדש. תחביר שלא ידענו.

העילגות מדויקת מן הרהיטות. ואסור להיחפז למילים חדשות. פשוטות. עכשיו, קטעי ניבים סתומים.

*

את נוראות הטבח שעשו אנשי החמאס בשבעה באוקטובר הלב מסרב להבין. התקפה שכולה רשע על האנושות ועל האנושיות. על האישה הזאת. הילד הזה. על אלה בני האנוש. אחת ואחד ועוד ועוד.

החטיפה והכליאה, שהם מסיפורי הרוע המעוותים שעשה אדם אי פעם.

אי אפשר להכיל ולא צריך להכיל.

חברת אנוש, מבראשית ועד אחרית, אסור לה ואסור שייעשו בה המעשים שנעשו. אף פעם. משום סיבה. משום מצוקה. לא בשל נימוק מן הנימוקים שבעולם. לא בשל טעם דתי, פוליטי, או אחר.

צריך היה לעצור את זה בכוח, ואת מי שעשו, עושים ונשבעים לעשות שוב את המעשים האלה שאין להם שם.

אם זה מניח את דעתנו, הבודהה והמורים הגדולים התירו שימוש בכוח להגנה עצמית.

אבל זה לא מניח את דעתנו. כי כוח הוא גם שדה הפיתוי של מארה.

*

ואסור שיימשך ההרג של בני אנוש רבים מספור, שלא היה להם חלק בשדה הקטל ההוא.

כאן, שם ובכל מקום. את ואתה ואני, לא נולדנו להיהרג ככה. הלב פוקע לנוכח השבר, שאין לו דת ולא מטיפים. ואי אפשר שנחשוש להביע זעזוע מן המוות והרעב, מחשש שניסקל כתומכי הטבח.

אסור לתת לחדרי הלב להיחסם בשגרת המלחמה.

חורבות הבתים ריקות, כאן ושם. כאילו אף פעם לא היו שם אישה וילד ואיש חפצי חיים. ואנחנו לא יודעים אפילו מקצת.

בין הצורך להגן על עצמנו ובין הסבל הנורא ניצבים שלטי אזהרה מתעתעים.

הרי הסבל והאבל, פה ושם, תאומים. מראה מול מראה. האבלים, משפחה אחת. בבית הצודקים. בבית הלא צודקים. היגון שלפני שהיינו אויבים. אלה שזקנו ואלה שצהלו בגן. אלה שאכלו, שרקדו, שקראו בספר, ששיחקו במחבואים, שעישנו.

והאפר נושב. פה. שם.

העין בוערת, האף בוער הלשון בוערת הלב בוער באש השנאה התעתוע הנקם הפחד.

ונראה כאילו לעולם. מלחמה שלא די לה.

*

כשני מתאגרפים זבי דם תשושים עיוורים שבורי אף

חבוקים זה בזה עמי הארץ הזאת

מי יכול לספור את עקבות הקארמה המכסים בקברים את פני הארץ הזאת?

שנאה שוב נענית בשנאה ובסער ונקם. והזרעים כבר נובטים למלחמה הבאה.

גם הפעם, כל הצדדים הובסו.

ידיה של הבודהיסטווה מלאות ואין מספיק לב לכל זה.

*

צריך לתת פנים למי שעברו את השבת ההיא, ועודם. אחת אחת ואחד אחד. שוב ושוב

העיניים. קורות החיים. הבגדים. העיפרון. הצלחות. השמיכה.

כי המילים והמספרים מסתירים פנים.

כשכל כך הרבה מוות נושם פה, גם ׳מוות׳ מסתיר פנים.

יש לשכוח את המילה, כדי להתאבל כראוי.

אולי מכאן יבוא תיקון.

כי גלגל החוכמה הוא פניו האחרות של גלגל הסמסארה.

*

עם שכול בא אצל הבודהה, אבל ומיוסר, וביקש  נחמה על מות בנו.

אמר העם לבודהה, מאז שמת בני אני לא יכול לאכול אני לא יכול לישון. אני הולך מרחוב לרחוב וצועק, איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה. עזור לי, מורי.

אמר לו הבודהה, ככה זה, עם שכול, ככה זה. מה שיקר לך פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש. דע את זה עד תום. אתה לא יכול שלא להיות מה שאתה עכשיו. עם אבל וכואב.

ועוד עם שכול בא אל הבודהה וגם הוא ביקש, עזור לי.

אמר לו הבודהה, מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש. דע את זה עד תום.

לך אל העם ההוא, עם שכול.

אולי משם יבוא תיקון.

*

האמת הראשונה היא ידיעת נוכחותם של סבל וסתירה עמוקה בקיום האדם. לדעת עד תום, אמר המורה. בגוף ראשון. במעשה יום יום. בגוף, בתודעה. במילים. בנשימה. בצלילה לתהומות ובנגיעה והבנה ובהירות ואומץ.

הידיעה הזאת היא עצמה מעשה של חמלה, וגם תנאי לחמלה שהולכת ממני אל הברואים כולם. לא פחות.

לכל איש יש חמלה, שנותנים לו גבולותיו הפרוצים. הפתוחים.

אולי משם יבוא תיקון.

*

הסתירות קוראות להתבוננות עמוקה לפני שיהיו לבהירות חומלת. הכמיהה למצב שבו תנוח הדעת לא צולחת אף פעם, כי הכמיהה עצמה היא דעת שלא נחה. עכשיו אי אפשר לעקוף את הסתירה שבדרך לבהירות. כדור ברזל לוהט בגרוננו, לא לבלוע ולא להקיא, כדבר הקואן.

כאותו צדיק שהיה מחפש בדקות שבדקות את מקומות הרוע בתוך עצמו, ורק אז יכול היה לתת עצה לחסידיו. פעם אחת, כשלא מצא, חשב, מה אני מסתיר מעצמי.

*

׳אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. . .

זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו׳.

[הרמטכ׳ל משה דיין, 1956, הספד לרועי רוטנברג, שנרצח בנחל עוז על ידי מסתננים]

במילים חדות אלה הגדיר דיין את מה שתלוי ועומד מעל כל מעשה – אישי, חברתי, משפטי, תרבותי –  בתולדותינו.

את הפרדוקס הנורא של דורנו.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק, אמר עמיחי
באותן ידיים לזרוק אבנים ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.
לשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה עושה בשנים רבות  מאוד

קיומנו כאן הוא צדק ועוולה שסמוכים מנשוא. רגשות שלא מתיישבים.

כוחות קמאיים, שליחיו של מארה שבנו. שנאה, נקם, רצחנות.

ועיוורון לכוחות האלה. כל מה שלא מתיישב עם תמונת עצמנו.

זהו האדם – חסד ונקם, אהבה ושנאה. בהירות ועיוורון.

והידיעה שאיני יודע באמת. כאילו מישהו הולך ומטאטא לפני את כל העקבות שיבואו.

ואני לא יודע איך לעצור את הרוע ואיך לעצור את העצירה, שלא תצא מדעתה.

ואיך לתקן. ואי אפשר שלא לתקן.

*

כן, אנחנו צריכים להגן על עצמנו, וגם לראות איך ההגנה הורגת.

כן, אנחנו ראויים למקום משלנו בעולם, וגם לדעת שהמקום משלנו הוא גם מקומם של אחרים.

כן, יש לנו סיפור משלנו. אבל הוא סיפור מן הסיפורים שבהם לאומים מספרים את עצמם.

ראוי בהיותו סיפור ולא ראוי ביוהרת העליונות.

אסור ואי אפשר לשלוט בסיפור חייו זכויותיו וכבודו וקיומו של עם אחר.

לכל שביל בארץ הזאת יש שם בעברית, ערבית, ארמית, כנענית, פלישתית.

למען השם הזה, אנשים הורגים.

להיות עם פירושו לחיות בסיפורים סותרים. האימון שלנו הוא יכולתנו להיות ריבוי הסיפורים.

להכיר אותם ולהכיר בהם היא ראשיתה של חמלה. קיומי שמתמשך אל האחר. אל שמו. אל פניו.

ולא צלחנו. הם ואנחנו. גם מי שהיו בני שיח לשלום עד אתמול מתכחשים עכשיו זה לזה. ואין עם מי לדבר.

לכל איש יש שם שנתן לו עיוורונו ונתנו לו שכניו.

אבל גם שם שנתנה לו אהבתו.

אולי מכאן יבוא תיקון.

זה אימון ארבע האמיתות. ידיעת טבע האדם הסתור, חביקתו, חקירתו ותיקונו בפעולה אחת.

*

גבולות אימון הדהרמה נפרצו במלחמה. אי אפשר עוד לראות את הדרך כמחסן של רעיונות יפים ומנעימי אוזן. ריטריט האמת הגיע. מרסק ופותח. קואן שצורב.

אני לא יכול עוד לשבת כפי שישבתי, או לקרוא את הכתבים כפי שקראתי.

אני צריך לכתוב אותם בעצמי. בגוף ראשון.

את שבועת הבודהיסטווה. את הדרשה על האש,  את דרך האמצע, את החמלה, את שירי המוות שלי.

לשאול ולהשיב. לכתוב ולהתכונן למחוק. כי כל יום פג תוקפה של התשובה.

*

עד היכן הולכת האהבה ללא גבולות? עד היכן מגעת החמלה שלי, ומה רוחבה? בשמחתו של מי אני שמח במלחמה? מהי עכשיו השתוות הרוח? מה רוחב האימון שלי? האם תקוותי מכילות את שכני?

מהיכן שאלותי?

האם אני יכול באמת להיות הפיראט והקורבן גם יחד כמו בשירו של טיק נאת האן?

האם אני יכול באמת להסתכל בדקות שבדקות ולמצוא אצלי את הרוע שאני רואה בעולם, כמו אותו חסיד?

האם אני יכול באמת ׳לראות את כל האורחים כמדריכים ממעל, גם את אלה שבאו להחריב את ביתי׳, כהזמנתו של ג׳לאלודין רומי?

מה זאת אומרת שאויבי הוא מורי?

לקחת אחריות על האחר, מה זה? על איזה אחר? מה אעשה עם מי שנשבע להורגני?

ומי נתן את הגבולות בין זה לזה? ומהם גבולות, באימון של תודעה ללא גבולות?

׳לרוצים במקום מנוחה – אהיה מיטה׳, כך השבועה. אבל איך, ולמי?

*

לא מזמינים מלחמה כאימון, אבל משבאה עלינו, היא מעמידה אותנו על פי תהום הדרך.

למדנו מן החכמים, שעקבות הקארמה וטבע הבודהה שוכנים באותו מקום.

עקבות הקארמה מובילות אל טבע הבודהה.

אין מנוס עכשיו מבחינה חוקרת ואמיצה של זרעי הקארמה שהובילו למלחמה הזאת. איך ולמה שני העמים הצודקים הורגים זה את זה במלחמת מאה השנים. ומה חוללו הצודקים. ואיך יצרו זה את זה. ומה רוחבו של צדק?

אולי כך יהיה הכאב לריפוי.

*

ידיעת הכאב ומעשה הריפוי נמצאים במעשה אחד. כמו הנשימה, שהיא הביטוי המדויק ביותר למצוקה ובו בזמן מעשה הריפוי.

כך גם הסיוע הצנוע שאגיש. הריקוד, השיר, שיחת אבלים, נגינה, חיבוק. דברים קטנים. שיועילו. שנעשה אותם בשימת לב. השתתפות בכאב הבלתי נסבל ותחילת ריפויו במעשה אחד.

ויקטור פרנקל, אתי הילסום, פרימו לוי, אנה פרנק, כתבו מתוך השאול.

ומשם הזכירו לנו את משאבי האנוש. במילים שהן סבל וחסד במעשה אחד.

*

שני פנים למדיטציה: האחד נושם בערות את חדשות היום ורשמיו. הסבל, הכעס, הייאוש והפחד. התמונות. השאלות. הבעירה.

ומשכלו חומרי הבעירה באה יציבות. לא שתיקה נאצלה, אלא יציבות של תנועה בדרך מפותלת, פצועה, ומתעתעת. זו הגשמת האמת הראשונה.

הפן האחר מזמין את רוחב התודעה המצוי מבראשית, האהבה, הנדיבות והחמלה.

גבולותי נפרצו, כדי שאדע איך להיות עם מי שאיני יכול להיות איתו. איך להרבות טוב כשהטוב נראה זעום, רחוק, פצוע כל כך. עם הזולת האוהב. עם הזולת האויב. כי אין מקום אחר. פשוט כך.

זו הגשמת האמת הרביעית.

*

אתמול התכנס קבינט השלום. [מן העיתונות]

לכתבתנו נודע שכלתה התחמושת ובאה בהירות.

החברות בקבינט השלום הן בעיקר נשים; שתי האומות החליטו להשאיר את הגברים במיעוט, שכן עד כה סיפקו רק הרס צודק מאין כמוהו.

קבינט השלום לא התכנס בגלל עוד מלחמת אין ברירה, ואפילו לא למען שלום אין ברירה, אלא כדי להפעיל שלום מעשי של בחירה.

המילה שלום חזרה לשפה העברית, אחרי גלות של שנים.

החמלה יצאה מגבעות המדיטציה והייתה למערכת של פעולות. במסחר. בתיאטרון. במלאכה. ברפואה. במדע. במוסיקה. בחקלאות; התגלה לנו שהגשם יורד פה וגם שם, ושהשמש מאירה בכל מקום.

הקבינט מתכנס באופן קבוע לביצוע של שלום מעשי. דנים גם במחירו הכבד, כמובן. כמו במלחמה. ומוכנים לשלם. הוא מתוקצב במיטב הכסף ורוח האדם החומלת. חברותיו וחבריו באו מן הכלכלה, התעשייה, הרפואה, הפילוסופיה, המוסיקה, הפסיכולוגיה. הפלסטינים והיהודים בקבינט מתקוטטים לפעמים, כמו שצפוי. אבל גם בינם לבין עצמם, כמו תמיד. מדינת הסטרט-אפ שינתה תודעה, וחושבת מחוץ לקופסה. כי בתוך הקופסה ידעו רק מלחמה.

קבינט השלום הזמין אתמול את תזמורת ה׳דיוואן – מערב מזרח׳, היושבת בברלין, לבוא ולהופיע על קו התפר. התזמורת נוסדה על ידי דניאל בארנבוים ואדוארד סעיד ב 1999. הנגנים הם ממצרים, איראן, ישראל, ירדן, לבנון, ועוד מדינות. כך מיום היווסדה.

היו בקבינט שנבוכו כי לא ידעו על קיומה של התזמורת זה 24 שנים.

נכון, קבינט השלום לא התכנס עדיין. אבל הוא יתכנס. אם נתחיל בתנועה.

עולמנו התהפך, ואיך לא נראה את החמלה והבהירות, ונחטיא את השער שנפתח בכאב כזה?

יתכנס, כדי שהארץ הזאת תהיה מקום שנוכל לומר שהיינו בו באמת, כל בניו של אנוש בטווח החמלה.

הרי אנחנו כרוכים זה בזה.

כדי שנשנה את שירי הערש שלנו. שהגורן לא תבער עוד.

פתאום יקום עם בבוקר ויראה שהוא אדם ויתחיל ללכת ולכל הנפגש בדרכו יקרא שלום