התירגול הבודהיסטי – ויפאסאנא ומאפייניה

(הבהרה של אבי פאר: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי) 

 

*********************

 

1. תירגול בודהיסטי – ומטרתו:

קיימים סוגים רבים של תירגול (מה שמכונה במערב- מדיטציות) והם מתחלקים בגדול לשתי קבוצות:

סאמאטא – מדיטציית שלווה:

אלו תירגולים שהיו קיימים עוד לפני תקופתו של הבודהה.

תירגולים אלו נעזרים ביכולת הריכוז שלנו – על מנת להגיע למצבים של שלווה עמוקה, תחושת אושר, הרמוניה ושקט פנימי.

בתירגול זה מגיעים לניתוק של המתרגל מכל הפרעה (חיצונית או פנימית) והתודעה מקובעת על האובייקט שלה – ללא תנועה וללא הפרדה ביניהם.

זוהי מדיטציה יעילה מאד בהשגת מצבי תודעה גבוהים (ג’האנא) – ואף הבודהה עצמו תרגל אותם לפני שהגיע להארה (התעורר לראות את טבע המציאות).

חסרונה, בכך שהיא זמנית – אי אפשר לשהות בה ללא גבול, וכאשר יוצאים ממנה הסבל חוזר.

במובן זה – היא עדיין סבל (מצבי תודעה אלה הם זמניים- ואינם מובילים להכחדת הסבל).

ויפאסאנא- מדיטציית תובנה:

כאן מדובר על תירגול ייחודי לבודהיזם שמטרתו – בניית תובנה לגבי (אותם שלושת) מאפייני המציאות (למעשה התירגול נקרא סאטיפאטהאנא – וממנו נובעת “חכמת ויפאסאנא”).

התירגול נעזר בריכוז שאנו יוצרים אבל אינו מיועד לנתק את המתרגל מהרגע הנוכחי (כאן ועכשיו) אלא מתבונן בו.

בתהליך הזמן – המתרגל בונה בעצמו “חוכמה” (הבנה לגבי מאפייניה האמיתיים של המציאות) מה שמוביל אותו להכחדה סופית ומוחלטת של הסבל.

לפיכך הבודהה מדבר על התירגול של סאטיפאטהאנא – כעל “הדרך היחידה”- רק התנסות ישירה במאפייני המציאות הללו, תביא להכחדת הסבל.

בתירגול ויפאסאנא – אין צורך להתאמץ לראות בו-זמנית את שלושת מאפייני המציאות – בגלל שהם שלובים זה בזה – באם נראה אחד מהם (ולא משנה איזה) – נראה את שני האחרים (לומר שלילה נובע מהיום, נכון באותה מידה כמו לומר שיום נובע מהלילה – שניהם היבטים של אותו עיקרון).

2. ויפאסאנא – ההגדרה 

המילה ויפאסאנא- כוללת בתוכה שני מושגים:

וי – התבוננות או ראייה

פאסאנא – לעומק או חדירה

מכאן שמשמעותה היא “ראיה לעומק” (של התופעות) אשר מביאה ל”תובנה” (של המציאות – כפי שהיא באמת).

למעשה, ויפאסאנא היא תוצאה (של) או תובנה חכמה (המתקבלת מ…) של סאטיפאתהאנא (ארבעת היסודות להרהור או תשומת לב – שיפורטו בהמשך) שעליה (על סאטיפאתהאנא)  נאמר:

“זוהי הדרך היחידה המובילה להכחדת הסבל = דוקהה של המתרגל”.

עם זאת, מקובל להתייחס לויפאסאנא כאל צורת תירגול – כך שגם אנו נתייחס אליה פעמים רבות במובן של “מדיטציית תובנה”: “תירגול שמוביל לתובנה = לראיית הדברים כפי שהם באמת” (ולא כאל תוצאה של סאטיפאתהאנא).

3. מאפייני ויפאסאנא – פירוט

מה אנו, כמתרגלים, צריכים לדעת על ויפאסאנא:

ויפאסאנא היא – “סוג של חכמה”:

קיימים שלושה סוגים של חוכמה:

סוטא-פאניא – ידיעה על ידי פארייאטי = תיאוריה או שמיעת הדהאמא (התורה) לפני התירגול.

צ’ינטא-פאניא – ידיעה באמצעות בהאוואנא = תירגול (של תשומת לב- המבוססת על (סאטיפאתהאנא)

כפי שאנו עושים כעת – במהלך הדרך.

ויפאסאנא-פאניא – ידיעה המושגת בעזרת פיתוח “חכמה חודרת” (“חוכמת ויפאסאנא”) שמשמעותה הבנה אמיתית כי:

במציאות, ישנם רק נאמא (תודעה) ורופא (גוףחומר) – שמאפייניהם הינם:

ארעיות (אניצ’ה)

סבלקושי (דוקהה)

אין “אני” קבוע (אנאטה)

ואותם נאמא-רופא הם – “לא אישיים” (לא אני, לא שלי, לא גבר, לא אישה וכו’ )

מדובר על תהליך: תיאוריה נכונה – מובילה לתירגול נכון – שמוביל לחוכמה החודרת לעומק הדברים להבנה אמיתית של התופעות ל”חכמת ויפאסאנא”.

לפיכך נאמר כי”חכמת הויפאסאנא”- היא “החכמה העליונה” או “החכמה הנעלה ” (מדוע? כי היא יודעת את מאפייניה האמיתיים של המציאות – אניצ’ה, דוקהה, אנאטה).

האובייקטים שאיתם “עובדת” ויפאסאנא:  

ישנם שני היבטים שויפאסאנא (במובן של שיטת תירגול) עובדת עימם:

נאמא-רופא (nama rupa) – הגוף והתודעה ( שאנו רגילים לכנות “הגוף והתודעה שלי”  בקיצור “אני”)

ארומפצ’ופאן (arompaccupan)- הרגע הנוכחי (ארום=רגע או זמן, פאצ’ופאן=כעת או עכשיו או הווה)

*הערה:לפעמים מופיע גם כפאצ’ופאנארום.

למעשה זהו (ברמה העמוקה יותר) רק היבט אחד: נאמא-רופא, ברגע הנוכחי (כאן ועכשיו).

במילים אחרות, אנו מתמקדים  בדבר היחידי שניתן להתבונן בו כרגע – אותה תרכובת של חומר ושל תודעה (שאנו מכנים בטעות -“אני”) ומתבוננים:

מה קורה כאן ועכשיו?

ומה קורה  כאן ועכשיו ברגע הזה (שהוא עכשיו-הנוכחי )?

וכן הלאה, באופן רצוף בכל רגע ורגע, כאשר הוא (אותו רגע הופך להיות) הנוכחי.

כאשר אנו מתבוננים בכל דבר אחר, מלבד מה שקורה “כאן ועכשיו”- אין ביכולתנו להבין את “הטבע האמיתי של המציאות” = סאבהאווא.

מהו התפקיד של ויפאסאנא:

התפקיד של ויפאסאנא הוא – להרוס את “הזיהומים” =קילאסא (kilesa), אשר מופיעים בששת “דלתות החושים” שלנו = סאלאייאתאנא (סאלאייא = שישה, אייאתאנא = דלתות החושים, אברי החישה)

ששת החושים – שדרכם מתקבל כל הקלטהמידע שאנו מקבלים לגבי המציאות התופעות (דהאמות)-

הן מה שאנו מכנים “מציאות פנימית” והן מה שאנו מכנים “מציאות חיצונית”:

עין – עובדת עם תמונות, צורות

אוזן – עובדת עם צלילם, רעשים

אף – עובד עם ריחות

לשון – עם טעמים

מישוש – עם תחושות גופנית, לחץ, מירקם, טמפרטורה וכו’

תודעה – עם מחשבות, רעיונות, אובייקטים מנטליים

מה שאנו מפרשים (למעשה – בטוחים) כ”מציאות”, כקורה, “כאן ועכשיו”- אינה המציאות האמיתית, זאת בגלל שהיא “נצבעת” בצבעים שמקורם ב”זיהומים” השונים:

לובהא – השתוקקות,תאווה

דוסא – איבה, דחייה, כעס, שנאה

מוהא – בורות, אשליה, תפישות מוטעות

וכך:

רק התבוננות ב”נאמא-רופא”(גוף-תודעה) כאשר היא נמצאת “ברגע הנוכחי” (ארומפאצ’ופאן)

תאפשר לנו לראות את “הזיהומים” (קילאסא) אשר מכסים את “הטבע האמיתי של המציאות” (סאבהווהא).

ושוב – אנו מבצעים (רק) התבוננות:

ללא כל ניסיון לשנות,להכחיד,להחליף – את “מה שעולה- כאן ועכשיו”

והתבוננות זו (בתהליך איטי וממושך – שאין אפשרות לזרזו בעזרת “מאמץ אקטיבי”, כפי שאנו רגילים לעשות בחיי היומיום) – היא שתביא להכחדת אותם “זיהומים”.

מהי התועלת -של ויפאסאנא:  

התועלת של ויפאסאנא (מה שמתקבל בעקבות התירגול) היא:

הריסת ויפאלאסא = “העיוותים בתפישות”, שגורמים לנו לחשוב כי:

רופא (הגוף) – הוא יפה

נאמא-רופא (תודעה-גוף) – הוא קבוע 

נאמא-רופא (תודעה-גוף) – הוא שמחה, מביא אושר 

נאמא-רופא (תודעה-גוף) – הוא “אני”, “עצמי”, “שלי” (אישי וקבוע)

כאשר “חכמת ויפאסאנא” מתגברת בעקבות התירגול: היא מובילה להכחדה (נירודהא)- של דוקהה (סבל) ובכך – להגשמת ניבאנא.

מהו התירגול – של ויפאסאנא: 

למעשה צריך לומר – מהו התירגול אשר מביא ל”חכמת ויפאסאנא” – התירגול הינו סאטיפאתהאנא –

שימוש ב: “ארבעת היסודות לכינון תשומת לב” (כפי שהם מוגדרים  ומוסברים  במאהא סאטיפאתהאנא סוטה):

תשומת לב – לגוף (קאיא-נופאסאנא)

תשומת לב – לרגשות והתחושות (ודאנא-נופאסאנא)- נעיםלא נעים

תשומת לב – למחשבות (צ’יטא-נופאסאנא)

תשומת לב – לאובייקטים של התודעההתופעות (דהאמא-נופאסאנא)

ושוב, ההתבוננות היא באחד (בלבד) מאותם ארבעה נושאי התבוננות כפי שהוא “ברגע זה” –

מה קורה איתו “כאן ועכשיו”.

בכל פעם שאנו מבחינים שתשומת הלב שלנו סטתה:

או – מאותו אובייקט של ההתבוננות (למשל: במקום להתבונן בגוף – עברנו להתבונן במחשבות או ברגש כלשהו).

או – שאנו מתבוננים לא במה שקורה “ברגע הנוכחי” (למשל: תשומת הלב שלנו עברה לרגע קודם – זיכרון מן העבר, או לרגע הבא – תכנון של משהו בעתיד).

מה שעלינו לנו לעשות זה:

לציין לתת תווית – לאותו אובייקט שהסיח את דעתנו (“ראייה ראייה” או “שמיעה שמיעה ” או “מחשבה מחשבה” או “כאב כאב”).

ולחזור ולהתבונן באותו אובייקט מקורי של התירגול – ברגע הנוכחי שלו.

אין צורך להיכנס ל”ניתוח לעומק” של אותה תופעה שבגללה הפסקנו להתבונן “כאן ועכשיו”-

משום שאין לדבר סוף – והתודעה שלנו רגילה “ללכת בעקבות ההפרעה”- ולאבד את עצמה בתהליך (“ראיה ראיה”- ראיתי עכשיו ציפור, והיא ממש דומה לציפור שראיתי ביום שישי, כשהלכתי לחנות, ואז היה נורא חם, והתרגזתי שהייתי צריך לחכות בתור, ולפני עמד מישהו שממש הזיע, וכן הלאה, וכן הלאה וכן הלאה…)

אנו צריכים להתבונן רק בנאמא-רופא (תודעה -גוף) כאובייקטים של התירגול – בעזרת “חכמת הויפאסאנא” (ויפאסאנא-פאניא) – והיא שתביא לנו את האמת ל”חכמת הויפאסאנא”.

ומהי האמת (שאותה אנו רוצים להביא ל”חכמת הויפאסאנא”) ?

זוהי האמת לגבי שלושת מאפייני המציאות (שהם גם מאפייני הנאמא-רופא – שאנו מכנים “אני” או “שלי”):

שנאמא-רופא היא – ארעית ומשתנה כל הזמן (אניצ’ה)

שנאמא-רופא היא – סבל ואין אפשרות למצוא בה אושר אמיתי (דוקהה)

שנאמא-רופא היא – ללא “אני” קבוע (אנאטה)

ורק הבנה זו (לגבי שלושת מאפייני המציאות) נקראת “חכמת הויפאסאנא” והיא אשר תביא (הבנה זו) להכחדת ה”זיהומים” (קילאסא) והכחדת ה”זיהומים”- מביאה לראיית הדברים כפי שהם באמת (ניבאנא).