לא שחורה לא לבנה – יעקב רז

מתוך ההקדמה לספר: “טוב ורע ומעבר להם- הקרמה בלימוד הבודהיסטי” מאת המכובד פ.א. פאיוטו, שיצא בהוצאת ”בודהיזם בישראל”

קיץ 2014 וקיצים אחרים

גם בימים אלה הקרמה הורגת.

חותמים קדומים של שנאה ופחד מתעוררים כל יום, ודומה שאין מוצא. עמי הארץ הזאת, חבוקים בשותפות דמים עתיקה, לא יכולים עוד לשאול בבהירות: מאיפה זה בא? האם אפשר אחרת?

תחילת הדברים הכתובים כאן היתה בימים כתיקונם, לכאורה. ואז שוב פרצה מלחמה. שוב הופיעה המילה ׳שוב׳, ויצאה להרוג. אוטם הלב חזר, כאילו מבראשית. שובו של ה׳שוב׳.

בלשון הבודהה, ׳שוב׳ זה הוא קרמה חותמים שטבועים עמוק בגוף, במלים, ובתודעה. פריים של מעשים קודמים, שהתרחשו בעצמם מכוחם המצמית של מחשבות ומעשים קדומים יותר. טביעות עמוקות במחזור הדם, בשרירים, בלשון שהורגת. ובמחשבות השווא, שמתעתעות לחשוב כאילו אנחנו פועלים בתום לב עם מה שלפנינו. צר עולמנו כעולם נמלה קטנה. ואין בנו הבהירות והכוח לראות נכוחה, להשתחרר, ולהיות שלום.

קרמה

מהי קרמה? האם אפשר להחלץ ממנה, גם אם אנחנו לא בודהות? את מי צריך לחלץ ואיך? האם הדיון בקרמה מועיל להבנה בהירה יותר של מה שקורה בעולמנו האישי ובחבל הארץ הדואב הזה? האם הוא יכול לתרום לתיקון? איך בדיוק עובר החותם הקרמתי ממעשי הקודמים אל קיומי עכשיו, ובעתיד? ואם אין עצמי שהוא קבוע ונפרד, מי ה׳נשא׳ של הקרמה?

האם הקרמה פועלת רק בתחומו של הפרט? או שהיא מתרחשת במרחב שמעבר לעולמו של היחיד?

הדיון הבודהיסטי בקרמה גדוש בדעות שונות וסותרות. זו סיבה טובה להתבוננות מחודשת בנושא. לא בשביל הכרעות פילוסופיות, אלא כדי לבחון אם אפשר להפיק ממנה תובנות מועילות לאורח חיים ראוי.

בראשית התנהלו הדברים כטבעם. המים נמשכו מן הים אל השמש והיו לענן וירדו כגשם, והלכו מן האדמה אל הנהרות ואל הים. והים לא היה חסר ולא גדוש. לא היה סוף ולא התחלה. אלא שיום אחד קם האדם ואמר, ׳אני׳. ואני היה לבד וקם בו פחד. ואז אני החל לחפוץ, רצה בזה ולא בהוא. והרג את אחיו ועוד המוני אחרים בשל פיסת אדמה, והלביש את האדמה בשלמת בטון ומלט, והיטה נהרות כדי לעשות חשמל, שמניע מכונות, שעושות תרופות לאותן מחלות, שאני חלה בהן, בשל ההטייה של אותם נהרות. הנהרות גאו והציפו והרסו והיה סבל. נשמות רעבות ושדים של פחד פקדו את אני ושיבשו עליו את דעתו. ואז, יום אחד, אני הבין:

טביעת הרגל שלי בעולם היא טביעת הרגל של העולם בי. אני מזהם כלומר מזדהם.

ואז שכח.

כשמהלכים בשביל עפר, מותירים טביעת רגל קטנה באדמה. העפר מצידו מותיר סימן בסנדל, ותחושה בכף הרגל. אחר-כך, בגשם, הרישומים יחלפו, ולא יותירו חותם.

אבל קרה, שכף רגלי נפגעה מאבן שעל הדרך. ייתכן שיעלה בי פחד מן הדרך הזאת, שכן היא פוגענית, אני חושש, ונעשה עוין לה. נוצר חותם של איבה בתודעתי, ואני לא מודע לו. פחד ועוינות מפעילים אותי. לא הדרך עצמה.

סימנים קטנים של קרמה.

והסימנים גדלים: כשאני מתקרב אל הדרך ההיא, אני רואה רק אבנים מסוכנות, שכן אפילו עיני מופעלות על ידי החותם. ייתכן שאנסה להשמיד את הדרך, וגם את סולליה, שעשו אותה כך בזדון, לוחשת תודעתי הנפחדת. הם יתגוננו ויפגעו בי, כנראה. ופרצה מלחמה. התגוננתי. הם התגוננו. בלא דעת שהם ואני עבדים של חותמי תודעה. גרוע מזה, הם ואני לא רואים איך החותמים שלנו תאומים. זהים.

מה שהחל כפגיעה טבעית מתפתח למעגל של סבל. הולך אל העולם וסובב אלי וגדל והולך בתנועה של עוורון, איבה והשתוקקות: אני חושב שהדרך מבקשת לפגוע; אני עוין לה ולסולליה; אני רוצה ללכת תמיד בדרכים נעימות בלבד.

אני לא מבין למה אני לא מסתדר אתה.

חותם קרמתי, כמו טביעת רגל אקולוגית, הוא פריה של פעולה ללא מודעות בהירה, ושיבוש עמוק שבין כוונותיו של האדם לבין סביבתו. החותם הזה הוא פרי הפער שבין השתוקקות עזה לבין יכולת ההתחדשות של היחיד ומשאבי האדמה. כשהאדם לא מכוּון לצלילי העולם, הוא מותיר טביעת רגל – לרגעים, או לדורות, שילשים וריבעים. מיליוני שקיות פלסטיק חונקות את יצורי הים, ומאזן האימה של הטבע מציג גירעון קיומי קשה, שפירותיו הם רעב וסבל גדול ליצורי הים, לאוקינוס ולאדם שהשליך שקית. אחת. כל פעם אחת.

כף הרגל תותיר רושם קטן ומתכלה בעפר. אבל כביש בטון שנסלל ייחתם עמוק באדמה, בי ובפעולותי, עכשיו ואחר כך; כביש הוא לא רק אפשרות של מעבר מכוניות ממקום למקום. הוא משנה סביבה.

טביעת רגל קרמתית באה בשל משיכת יתר של התודעה הבורה מבנק העולם.

הפרי הוא גירעון רוחני עמוק שטבוע בתודעה, וסימניו בגוף הזה ובאדמה הזאת. קרמה.

טביעת הרגל הקרמתית באה מן התודעה המפרידה, שיכולה לראות את המציאות רק דרך מבטו הצר של היחיד, שאומר: אני קיים, כשלעצמי, נפרד, ואחר מכל מה שמקיים אותי. כך יחידים, קהילות, דתות, תנועות פוליטיות, קבוצות לאומיות.

כך מין האדם כולו: אני, נפרד מכל זה. מפצל קיומים, מרחיק מקומות, מפריד זמנים. אם כך, מה אכפת לי להכות בך. מה אכפת לי לזהם את מקומך. מה אכפת לי עכשיו מה יחוללו מעשי בשנה הבאה או בדור הבא? מה אכפת לכנסת ישראל מפירות החוקים שהיא מחוקקת ומתוצאותיהם בדורות הבאים?

אני כאן ואתה שם – כשל התודעה המעציב מכולם.

קרמה היא מעשה שיש בו כוונה , ותוצאותיו של המעשה הזה. כמו בניין, שהוא בעברית מעשה הבנייה ותוצאותיו גם יחד, במשך אחד של התרחשות. קרמה היא מעשה שיש בו כוונה, והוא מבשיל לפירות. הפירות מותירים חותם בגוף, בדיבור, אבל בעיקר בתודעה; האופן שבו אנחנו חושבים מעצב דיבור ומניע פעולות, שנחקקות בתודעה כחותמים, שמניעים שוב פעולה וחוזר חלילה. פירות המעשים באים מייד, או אחרי דורות רבים – שכבות של משקעי תבניות שמסתיידות בעורקי התודעה, ומתגבשות לכדי אשלייה של אני. אותו אני פועל מתוך אותן תבניות בלא מודעות להן ובלא חירות מהן. כאילו הן ברירות מחדל של הקיום.

גם הלשון, שגרירת התודעה, מניעה פעולה. אדם פועל ונפעל בשבועותיו, בקללותיו. בשמות שהוא נותן בדברים. ׳עמלק׳ או ׳ענף׳ הם כאילו שמותיהם של דברים, אבל הם חותמי תודעה עמוקים, שהופכים למעשים בהרף לשון. מלים פועלות. מלים מחיות. מלים הורגות.

אפשר לומר שגבולות הלשון הם גבולות הקרמה.

כעסי, פחדיי, דמיונותי. מחשבותי. מילותי-פעולותי. וגלגולן אל השמחה והצער של הוויתי.

קרמה היא לא מנגנון של שכר ועונש: אם בחרתי ללכת בשדה קוצים ונשרטתי, זו תוצאת החלטתי להיכנס לשדה. לא עונש. כשעולה בי כעס, הסבל שמתרחש הוא לא עונש; כעסי הוא עצמו סבל. סיבה ותוצאתה באחת. אין שופט-בודהה שגוזר את דיני, והאל לא עסוק במאזני שכר ועונש. מה שמתרחש הוא נביעה טבעית של אירוע אחד אל אירועים אחרים. זה מה שמכנים חוק הסיבה והתוצאה, שהוא כינוי אחר לקרמה.

קרמה עוברת גם כשאין נשא נפרד, קבוע ומתגלגל. קרמה היא כמו גל. גלים עוברים ממקום למקום, אבל לא המים הנושאים אותם. המים עולים מעלה מטה במקומם בלב ים, אבל הגל בא לכאן והרס את ארמון החול שלי, את עירי וארצי. כך עוברים גם פירות מעשי. כמו גל. נעים מפה לשם ומעבר לעכשיו ולעתיד, שבו תהיה לי המשכיות אבל לא אני אהיה הממשיך. הפרפר מת, אבל משק כנפיו התגלגל להוריקן.

סופוקלס מדבר עכשיו ממש. שנאת עמלק נשמעת כמו תמיד. אהבה הולכת רחוק. ניחוח תמונת מולדת נשמר. זכרונות שואה חקוקים בגוף. כוכב נוגע מיליארד שנים אחרי שדעך. הרקוויאם מרעיד, גם כשיוצרו ההולל כבר לא כאן.

כך גם הנטיות הקרמתיות.

לא כל מצב עכשיו הוא פרי מעשי בעבר. העולם גדוש בחולי, עוני, ואסונות טבע, שהם פרי הסביבה, אקראיות גנטית ושאר נסיבות. לומר ׳זו הקרמה שלה׳ – או שלו – על מי שהיתה קרבן של אונס או רצח, על מי שנדבק במגיפה או חי בדלות, הוא עיוות של רעיון הקרמה, וכיסוי קלוש ללב חסום. נולדתי אל מארג אינסופי של נסיבות, ולאו דווקא אל פרי מעשי. קרמה לא תמיד שייכת לכאן.

כוונה מחוללת קרמה, אמר הבודהה. ׳רצייה, אני אומר, היא קאמה [קרמה]. משרצינו, אנחנו יוצרים קאמה בגוף, בדיבור, או במחשבה.׳ ׳הוא צובר, זו משמעותו. אפיונו הוא הרצייה. תפקודו הוא לצבור.׳

כוונה שמחוללת קרמה היא דחף מצטבר של רצייה לא בהירה, שתלויה ואחוזה בתוצאות, ומחוללת תוצאות, שנעשות לסיבות וחוזר חלילה. מאיבה לדחייה, ולעוד איבה. מחמדנות לאחיזה, ולעוד השתוקקות. מה שאני אוחז בו אוחז בי, עד כאב עצמות, מעמיק ומצטבר בדפנות עורקי ומתעצב ובונה בעקשות את עצמי שהולך ונחתם באבן, כאילו מאז ולעולם, אוהב כוסברה ושונא שופן ובטוח שזו חירות. חתום וגזור וחשוך מרפא.

אני כרוני.

קרמה היא מצב של צבירה. ולכן, מצב של אי-צבירה הוא שחרור מן הקרמה.

חירות מקרמה, אומרת התורה, היא חירות מן הרצייה. איך זה יכול להיות? הרי הרצייה עצמה היא חירות, כך נדמה. אם אני רוצה לקום אני קם, אמרתי הבוקר. באמת? ומאיפה באה הרצייה? מי רצה את הרצייה ולמה? אם אני חופשי באמת, האם אני יכול לרצות שלא לרצות? כמה נסיבות חוללו את הרצייה לקום הבוקר?

רבות כל כך, שקשה לעקוב, כמובן.

וקשה מאוד להודות, שרצייה היא לא מעשה של חירות כמו שמספרים לפעמים ספרי הפילוסופיה.

האם אפשר ללכת בדרך ולא להותיר עקבות, כמו שנאמר?

העשבים צומחים והגשמים יורדים כך מעצמם. אין שלט ׳גשם׳ על הטיפות. הגשם עושה את שלו, מועיל בלא כוונה להועיל. חורץ ערוצים, נעשה לנהר, לקרח, או לכוס תה. מזמן כבר לא גשם. אין צורך להשתחרר מן הגשם או מפריחת החרציות. הם עושים את שלהם וילכו לדרכם בבוא העת. גם אני.

כשאני צועד בדרך ולא מכוון לטוב או לרע, רישום צעדי יימחה בקרוב.

תורת הבודהה אומרת שחירות גמורה באה רק כשהשתחררנו גם מן הקרמה הטובה, כלומר מכוונות טובות. איך זה?

ראשית, נטיל ספק בריא ביכולתנו לזהות כוונה טובה, וגם ביכולתנו לפעול מתוך כוונה טובה. האם מעשינו הטובים למען חברינו, ילדינו, סביבתנו, הם כוונה טהורה ובלתי תלויה? האם ניצול האדמה לצרכים של תחבורה או הפקת נפט לאנרגיה, הוא כוונה בהירה? האם פעולות החינוך החרוצות שלנו מול ילדינו ותלמידינו, בניית התחנה המרכזית החדשה, כתיבת המניפסטים הצודקים, הקמת הכורים הגרעיניים, חיסולם של חרקים מזיקים, פרסום-מבוסס-הפחדה של תרופות ותוספי מזון ותכשירים מונעי הזדקנות, הארכת חיים מלאכותית שמותירה אדם בעליבותו, ועוד שאר מעשים של כוונות טובות – האם הם תמיד כוונה בהירה וחופשית? האם הם נקיים מנזק?

האקואין מספר שראה פעם פרפר שהתקשה לצאת מן הפקעת. כנף אחת נתקעה בקורים. האקואין אחז בכנף התקועה והוציא אותה. אבל האחיזה שיתקה את הכנף. הפרפר לא יכול היה לעוף, ומת. כך, אומר האקואין בכנות, אנחנו מלמדים לעתים את תלמידינו. בכוונות טובות מאוד.

נשמות רעבות לאנרגיה. לפני שנים אחדות הופיע להיט חדש בתחום האנרגיות החלופיות: דלק שמופק מתירס. האפשרות להפוך תירס לדלק זול ונקי היתה מפתה. היו שם כוונות טובות. וגם הזדמנות מצוינת להתעשר, כמובן; הביו-דלק הוא הנפט החדש.

תוך זמן קצר חולל ייצור הביו-דלק הזה אסונות על פני כדור הארץ: שטחי אדמה עצומים הומרו לגידול תירס לדלק על חשבון גידולי מזון. יערות נכרתו באופן מסיבי. נוצר מחסור גלובלי בשדות מרעה, באורז, סויה, מזון לבהמות, מוצרי חלב, ותירס למאכל, ומחיריהם עלו בעשרות אחוזים. נוצר גידול נורא במספר הרעבים בעולם; למעלה ממאה מיליון בני אדם. תסיסות חברתיות התחוללו. היה סבל. היתה אלימות.

והיה צחוקה הגדול של האירוניה: כל זה הביא לעלייה דרמטית בפליטת גזי חממה, מה שהביו-דלק היה אמור להפחית.

מה שנשמע כתסריט אימה בדיוני קרה בשנת 2008.

ודאי שאנרגיות נקיות עדיפות על מזהמות. אבל היזם הנמרץ לא עוצר לשאול איך כל זה התחיל. לא בודק מה טיבה של חגיגת הזלילה ומה מניע אותה. הוא לא רוצה לשאול כלום על מכונות הפיתוי הענקיות, ששועטות אל העין האוזן הלב והתודעה, כדי שאתמכר לדברים, שלא ידעתי על קיומם הבוקר. היזם לא מעונין לחקור את החומרים-משני-תודעה מן הסוג החדש. לא עוצר לשאול בשביל מה כל זה. כי הרי מה כבר יכול להיות הקשר בין זיהום האוויר לבין עוד שיחת סקייפ?

כשאנחנו מסייעים למתמכרים, אנחנו עוזרים להם להיגמל; אנחנו לא מפתחים להם סמים נקיים. אבל התודעה הבורה פועלת כאילו הנשמות-הרעבות-לאנרגיה הן נתון טבע, ולכן צריך להזין ללא הרף את תאבונן התופח. ואם אפשר באוכל אורגני.

התודעה הבורה מנציחה את מקורות המצוקה ולא פותרת אותן. כי היא לא יודעת לשאול, אם פעולותיה מכווּונות לתדרים הגדולים של האדמה, או למידותיה הצרות של ההתמכרות. לא תוהה אם השפע הקטן לאדם מביא הרס למרחב החיים הגדול, ומכאן לאדם עצמו.

האני הכרוני ממכר כל כך.

מכוונה להתכוונות גומלין

פעולתה של הקרמה לא קשורה בתוכן הכוונה, אלא בעצם קיומה – כך מצביעה תורת הבודהה.

כוונה, אומרת התורה, היא תנועתה של התודעה המפרידה, שמפצלת את הקיום לשברים קטנים, שמתחילים לייצר כוונות זה כלפי זה.

׳יד׳ ו׳גוף׳ קיימים בלשון האדם, לא בלשון הטבע. היד לא רואה עצמה נפרדת מן הגוף. היא עצמה הגוף. ליד אין אף פעם כוונה לכבוש את הגוף ולהניף עליו דגל.

מכיוון שמעולם לא נפרדו, אין ליד ולגוף כוונות זו כלפי זה. זה הוא זה עצמו. זאת כל התורה.

כשזה איננו, זה איננו. כשזה קיים, זה קיים. הם בו-זמניים. בו-קיומיים. כמו הכל.

רק האדם אומר שנה וחודש, כאילו הם באמת. רק הוא אומר זה התחיל וזה נגמר. רק הוא אומר שמים פתוחים כאילו שאפשר לסגור. לא רואה שצהריים הלכו אל ערב בלי כוונות.

במילון של טבע הדברים המילה כוונה לא קיימת.

יד שרוצה לכבוש גוף היא סתירה עמוקה.

אדם שמתכוון לכבוש אדם הוא סתירה עמוקה ומעציבה מאוד.

כוונה מחוללת-קרמה דומה לתנועת חץ: ממני המכוון, החוצה אל המטרה. כוונה הולכת מאני אל לא אני. אל הנפרד ממני, גם כשהוא בתוכי.

אבל כשאני הולך בשביל או משייט בים, הבריאה מתרחשת בריבוא כיוונים. שיפוע השביל, רוחות השמים והזרמים בים, הלחם שאכלתי, משק כנפי שפירית מעבר לאגם – כולם שותפים במעשה. משם פועלים שרירים ולב. ואז, מכוון-מכוּון-פועל-נפעל, אני צועד בהתכוונות מיומנת שלא כופה עצמה. חופשית מתלות בתוצאות. חופשית אפילו מכוונה שלא לצבור קרמה, שכן גם כוונה כזו צוברת קרמה.

כוונה ללא כוונה, כיוון ללא כיוון, הענות ללא נענה, היו אומרים חכמי הזן. איפה פה הקרמה.

חיים לפי שמונת הנתיבים מביאים לסיום הקרמה, אומר אחד הכתבים. איך יכולים מעשה נכון או מאמץ נכון לשחרר מקרמה? אולי התשובה נמצאת במילה הפאלית ׳סמה׳, שמלווה את שמונת הנתיבים [ומתורגמת בטעות כ׳נכון׳].

סמה היא אשכול של משמעויות: להיות בתואם; להיות עם; להיות בחיבור; להיות בהרמוניה; להיות במידה הראויה; לעשות בשלמות. כלומר מעשה שהוא סמה הוא כזה שמחובר בתואם עם סביבתו ומכוּון איתה בשלמות, חופשי מקיומו המצומצם של האישי. כמו גשמים שבאים בעתם ובכמות הראויה. גשם אינו נכון או לא נכון. הוא התרחשות שבתואם עם הים והרוח. אירוע מכוּון.

נוכל להציע, אם כך, לתרגם את שמונת הנתיבים כהתבוננות שלמה, התכוונות מתוך חיבור, דיבור בתואם, מעשה הרמוני, אורח חיים של הענות לסביבה, מאמץ מכוּון, תשומת לב לכל בלא העדפה, וריכוז שהוא גם נקודה וגם כל רוחב הקיום.

כלומר, מעשה הוא פנוי מקרמה ולא צובר קרמה, כשהוא פעולה של מכוּוונות, כוונוּן של מיתרי הרוח. הפסנתר המכוון היטב ריק מכוונות או מחותמים מוסיקליים. בשל היותו מכוּון היטב הוא יכול להתגשם כבטהובן או יוני רכטר, ואז לחזור לריקותו. האור מתגשם בעין הרואה כתפוח או כשיער שחור, וחוזר לריקותו – קיום שפתוח לכל. מכוּונות היא קשב, לא השתוקקות. כמו הפרחים, שפנויים מיהירותה של כוונה, ויודעים בדיוק מתי לפרוח ומתי לנבול. אפשר לקרוא לזה התכוונות גומלין.

כוונה מחוללת קרמה נוצרת באני מצומצם מאוד – גדוש, חנוק וחתום ברציות, ציפיות והאחזות בתוצאות.

לעומתה, התכוונות הגומלין היא תודעה רחבה וריקה. פנויה ונענית ומתגשמת בכל. כשהיא מתמלאת היא מוסרת הלאה וחוזרת לריקות נדיבה. כמו תיבת הדואר. כמו חדרי הלב.

התכוונות גומלין מועילה כי היא לא מתרחשת רק בממדי האדם וכוונותיו, אלא במידות העולם. היא נוכחות צנועה, שיודעת, ששום דבר לא שלי באמת. שאני לא רשאי לקחת מן האדמה מה שהיא לא יכולה לתת לי. שכל מה שיש לי בא ממנה וחוזר אליה. שאני צריך לשים את ליבי, שמא אני צועד בה ברגל גסה, כי היא שברירית ורגישה מאוד מעל ליבתה הרותחת.

האדמה מתקיימת בחוקי היקום, לא חוקי השוק.

אי אפשר לקבל את האהבה, המזון, מדרך הרגל, זרימת המים ושירת הציפורים, בלא להזין אותם.

זו לא עסקת חליפין. זה חוזה הקיום.

הוא מתגשם בנוכחות קשובה, מקבלת-נותנת בנשימה אחת.

מודעות. לא כוונות טובות. זו תודעה שחופשית מקרמה.

התודעה שחופשית מקרמה מתוארת כ׳קרמה שהיא לא שחורה ולא לבנה׳. אחת הדרשות בקנון הפאלי מונה ארבעה סוגי קרמה: הקרמה הלבנה [בהירה] שהיא מעשים ראויים המביאים לפירות ראויים; השחורה [אפלה] שהיא מעשים לא ראויים המביאים לפירות לא ראויים; זו שהיא לבנה ושחורה, שהיא תערובת של זה וזה; וקרמה רביעית שהיא לא לבנה ולא שחורה. מהי הקרמה שהיא לא אפלה ולא בהירה עם תוצאות שאינן אפלה ואינה בהירות, והן מובילות לסיום הקרמה? התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, וכו׳.

נדמה שברור מהי הקרמה הטובה, מהי הרעה, ומהי זו שהיא טובה ורעה גם יחד – שהיא אולי השכיחה ביותר. אבל מהי הקרמה שאינה לבנה ואינה שחורה, ואיך היא פועלת לסיום הקרמה? ואיך היא יכולה להיות קרמה וסיום הקרמה גם יחד? מהו מצב התודעה הזה?

נדמיין מעיין פלאים, שנמצא על ראש הר גבוה, וכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח. אבל רק מי ששותה ממי המעיין, יכול לטפס אל ראש ההר. איך זה?

ננסה לראות את המרחב שבין רגלי ההר לראשו כמנעד עדין בין תדרים. תדר אחד הוא סיבה ותוצאה: מה שקורה שם נובע ממה שאני עושה כאן; אני הולך מפה לשם, מעכשיו לאחר-כך.

התדר האחר מהלך בשדה, שבו הכאן לא נגמר והשם לא מתחיל, והרגע הזה לא מסתיים אלא בשפה.

תדר אחד הוא דיון לוהט על הקרמה: אם אין סיבה ותוצאה – ממה נוצרתי? אם יש סיבה ותוצאה – איך בדיוק נוצרתי? מתי מסתיימת סיבה ומתחילה תוצאה?

בתדר האחר הדיון נמוג. אין באמת סיבה ותוצאה אלא בתודעה הבורה.

תדר אחד הולך סובב בתוך הקרמה וסיפוריה, ואין חדש.

התדר האחר מודע לבדיונה, ולא עבד לה עוד. אין סיבה, תוצאה, או קו שנמתח.

ולרגעים, התדרים הם לא שניים.

במעמקי התודעה הבורה מתרחש זרע של בהירות. הוא מתהווה שם עוד לפני היותנו פרק בתולדות חיים. התעוררותו מעודנת מאוד. המודעות להתעוררותו גם היא מעודנת. משהו זעיר שבין העולמות. אפשר לחוש בו גם מבעד למסך התעתועים. הוא בא והולך, רצוא ושוב. אבל קיים ממש ואפשר להשקות אותו. בזהירות. הוא נובט אם לא מפריעים לו. אי אפשר למשוך אותו בכוח. הוא חרישי. לא מכריז כלום. אפשר להקשיב לו רק בתודעה דקה כמוהו.

התודעה הזאת היא ההכרה המקורית לפני היות יחיד וצורה. היא שוכנת בשורש התודעה הפרטית, בשקיטה גמורה. מעת לעת היא קמה ונעשית צורה, וחוזרת לשקיטה גמישה ורכה מאוד. מכנים אותה טבע הבודהה, התודעה המקורית, הפנים המקוריים, ככות, ריקות, ועוד כינויים.. היא הרוח שמצויה בכל מקום ולא נאחזת בשום מקום. נטולת כוונה, רצייה או דחייה. לא שחורה. לא לבנה. דקות שוקטת.

הד חצוצרה מעבר לרחוב. שאיפה. כתמי אדום בחצר. כלב מדדה על שלוש רגליים. נשיפה. הנושף לא נטפל לקווי הצללים. שום דבר לא צריך להיות יותר או פחות, כאן או במקום אחר. אפשר לקום ולאכול אפרסק. האפרסק בא מן האדמה ויחזור אליה. הוא פרי ממש; לא סיבה, לא תוצאה. טעמו שעיר ומרפד את החך. זה טעם אפרסק, לא שחרור. מי כובל? אני לועס פרי של עץ, לא של קרמה. הנה נגיסה. נעלם בעל הכוונות. משק שקוף של כנפי עטלף. ילד יושב על צלו. פעימה נרגשת. נשימה.

נשימה. הזמן נעשה מרחב, כמו היקום. הוא לא מתגלגל עוד עמוס כוונות ממקום למקום, מעבר לעתיד. הוא הווה בכל. כמו בלילה בהיר שאפשר לראות את ראשית הבריאה. לא עוד תנועה מכוונה לפריה, מסיבה לתוצאה. הכל מרחב אחד. שוקט ובוטח.

והנה אין זמן כלל. ואין דבר בעולם שאפשר להדיר מן ההווה. הכל בו. פנוי ונושם.

פני המקוריים לפני שאבי ואמי נולדו. ההחלצות מכוח הכבידה של קורות חיי.

פטוּר מעקבות העבר, כמו פרחי האביב , גם במרגלות ההר, אפשר לטבול במעיין שבראשו.

חובק את הקרמה ופטור ממנה.

*

– מה אפשר לעשות כדי להיפטר מהחום והקור?
– מדוע לא תלך למקום בו אין חום ואין קור?
– איפה אין חום ואין קור?
– כשחם, תן לחום להרוג אותך. כשקר, תן לקור להרוג אותך.

הבודהיזם המאוחר תיאר את הקיום כריקוד קוסמי שבו מתקיימת השתקפות והתכללות של הכל בכל. היקום משתקף בטיפת מים, בלב יחיד. תנועת הענף היא תנועת הרוח והגלקסיות. נחיתת האנפה ושברון ליבך מונחים בצלחתי ליד פרוסת הדלעת, חבורים באופנים שנסתרים מעיני הכהות. אבל אין בהם ספק.

שתי משמעויות עולות מכאן:

האחת היא התנערות מוחלטת מאחריות מוסרית. אם קיומי מתכנס מכל המעשים והולך לכל הקיומים, הרי סיבות ותוצאות הן מעבר לשליטתי. בעולם כזה לא צריכה להיות לי אחריות מוסרית אישית. אם מעשי פזורים לכל עבר, למה לא לבחור בהוללות, חמדנות, פשע?

השנייה היא אחריות מוסרית לכל הנברא: אם כל התופעות הן איברים זו לזו, אחריותי היא עליך, על הקהילה, על כדור הארץ. הלאה מעבר לקרמה שלי. זו שבועה לגעת הרחק בכל יצירי עולם, ולעזור להם, גם אם קצרה ידי. קיומי פתוח לכל הברואים, ואיתם; אנחנו לא נפרדים.

קרמה כזאת היא לא מסלול אישי, אלא תנועה במרחב. הבחירה בידי, בין מלחמות עולמים עם עמלקים, לבין שותפות של אדם ואדמה. בין חיים בעולם צר של כוונות, לבין תנועה של התכוונות גומלין חובקת כל, חופשית מעריצות הקיום הבדיד, הבודד.

זו שבועת הבודהיסטווה, כוחה, פרייה. והמחיר שהיא גובה.

מסופר על מנג׳ושרי שבא לבקר את וימלקירטי החולה. באותה עת היה ביתו של וימלקירטי ריק, ושומר הסף נעלם. כששאל מנג׳ושרי לשלומו, ענה וימלקירטי, מחלתי באה מבורות ומהצמא לקיום, ותימשך כל עוד תימשך מחלתם של כל היצורים. מחלתי באה מחמלה גדולה. כל זמן שיש חולים בעולם, אני חולה. המחלה היא פרי החמלה הגדולה של הבודהיסטווה.

שומר הסף איננו, וביתו של הבודהיסטווה ריק. הוא לא צובר כלום. פתוח לכל. אין אורחים ומארחים. בעצם הוא חסר-בית, וכל מקום הוא ביתו . הוא מושיט יד לברואים ולא אוחז בהם או במעשיו שלו. לא צובר מצוות. לא אוסף קדושה. פטור ופוטר מקרמה. מכיוון שהוא לא אוחז, ידו פתוחה לכל עבר. עכשיו תמיד.

חמלה זו היא רוחבן של אהבות ושל מחלות, שאין להן גבול. היא חוטי החיבור שנמשכים בין הברואים, והיא גם מעשה אריגתם מחדש. הבנתי ובורותי סמוכים אצלך, עין בעין. ואחריותנו מחוברת.

גם במחיר של מחלה, בצער, ולב חשוף ושותת עצב. גם במחיר של אהבה.

עמלק עייף לעת ערב. הוא מנסה לפתור תשבץ. הוא קם, ונוגע במצחה החם של הילדה. הוא חוזר לתשבץ. הוא חוזר לילדה. מצייץ לה בברווז גומי צהוב. היא פוקחת עין. הוא מתגעגע אליה. עמלק נרדם על הספה.

*

אנחנו חופרים גומה. מניחים שתיל. מכסים את השרשים בקפידה. הוא משקה בעדינות. לא שואל בכמה נמכור את הפירות. כשיעלו שקדים אולי אמכור ואקנה לך חולצה. אבל עכשיו אנחנו עושים אדמה, בית לחרקים, קן לציפור, מים לענן, חמצן למשוטט, יופי לצייר, צל לעייף, מצע למתעלסים, מזון לנקר, סנה לבערה, בשביל אהיה אשר אהיה. פטור מקרמה. לא יוצר קרמה. אין סיבה. אין תוצאה.

ליד קערית האוכל, בבוקר, האדם משנן את שבועתו, שמא ישכח,

הזהר בעלה נושר פן תפיל כוכב. הזן את הנהר כאילו היה אחיך. .

זכור את אשר כאב עמלק. ושפוך אהבתך על כל הברואים, בבקשה. כמה שאפשר.

*

סיפור לסיום: שועל הפרא של בַּאיגַ’אנְג

כשהמורה בַּאיגַ’אנְג היה נושא דרשות, נכח בעדת הנזירים איש זקן, שתמיד הקשיב לדבריו. כשהנזירים היו פורשים, גם הזקן פרש.

פעם אחת לא פרש הזקן. שאל אותו המורה, ׳מי אתה׳?

אמר הזקן, ״אני לא אדם כלל. אני שועל פרא. לפני זמן רב הייתי נזיר ראשי בהר הזה. פעם שאל אותי תלמיד, ׳אדם שמתאמן בנחישות, האם גם הוא נופל תחת עול הסיבה והתוצאה – הקַרְמַה – או שלא?׳

” ‘לא’, עניתי, ‘הוא לא נופל תחת עול הסיבה והתוצאה,׳ ומיד נפלתי לחמש מאות לידות בגוף של שועל פרא. עכשיו מבקש אני ממך, המורה, שתאמר מילה שתשחרר אותי מחיי כשועל הפרא. אמור לי, אדם שמתאמן בדרך בנחישות, האם גם הוא נופל תחת עול הסיבה והתוצאה, או שלא?’ ״

אמר באיג׳אנג, ׳הוא לא מתעלם מהסיבה והתוצאה.׳

לשמע התשובה, הבין הזקן והתעורר.

הוא קד קידה ואמר, ׳אני חופשי עכשיו מהחיים בגוף של שועל הפרא. מעכשיו אשאר לחיות כאן על ההר הזה. אפשר לבקש ממך למות כנזיר?׳ המורה הסכים, הזקן הלך. אחרי הארוחה הוביל המורה את הנזירים אל הצוק שמעבר להר, העמיס על מקלו את גוייתו שועל הפרא, ונשא אותו לשריפה וקבורה.

בערב, כשהתכנסו הנזירים באולם המרכזי, סיפר להם המורה את מה שקרה.

שאל התלמיד הוּאַנְגבּוֹ, ׳הנזיר הזקן מן העבר הרחוק טעה בתשובתו ונפל לחמש מאות לידות כשועל פרא. מה היה קורה אלמלא היה טועה?׳

אמר המורה, ׳בוא, התקרב אליי ואענה לך.׳

מיד התקרב הוּאַנְגבּוֹ למורה וסטר לו.

המורה צחק ואמר, ׳התכוונתי לדבר על הפרא אדום הזקן. והנה כאן מולי הפרא עצמו.׳

העיר המורה ווּמֶן על הסיפור: בלא ליפול בסיבה ובתוצאה, איך מתגלגלים לשועל פרא? בלא להתעלם מהסיבה והתוצאה, איך משתחררים מחיי שועל הפרא?

לא נופל, לא מתעלם

שני עניינים, משחק אחד

לא מתעלם, לא נופל

אלף טעויות, אינספור שגיאות

*

מחשבות לסיום:

•  התלמיד שרצה לדעת אם אימון נחוש מביא לשחרור מן הקרמה, היה אחוז בקרמה: הוא רצה שסיבה – כלומר אימון, תביא לתוצאה – כלומר שחרור.
• הנזיר שאישר לו שאכן זה כך, היה אחוז בקרמה גם הוא. הוא אישר שסיבה – כלומר אימון, תביא לתוצאה – כלומר שחרור. כתלמיד כן הנזיר, אחוז-קרמה.
• גלגוליו של הנזיר כשועל לא היו עונש, אלא מצבו ממש – הוא היה אחוז בסיבה ותוצאה.
• המורה באיג׳אנג לא התעלם מן הקרמה. הוא הזמין את הנזיר הזקן להיות שם, כמות שהוא, סיבה ותוצאה. לכן, השחרור מגוף השועל לא היה פרס. אלא המצב: הוא לא חמק מן הקרמה, לכן היה חופשי ממנה.
• התלמיד הואנגבו ביקש עזרה להבנה של הקרמה באמצעות שאלה על מה שקרה בעבר הרחוק. המורה עמד לסטור לו, כדי להחזיר אותו לאולם, בו מתרחש הקיום עכשיו ממש. הואנגבו הבין ורמז למורה בסטירה, תפסתי אותך, שועל!
• אז מה? להשתחרר מן הקרמה; לא להתעלם מן הקרמה – היינו הך.
• לא להתעלם מן הקרמה הוא להשתחרר מן הקרמה הוא לא להתעלם מן הקרמה.
• זה סוף הקרמה. אולי.

בקידה עמוקה לחכם פ.א. פאיוטו

על החכמה, הרהיטות, הנגישות, הצניעות

יעקב רז