תרגול בריסון-עצמי

פיליפ מופיט (Phillip Moffitt) יליד ארה”ב, 1946, היה בעברו בלב עולם העסקים והתקשורת, כאשר כיהן בתפקיד המנכ”ל והעורך האחראי של המגזין Esquire. בשיא הקריירה העסקית שלו, הוא החל ללמוד בודהיזם במסורת התהרוואדה ולתרגל מדיטציית ויפסנא, ולאחר שנטש את משרתו והתמסר לדרכו החדשה, הוזמן ע”י ג’ק קורנפילד ללמוד בתכנית להכשרת מורי דהרמה במרכז המדיטציה Spirit Rock בקליפורניה. ב-1988 הוא הקים את Marin Sangha בסן-רפאל, קליפורניה וכיום הוא מורה-מנחה ב Spirit Rock.

* * *

לפני כשנתיים נסעתי לאלסקה עם חבר כדי לטייל ברגל בפארק הלאומי דנאלי ובהר מקינלי. מצאתי שהאזור אכן מפואר כפי שציפיתי שיהיה, אך מה שהיה לא צפוי מבחינתי היה תחושת הקדושה החזקה שהרגשתי בכל יום שהייתי שם. תחושה זו של קדושה נבעה לא מהנוף עוצר הנשימה או מהמגוון המדהים של חיי הבר אלא מתחושת האדמה עצמה – הערבה (הטונדרה) רחבת הידיים, שלה פני שטח רכים ושכבה תת-קרקעית קפואה. הרגשתי שאני במגע עם ליבת הטבע הפגיעה. הייתה זו חוויה אינטימית כל כך שיצרתי לעצמי טקס בו ביקשתי רשות מדי בוקר לדרוך על אדמת הטונדרה. למרות שאני מתרגל מדיטציה מדי יום, תרגלתי שם מעט מאד. השהייה בערבה הייתה חוויה מדיטטיבית בפני עצמה. זו הייתה עונת הפריחה, ומראה הפרחים העדינים המלבלבים על פני האדמה החשופה היה עדות מתמדת לנחישותם של החיים להתממש.

לאחר שעזבנו את הפארק והתחלנו בנסיעה הארוכה לאנקורג’ עצרנו במסעדה לצד הדרך. בשירותי הגברים היה תלוי שלט גדול מעל המשתנה בו נכתב, באותיות בולטות: “הנטייה לנזירות איננה תכונה תורשתית”. צחקתי בקול וכששבתי לשולחן אמרתי לחברי שלעולם אינך יודע היכן תמצא שיעור דהרמה.

היה זה שיעור אמתי, לא רק אודות נזירות אלא גם על האופן בו תרגול של ויתור יכול להראות כמנוגד לחיים. אם אתה רואה את כל תרגולי הוויתור בדרך זו יתכן שתחמיץ הזדמנויות לפיתוח רוחני שיכולות להגביר באופן משמעותי את האושר שלך. החיים הם קדושים בכל מקום, לא רק בערבה, ומטרתם הסופית של תרגולי הוויתור היא לעזור לנו לפתח קשר אל הקדושה.

יש בכל אחד מאתנו הנעה אינסטינקטיבית לשקוע בחיים, לקחת חלק בתענוגות שלהם, להטביע בהם את חותמנו. דחפים מיניים, הצורך בכוח ודומיננטיות, הרצון להיות יצירתי והדחף לזכות בהכרה הם כולם חלק מאינסטינקט זה. הנעה זו היא תנועה אל תוך החיים. כאשר היא מאוזנת היא מספקת אנרגיה חיונית הנחוצה למעורבות בחיים ויוצרת את הבסיס לאגו בריא. כאשר היא לא מאוזנת, אנו חווים אדישות ודיכאון, או, לחלופין, מעין אנרגיה של מאניה.

קשה יותר להבין שיש בנו גם נטייה טבעית לריסון עצמי, נטייה לקחת חלק במשהו גדול יותר מאשר סיפוק הרצונות של האגו. זוהי תנועה שמכוונת לשחרר אותנו מהמעגל האינסופי של רציית אובייקט אחר אובייקט ושל הפחד והחרדה המתלווים לרציה. חשוב על כך כעל הדחף האינטואיטיבי להיות חופשי ממאבקים ממוקדי-אגו, אשר מאיינים את האושר הפשוט של היותנו חיים. זוהי סיבה אחת בשלה אנשים מוצאים משמעות רבה בהורות; אי-האנוכיות הנובעת מאהבה בלתי-מותנית גדולה יותר מהאגו האישי. זוהי גם הסיבה בשלה אנשים נהנים לשרת את אלו הזקוקים להם. האינסטינקט לריסון מכוון לאותה מטרה של הדחף לשקוע בחיים – מציאת האושר.

ויתור מעלה את התרגול של ריסון לשלב הבא ומוכר במרבית המסורות הדתיות כצעד חיוני לקראת מציאת מרכז קיום שאינו ממוקד באגו. הוא ניכר ביותר אצל נזירות ונזירים שוויתרו על חייהם כבעלי בית והותירו מאחוריהם סיפוק מיני, נישואים, משפחה ורכוש חומרי בכדי להקדיש את עצמם לפיתוח פנימי-רוחני. אנו מעריצים ואפילו מקנאים באנשים ונשים אלו בשל הפשטות והכנות שבחייהם, למרות שאנו איננו מסוגלים או שאיננו רוצים לוותר על מה שגורם לנו להישאר במאבק מתמיד.

כמובן שוויתור אינו ייחודי לנזירים ולכוהני דת. אך אם אתה חי חיים של בעל בית, כיצד תוכל לגשת לחיים בשמחה ובו-זמנית לא להשתעבד להבטחות השקריות שלהם? יתכן שתשאל – האם אינני אמור להיות שמח? והאם תגמולים חומריים ורגשיים אינם הבסיס לשמחה? התשובה לכך מורכבת יותר מאשר “כן” פשוט. אנו יודעים מניסיון כמה עולם הרצונות הוא אינסופי. אנחנו רוצים נוחות פיזית, חיזוקים רגשיים, ביטחון וכוח לשלוט בעצמנו ובסביבתנו. צמא זה, שנקרא טנהא בפאלי, מוביל להיאחזות רגשית. אנו מתחילים להאמין שאושרנו ושלומנו תלויים בכך שרצונותינו ייענו, ולא נראה שהם נענים במלואם אי-פעם. נזירים ונזירות משתמשים בוויתור כדי לשחרר את עצמם ממעגל זה של אומללות. תרגול הוויתור מפשט את החיים ויוצר בהם דרגות חופש. כאשר עולה תשוקה לדבר עליו ויתרנו עדיין ישנו מאבק, אך המאבק מתמקד בעבודה עם התשוקה, ולא במאמץ להשיג את מה שהתשוקה מכוונת אליו.

אולי אתם חושבים לעצמכם שתוותרו על חקירת תרגול הוויתור ורק תתמידו בתרגולי האתא יוגה ומדיטציה. אבל ראשית חישבו על זאת: ישנם שלושה ויתורים שתוכלו להתאמן בהם, וכל אחד מהם ישנה את חייכם באופן דרמטי. אף אחד מהשלושה אינו מערב ויתור על קריירה, נישואים, חיי מין או אפילו ויתור על רכישת המכונית החדשה שחלמתם עליה; ועדיין אם תתמידו בתרגול שלושת תרגולים אלו, הם יביאו לכם שמחה ושלווה רבים.

ויתור על צדקנות

הוויתור הראשון מבין השלושה הוא ויתור על ההיאחזות בלהיות תמיד צודקים: צודקים בדעות, בשיפוטים או בפרשנויות שלנו. אתם מכירים את החוויה הפנימית הזו של היאחזות בלהיות צודק; אנו מלאים בשיפוטים ונוקשים לגבי דעותינו ואמונותינו. אולי אתם מרגישים מלאי מחאה, מתגוננים, סמוקים או נשפטים שלא בצדק.

תרגול זה משמעו שאנו מוותרים על הצורך להיות צודקים במגע עם האנשים שסביבנו – בן/בת הזוג, קולגות בעבודה, אפילו הילדים שלנו. פירושו גם שאנו נוטשים את ההיאחזות בלהיות צודקים לגבי הנרטיב שלנו, שאולי מערב סיפור על אי-הצדק שבו נהגו בנו או על כך שלא קיבלנו טיפול הולם או הכרה ראויה בעבר. בתרגול זה אנו משחררים את ההיאחזות בסיפור למרות שאנו מרגישים שהוא אמתי. אנו מוותרים על להיות צודקים לגבי העתיד ובוחנים את עצמנו כדי לאתר את הדרכים שבהן אנו מתמרנים את עצמנו כדי שנוכל לומר, לעצמנו או לאחרים, “צדקתי לכל אורך הדרך!”.

בתרגול זה של ויתור אינך אמור לזנוח את מה שאתה מרגיש שהוא אמתי. להפך. אתה מאמץ את האמת שלך יותר. אתה מצהיר עליה בבירור, נאבק על הערכים שלך ונאבק בחוסר צדק בחייך או בכל מקום אחר שאתה נתקל בו. ויתור זה פירושו פשוט שאתה מוותר על ההיאחזות באמת שלך. זה מה שאתה מאמין בו; על כן אתה חי לפיו, אך זוכר שאין לך מונופול על האמת, שאלוהים אינו לוחש באוזנך, שאין כל הצדקה לישיבה על כס של צדקנות בעודך מגנה או מסכים לקבל את אלו שמחזיקים באמת שונה.

דוגמא של ויתור מעין זה בחיי האישיים ניתן לראות בתפיסה שלי לגבי עונש מוות. אני משוכנע לחלוטין שעונש מוות הוא טעות. אני מוצא שאי אפשר להגן מבחינה מוסרית על הריגה לשם ענישה. כל כך הרבה אנשים שנידונו למוות נתגלו כחפים מפשע שנראה לי ברור שעונש מוות הוא דבר שהמצפון אינו סובל. קל לי להיות שיפוטי לגבי אלו שמחזיקים בעמדה שונה בנושא. עם זאת כשאני מהרהר בעניין, אני רואה שהאמונה שלי היא רק נקודת מבט אפשרית אחת. היא לא מצדיקה את זה שארגיש צדקנות, וזה מוטעה בבירור לגנות אחרים כשהעמדה שלהם, ולא הם-עצמם, היא זו שבעייתית בעיניי.

הפרספקטיבה הזו נכונה לגבי כל המצבים הבין-אישיים. יתכן שהיו לכם הורים מתעללים או מזניחים, או שהייתם במערכת יחסים מניפולטיבית ובני הזוג לא היו ישרים כלפיכם. עדיין, רגשותיכם בעניין הם רק דעה, נקודת מבט; הם אינם אמת אבסולוטית. אתם מוכנים להגן על רגשותיכם מפני שהם האמת שלכם. זוהי לא רק זכותכם לעשות כן, זוהי מחויבות. אך עליכם לעשות זאת ללא היאחזות. אם תגלו שטעיתם זה יהיה בסדר מפני שההערכה העצמית שלכם לא מתבססת על כך שאתם צודקים. תחת זאת, הערך שלכם נובע מכך שאתם דבקים באמת שלכם ובו-זמנית נשארים פתוחים להבנה אחרת.

הפסיקו למדוד כמה אתם שווים

הוויתור השני הוא ויתור על מדידה של כמה חייכם מוצלחים על סמך ההצלחה שלכם במימוש רצונותיכם. מרבית האנשים מעריכים את ההצלחה שלהם בחייהם בדיוק בדרך זו – האם הם משיגים את המטרות שלהם מהבחינה החומרית, במערכות יחסים, בהכרה חברתית, או מבחינת הבריאות הפיזית? דרושה מעט מאד רפלקציה כדי להבין שזוהי דרך להערכת חיינו שאי אפשר להסתמך עליה. אינני אומר שאתם צריכים לוותר על הרצונות שלכם או על הניסיון לממש אותם. רצונות – בין אם הם גופניים, רגשיים או רוחניים – הם חלק מהאקולוגיה של חיינו. הם הפריחה בערבה בתנאים הקשים השוררים בכל חיים.

רצונות הם שימושיים בעיצוב מטרות, בארגון הזמן. יתכן שהמטרות שלכם מצביעות על אימון ותרגול, מטרות ששומרות עליכם באיזון בריא ושמשתנות ומתבגרות ככל שאתם צוברים ניסיון בחיים. העניין היחיד הוא שלא תמדדו את הערך העצמי שלכם בהתאם לתוצאה או למידת ההצלחה שלכם בהשגת המטרות הללו. תחת זאת, העריכו את מידת ההצלחה של חייכם לפי המידה שבה המעשים שלכם משקפים את הכוונות הנוצרות מהערכים בהם אתם מחזיקים. בכדי לתרגל את הוויתור הזה עליכם לבטוח בכך שחייכם יתנהלו באופן הטוב ביותר אם תתנהגו כל הזמן בהתאם לכוונותיכם, בעודכם לומדים בקשב מתמיד מכל נסיבות חייכם.

כשאני עורך שיחות דהרמה על ויתור לעתים קרובות הוויתור הזה מעלה תגובות שליליות. יזם אחד אמר בכעס שהוא חייב להעריך את חייו בהתאם לעד כמה רצונותיו נענים; אחרי הכול היו לו עובדים, בעלי מניות ומשקיעים שתלויים בו. שאלתי אותו אם הוא באמת מאמין בכך שהוא שולט בהצלחה של החברה שלו והאם תנאי השוק, המזל, פעולותיהם של המתחרים, היצירתיות של העובדים, היצירתיות שלו או אפילו הבריאות שלו היו נתונים לשליטתו. כמובן שהיה עליו לענות בשלילה.

כולנו נתונים להשפעתן של נסיבות שמחוץ לשליטתנו. זהו בסיס שניתן לסמוך עליו כקו מנחה לבחירות בחיים, ועם זאת קשה מאד לקבל אותו. לא ניתן לשלוט בתוצאה, אך ניתן להיות אחראי על כוונותיך. ההנחה שיש לנו שליטה בתוצאה אינה רק לא ריאליסטית; זהו היבריס. מיקוד בכוונה מאפשר להכווין את תשומת ליבנו לאזורים שבהם אנו יכולים להגשים את התרגול. שינוי זה משחרר אותנו מהתאווה האינסופית לכך שדברים יהיו בדיוק באופן כפי שהיינו רוצים שיהיו.

וותר על להיות ה”כוכב”

הוויתור השלישי הוא לוותר על להיות ה”כוכבים” בסרט שלנו. בלי לחשוב על כך אפילו, מרבית האנשים חווים כל רגע מנקודת המבט שלהם. אחד המורים שלי, אג’אהן אמארו, מדגים נקודה זו בשאלה “האם שמת לב לכך שכשאתה עולה על הכביש המהיר בשעות העומס כל האחרים הם הפקק, אך לעולם לא אתה?”. נקודת המבט הזו גורמת לנו לקחת באופן אישי הרבה דברים שלמעשה אינם אישיים. היא גורמת לנו להפוך עניינים קטנים לחשובים, ואחר כך להבין שהם לא היו חשובים. היא מוסיפה מתח לרגעים רבים של הקיום היום-יומי, מתח שאינו חלק הכרחי שלהם.

זה הסרט שלך, אתה בהחלט חלק ממנו וחשוב מאד שתשחק את התפקיד שלך. אתה בהחלט רוצה לעשות זאת באופן הטוב ביותר שאתה מסוגל לו. אך מרכז הסרט איננו אתה; התפקיד שלך נוצר מתוך פסיפס רחב בהרבה של משפחה, ארץ, תרבות, תקופה ונסיבות. אמת זו מודגמת בבהגווד גיטה, כשקרישנה מספר ללוחם ארג’ונה בשדה הקרב שחלק גדול מהחיים נסוב פשוט סביב מילוי החובות והאחריות שמוטלות על האדם בשל המקום החברתי שנולד אליו ומעשיו בעבר. תובנה זו, מבטיח קרישנה לארג’ונה, היא הכרחית למציאת חופש ולשחרור התודעה מן האשליה. בשל כך טיפוח ערכים וכוונות משמעותי כל כך. לעולם אינך יודע איזה תפקיד תאלץ לשחק ובאילו נסיבות, כך שאין לך על מה להסתמך מלבד על הערכים החשובים לך ועל כך שתחיה לפיהם כמיטב יכולתך.

כשאתה מתחיל להבין שיש בתוכך הרגשה של “כוכב”, לא משנה עד כמה הדימוי העצמי שלך נמוך לעתים, ניתן להגיע להבנה חדשה. אתה מבין שהרבה מהחרדה שלך בנוגע למה שעלול לקרות היא חרדה שאתה עצמך יוצר, חרדה שמגיעה מהזדהות עם נקודת המבט שממנה אתה חווה אירועים, כמו בדוגמת הפקק שבכביש המהיר. אתה מאמין בשוגג שבאופן כלשהו אתה אמור לגרום לכך שהכול יהיה בסדר. להתרחשות של אירועים בחיים אין מרכז – או במלים אחרות, כל נקודה היא המרכז במידה שווה. מההבנה שאין “כוכב”; אף אחד, כולל אתה, לא צריך לקחת על עצמו את כל הלחץ, להגשים בחייו את תפקיד הכוכב. זוהי התרחשותם של החיים עצמם שנמצאת בליבו של כל רגע. אתה רק צריך להגיב כראוי, בהתאם לערכים שלך.

כל רגע בחיים הוא באמת בעל משקל נוצה, למרות שאנו מרגישים לעתים עומסים כבדים. העומס מגיע מהאשליה שלנו, שגורמת לנו לנסות להיאחז ברגע אם הוא נעים או לנסות לדחות אותו אם אינו נעים. למרות מראית העין, אנו איננו נפרדים. כל רגע של חוויה מורכב מנסיבות הקשורות זו בזו, ונסיבות אלו תלויות לחלוטין זו בזו כדי להתרחש.

כשמתאמנים על ויתור זה, נוצרת בחיים תחושה של מרחב. אולי תחוו הקלה בחייכם מפני שתפסיקו להתפתות לנטייה של השכל להגיב.

לגעת בקדושה

על כל אחד משלושת הוויתורים הללו ניתן להתאמן ממש כפי שאנו היום. לפני כמה שנים התחלתי לתרגל לא להיות ה”כוכב” בסרט שלי. יכולתי לראות שאני נאחז בהיותי הכוכב. יחד עם זאת יכולתי לראות שהיאחזות זו יוצרת מתח, לא אושר. אז התחלתי ממש כשם שאתם תתחילו, בהכרה בכך שתרגול של ויתור זה מצדיק את המאמץ. הבנתי שאינני מוותר על משהו שגורם לי אושר; אלא שאני מרפה ממשהו שבמקרה הטוב ביותר אינו משרת אותי היטב.

שלושת התרגולים הללו קשים. לעתים אתה זוכר שאתה מתרגל, אבל רוב הזמן אתה שוכח זאת לחלוטין. לאט ובהדרגה אתה מתחיל לזכור את התרגול לעתים קרובות יותר. יום אחד אתה מרגיש בהקלה שהגיעה מפני שבאירוע מסוים, לכל הפחות, באמת יישמת את התרגול. אתה מתחיל לראות את האופנים העדינים שבהם השכל יוצר היאחזות, ואתה מרוויח תחושה אותנטית של צורך בויתור כלשהו. אתה מתחיל לראות את ההומור שבתרגילים המנטליים שלך, לראות עד כמה השכל חוזר על עצמו.

אז מגיע רגע שבו אתה באמת אומלל בשל צדקנות, או מפני שלא קיבלת את מה שרצית, או מפני שאתה חווה לחץ ככוכב בסרט שלך. רגע זה אינו שונה מאד מהרבה רגעים דומים, אך הפעם אתה רואה שהסבל אינו מגיע מחייך אלא מהאופן בו השכל שלך מגיב אליהם. ואז אתה מתחיל להתעניין מאד בתרגול, מפני שאתה מבין שהוא הדרך לאושר עבורך.

אתם תחוו עוד הרבה מאד שכחה, ספק וחזרה לאחור. אך מרגע שהתובנה נוצרה, מרגע שהרגשתם את עצמכם כחלק מאחדות החיים, גם אם התחושה נמשכה רגע קצר בלבד, אתם נטועים בחוויה זו של התעלות מעל העצמי. במוקדם או במאוחר תחוו רגע נוסף, שבו אתם עם הקדושה, נוגעים בערבה הרכה של החיים. השכל יחווה הן את הקור של כאב ואכזבה והן את הפריחה הססגונית של האושר. מהחזקת הניגודים הללו של החיים תעלה תחושה מסתורית של שלמות. לרגע קצר מדי תצעדו בשלמות זו כמשתתפים וכעדים לפלא המוחלט ולרגילות המוחלטת שלה. ואז גם רגע זה יעבור, ותתחילו שוב, אובדים בנקודת המבט שלכם, ברצונות שלכם. אבל יהיה הבדל, מפני שנגעתם באדמה הקדושה של ההוויה, והיא בתורה נגעה בכם.

תרגול של ויתור

1. בשבוע הקרוב עם יקיצתך מדי בוקר שים לב כמה פעמים התודעה כמהה למשהו. נסה לשמור על ספירה מדויקת. הרצונות יכולים להיות קטנים מאד – כמו הרצון להתמתח, או בינוניים כמו הרצון בכוס קפה, או חזקים יותר, כמו הרצון שקולגה במקום העבודה יסכים שתידחו את הפגישה שנקבעה לכם. מהי ההשפעה של הזרם הבלתי פוסק של רצונות על תחושת הרווחה שלך?

2. עתה דמיין לעצמך יקיצה עם מחצית ממספר הרצונות הזה. מה תעשה התודעה במרחב שהתפנה לה? כמעט כולנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה על לרצות – לרצות מתוך הרגל, לא מתוך הכרח. החל לשים לב להבדל בין הרגל לכורח ברצונותיך.

3. חשוב על משהו בחייך שכדאי לוותר עליו אך שאתה קשור אליו מאד. הבחן בהתנגדות שלך. ראה כיצד חלק אחד בך יכול לראות את התועלת שבוויתור בצורה הגיונית בעוד חלק אחר רוצה את מה שהוא רוצה. עתה עשה את אותו תהליך עם משהו שאתה פחות קשור אליו. אתה תגלה שההתנגדות עדיין שם, אך היא פחות מאיימת. קח על עצמך את האתגר של הוויתור הקטן יותר לשם תרגול.

4. שים לב עד כמה בקלות כשאתה מתחיל לחשוב על ויתור אתה מגיע למחשבה של “צריך”. אני צריך לוותר על אכילת אוכל משמין. אני צריך להפסיק להתווכח עם ילדיי. אני צריך לוותר על ללכת לישון מאוחר. ויתור אינו מגיע מ”צריך” אלא מכך שהלב מונע מתוך חסד וחמלה כלפי עצמך וכלפי אחרים.