תקווה פחד ותרגול הדהרמה

 פגש את הבודהיזם בשנת 1983, ומאז מחויבותו כלומד ומתרגל הלכה והעמיקה במסורת התהרוואדה ובמסורת הטיבטית בשנת 2003 היה שותף בהקמת תוכנית הכשרה תלת-שנתית ליועצים ברוח הדהרמה .(www.mindproject.com) במסגרת מכון ‘למה תצונג קפה’ שבאיטליה (www.iltk.org/en) היה שותף להקמת התכנית ‘רוח אדם’, תוכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית  הפועלת מאז מרץ 2015 במסגרת האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות (www.selfpsychology.org.il). פסיכולוג קליני בהכשרתו האקדמית, עובד ומלמד בארץ ובאיטליה. נשוי ואב לשלוש.

***

בחודשים האחרונים, מאז השבעה באוקטובר, תרגול הדהרמה היה בשביל רבים מקור כוח, יציבות וצלילות שלא נמצאו בשום מקום אחר. כפי שכבר קרה לא פעם במהלך חיי, גיליתי שוב את המשמעות העמוקה של המושג Refuge (מקלט), במלוא מובן המילה. בשבעה באוקטובר אמרתי לעצמי ולתלמידיי שאנו נכנסים לריטריט. ריטריט שבמובנים רבים נמשך עד עכשיו. זה היה, והוא עדיין, ריטריט קשה מנשוא: בשונה ממה שהכרתי בעבר, הוא לא מתקיים במקום מוגן ושקט, אין חומה כמו במנזר בעין כרם או דשא ירוק כמו בעין דור, אין צוות שדואג או לוח זמנים קבוע, ואיני מוקף מתרגלים אחרים שניזונים מאותה כוונה. זהו ריטריט שמתנהל במקום חשוף מאוד, פגיע, כאוב וכעוס, בתוך סביבה רועשת, עם רעם תותחים, בכי ילדים ותמונות החטופים ברקע.

ובכל זאת, האפשרות להתייחס לתקופה זו כאל ריטריט היוותה מקור כוח ופרספקטיבה המעוררת רגש עמוק של הכרת תודה לתורה. בריטריט שוב ושוב נפתחה האפשרות, דרך תרגול תשומת לב, למצוא את האיזון הנובע מהיכולת “לזהות את” במקום “להזדהות עם”. בעקבותיו, הגלים השונים ששוטפים ומציפים אותנו נעשו ברורים יותר: לפעמים צונאמי של ממש ולפעמים גלים שעוטפים בנועם; גלים של פחד, אימה, עצב, ייאוש, כאב, אובדן, כעס, זעם, רצון להתנתק, רצון להפסיק לתרגל ולפרוש מהריטריט, ולעיתים גלים של חמלה עמוקה ורחבה העוטפת את כאב האזור כולו.

במובנים רבים הנושא העיקרי של הריטריט שנכפה עלינו הוא המוות.

הדהרמה מרבה לדבר על מוות, הביטוי האישי ביותר של הארעיות, ומציעה שפע דרשות ותרגולים בנושא. עם זאת, אפשרות שערורייתית זו, המוות, והסירוב העיקש להסכים באמת למותנו שלנו ולמות יקירינו, עשויים להביא אותנו לחשוב שהדהרמה יוצרת רק אשליה של ביטחון. את הסכנה הזאת גיליתי בעוצמה במהלך הריטריט הנוכחי.

בביטוי “אשליה של ביטחון” כוונתי היא להיאחזות בדהרמה כמקור לתקווה. תקווה שלמרות שכרגע קשה, נתרגל מדיטציה, נפַתח מֶטה, נלמד את הדרשות… וכל אלו יביאו אותנו אל חוף מבטחים. אך האמת היא שהדהרמה לא מקנה ביטחון, מפני שריקותה מנפצת את האשליה הזאת באופן בלתי מתפשר ומפחיד.

פמה צ׳ודרון מדברת על העדר קרקע כאשר “הדברים מתפרקים” ועל האומץ הדרוש כדי להיפתח לכך. כן, כמה מפחיד להודות, הדהרמה לא פותרת את הבעיה של חוסר שליטה ולא יכולה ליצור אשליה של שליטה, כיוון שהעדר שליטה, שנובע מהארעיות, הוא חלק מהאמת הקיומית של האדם. הדהרמה מזמינה אותנו להסכים, לקבל שהכול משתנה כל הזמן. האיכות המשחררת בדהרמה אינה התקווה או המאמץ להשתחרר אלא הנכונות להסתנכרן עם המציאות ולהסכים לזרימה שלה. פיתוח חוכמה מוליך להסכמה עם הנתון הפשוט שאין ביטחון ושאפילו הדהרמה לא יכולה להיות הבטחה לביטחון. אין שליטה. אין שליטה כי אין מי שיכול להיות בשליטה. המים לא מנסים לשלוט על גורל הגל…

לעיתים קרובות אנו מתרגלים דהרמה עם תקווה סמויה שהלימוד על היותנו מים יבטיח לנו חיים בטוחים ושקטים כגל. כשזו הגישה, האכזבה היא בלתי נמנעת. מול האפשרות הזאת, ראיית הטריק המתוחכם שהתודעה עושה מאפשרת כניעה. וכניעה, בשבועות ובחודשים האחרונים היא משימה קשה. קשה מאוד.

חלק מהבלבול ומהקושי נובע מהתחושה שהעדר שליטה גורם לחוסר אונים. מחשבה זו מולידה אימה ראשונית. ולמרות שקשה להיות בתשומת לב במקום של אימה ראשונית, ברצוני להציע ששווה לנסות. כשיציבות התודעה תומכת בקשב ספוג חמלה, מופעי חוסר אונים ואימה חולפים ומתגלים נופים חדשים. הסכמה לאימה אין פירושה התפרקות וחידלון. נכון, אין שליטה, אבל יש השפעה. ההשפעה מתבטאת באפשרות להסכים לזרימה של המים ולְחדש תוך כדי תנועה, שוב ושוב, את הכוונה. לא את התקווה שאחר כך יהיה טוב, אלא את הנכונות להסכים לכאן ולעכשיו.

ברגעי חסד של הסכמה להווה, הלב נפתח והחמלה צפה וממלאת אותו באופן טבעי וכמעט “בלתי נמנע”. היה אפשר לראות זאת בבהירות בסיפורי הגבורה-נתינה שהיינו עדים להם בשבת השחורה. עשרות בני אדם, נוכחים במלואם בהווה של התופת, עשו את מה שנכון היה לעשות בלי להתחשב בעצמם, בלי לפחד מה”אחר כך”. הניעה אותם ידיעה פנימית בהירה על מה שנכון לעשות בשביל האחר, ההתמסרות לצו אתי עמוק. נהג האמבולנס שנכנס שוב ושוב לאזור הקרבות וחילץ פצועים, המושבניק שלקח את הג’יפ ופינה ניצולים מהמסיבה, הבדואים שסיכנו את חייהם כדי לפנות אישה מקיבוץ במצור, ועוד, ועוד, ועוד. סיפורים אלה משקפים כיצד במצבי קיצון האדם יודע להגיב קודם כמים ורק אחר כך כגל.

דהרמה יכולה להיות refuge כשבאים אליה ממקום שאינו נאחז. בתקווה, לעיתים קרובות, מסתתר פחד. הפחד שמא, חלילה, התקווה שלנו תתנפץ. אפשרות זו נחווית כבלתי נסבלת, כמאיימת עלינו ועל זהותנו. היחס שלנו לגורל החטופים או ליקירינו שנלחמים ממחיש זאת היטב. אנו מקווים, בכל כוחנו מקווים. זוהי תקווה ששורשיה הם פחד והיא ספוגה בהיאחזות. תקווה שאינה נקייה. התקווה ניזונה מפחד עד כדי כך שאפשר לראות את שניהם כאילו הולחמו יחד, תקווה-פחד, למצב שלא באמת מאפשר זרימה ובכך מונע הלימה עם הארעיות. המצב הזה מנציח את הזהות שלנו כזהות מוצקה שנאחזת ומתנגדת להתהוות. זהו מקור לדוקהה.

בהרצאה שהעביר Yangzi Rinpoche לתלמידיו בארץ לאחר השבת השחורה, הוא חזר שוב ושוב על המשפט, “הבלתי אפשרי אפשרי”… “הבלתי אפשרי אפשרי”… בשבועות שלאחר מכן שאלתי את עצמי למה הוא התכוון, מה הוא רצה להגיד. אולי כוונתו הייתה שהבלתי אפשרי הוא אפשרי כשאנו בנוכחות מלאה בהווה. נוכחות שיש בה ויתור על זיכרון אירועי העבר, על הידיעה מי היינו ועל הציפייה לְמה ולמי נהיה. אולי הוא התכוון שהבלתי אפשרי הוא אפשרי כשמפנימים שהכול משתנה כל הזמן, וכשמוכנים להרפות בתוך ההתהוות המתמדת. אז, האפשרות שהגל יתנפץ אל החוף מאבדת מהדרמטיות שלה, שכן הגל יודע גם את היותו מים.

מאחורי כל אלו – האפשרויות הבלתי פוסקות, הזרימה והתקווה שאינה נאחזת בפחד – מתקיים דיאלוג סמוי עם המוות. המוות שלנו ושל יקירינו ממחיש בדרך האכזרית והכואבת ביותר את אמת הארעיות. מצד אחד שערורייה של ממש, מנגד הזמנה לנרמול. האפשרות המשחררת של הדהרמה היא להסכים לארעיותה של כל צורה: שלנו, של יקירינו, של המדינה, וגם של התורה. “צורה היא ריקות וריקות היא צורה”.

אם כך, אמנם לתורה יש צורה – ארבע האמיתות, הדרך כפולות השמונה, חמשת המכשולים, שבעת גורמי ההארה וכו’ וכו’ – אך עם זאת, גם התורה היא ריקה והאחיזה בה מחטיאה את העיקר. לפעמים אנו עיוורים לעובדה שההיאחזות מסתתרת גם ברבדים המעודנים ביותר של התודעה. ההזמנה היא לזכור שלימוד ותרגול הדהרמה לא מספקים תקווה שאפשר להיאחז בה, תקווה ש”אחר כך” יהיה טוב. “אחר כך” יהיה מה שיהיה אחר כך. כרגע איננו יודעים. עלינו לוותר על התקווה האחוזה בפחד. לוותר על תקווה-פחד. כשזה קורה, נשארת הכוונה.

הכוונה, נזכיר, היא אחת מחמשת הגורמים המנטליים הנוכחים בכל רגע של תודעה. לא ניתן להסתמך על כוונה לאורך זמן כיוון שההיאחזות בה תמצק אותה. הכוונה מזמינה ודורשת מאיתנו, שוב ושוב, להתכוונן מחדש. שוב ושוב להתכוונן לאתיקה, לריכוז, לפיתוח החוכמה, לחמלה ולראיית האחר. הכוונה מתחדשת כל הזמן בהסכמה לפגוש את מה שמופיע ברגע זה. וברגע זה. וברגע זה. לרבות האפשרות של מות יקירינו ומותנו שלנו. ולא רק מותנו הסופי שאחריו יוּרַד הגוף לקבר, והגוף הזה, “שלי”, שליווה אותי עד היום, יישאר מתחת לאדמה בעוד יקיריי וחבריי יחזרו לבתיהם. ולא רק מותם של יקירינו, שלעיתים קרובות כל כך בחודשים אלה אנו מלווים אותם בדרכם האחרונה, אלא גם כל מוות קטן – מותו של היום הזה. מותה של ארוחת הבוקר שהגיעה לסופה, מותו של האביב, סוף הלילה, קיצם של הנעורים. המוות שמלווה אותנו יום אחר יום, רגע אחר רגע.

הסכמה לאינספור הפרידות הקטנות פותחת אפשרות להרפות אל תוך ההווה. ואז הבלתי אפשרי אפשרי…