לימוד ממעמקים

קיטיסארו ((Kittisaro, יליד טנסי, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, בעל מלגת מחקר Rhodes באוניברסיטת אוקספורד, הצטרף בשנת 1976 למנזרו של אג’אהן צ’ה בתאילנד. לאחר 15 שנים כנזיר, הוא פשט את הגלימה ומאז הוא מלמד באירופה, אמריקה, דרום אפריקה וישראל. קיטיסארו גם למד ותרגל במשך 35 שנה במסורת של מורה הצ’אן מאסטר הואה והוא מחפש דרכים לשלב בין מסורות התהרוואדה והמהאיאנה. כיום, קיטיסארו מנהל יחד עם אשתו טניסארה את מרכז דהרמה גירי בדרום אפריקה שמשמש כמקום לריטרטים וכמרכז לפעילות דהרמה בקהילה. 
***
סוטרת היהלום אומרת, ״כל הדהרמות המותנות הן כמו חלומות, אשליות, בועות, צללים, כמו אגלי טל והבזק ברק; הרהרו בהן ככאלה.״ כל הדהרמות, כל החוויות שלנו, באות והולכות; הן כמו צללים. האם צללים הם ישויות מבודדות? צל יכול להיראות כדבר, אך הוא קשור קשר קרוב לאור שמאיר אובייקט אחר. אין הוא מבודד; הוא קשור למשהו אחר. כל הדהרמות המותנות הן כמו אגלי טל, כמו יהלומים על הדשא, אך האם הם ישויות עצמאיות? הם שם, אך כשהשמש זורחת הם מתאדים. הם שם ואז הם נעלמים. האם אנחנו יחידים מבודדים? אנו עלולים לחשוב שכן, אך דברים אחרים, כגון השמש, האוויר, האוכל שאנו אוכלים, כולם מקיימים אותנו ותומכים בנו כל הזמן.
זה נכון גם בקשר לברק. בהרי דרקנסברג, שם שוכן מרכז המדיטציה דהרמה גירי, סערות ברקים מופלאות מתפתחות בקיץ בשעות אחר הצהריים. כשהן ממשיכות לתוך הלילה הן מעוררות הרגשה של יראת כבוד. הבזקים זוהרים בלתי רגילים, בגווני סגול, מאירים את החשיכה. הבזקי הברק בלתי צפויים; לעולם אין לדעת מתי יגיע הברק הבא. אי אפשר לנחש, אך כשהברק מגיע מנסים להצליח לראותו. כי הוא מגיע לרגע בלבד. בסופו של דבר, הנסיון לתפוס את הבלתי נתפס, להאריך בעוד רגע את מה שנעלם בן רגע, הוא מתיש. לקח לי לא מעט זמן לשים לב שהברק והרעם ממשיכים להתמוסס לתוך מרחב עצום ושקט עמוק. הברק כאן, ואז הוא איננו. הרעם כאן, ואז הוא איננו. אין אנו יכולים ללכוד את הברק ואת הרעם, אך אנו יכולים להעריך את הריגוש החולף של הופעתם. אנו יכולים לנוח וליהנות מההתפוגגות המהבהבת שלהם לתוך החושך, המעמקים והשקט חסרי התנועה.
אנו נוטים להכיר רק את העולם המותנה של התופעות, את עולם הארעיות. אך הנסיון למצוא בטחון בתנאים דומה לנסיון לאחוז בברק, ולא לרצות שהוא ישתנה. זה כמו לבקש מאגלי הטל שלא יתאדו. אולם, אם אנחנו מהרהרים כך, אנו ערים לטבע החולף של התופעות. אנו מבינים שהשפה מטעה, כשהיא רומזת על מוצקות ועל נפרדות במקום שהן אינן קיימות. המלה הבודהיסטית לכך היא טַטְהַא. פירושה לדעת דברים כפי שהם, בככותם. כאשר אנחנו כך, מתבוננים במקום מגיבים, אנו מבינים שהבזק הברק מתפוגג בחזרה לתוך המרחב האינסופי. אם אנו נאחזים בהבזק הברק, זה מעורר חרדה, אך אם אין היאחזות, אם מרפים, אנו משוחררים ונינוחים. כשאנו מהרהרים כך, אנו דוממים ושקטים באמצע התנועה, לא נאחזים או דוחים, ולא פוחדים. הברק שם, אך אנו יכולים גם להעריך את המרחב העצום ממנו הוא הגיע, את החושך האינסופי. אנו יכולים לנוח ולשכון בככות זו, ולהעריך את ההבזקים, את אגלי הטל, את התמורות הרבות לאין ספור של החיים. ובכל זאת המחשבות שלנו עלולות להוביל אותנו לחשוב שככות ההוויה הינה כל כך לא ממשית עד שהיא אינה יכולה להיות תמיכה אמיתית. נראה לנו הרבה יותר מוצק להחזיק במשהו, ולכן אנו אוחזים בבריאות והיא הופכת למחלה, אנו אוחזים בשבחים והם הופכים לביקורת, אנו נאחזים בנעורים והם נמוגים לתוך זיקנה. בתוך השינוי, היכן מקום מנוחתנו האמיתי? היכן הקרקע שלנו?
בהרי דרקנסברג מתרחשות הכי הרבה תופעות של ברקים. הרים אלה עוצמתיים מאד. הם מתנשאים לגובה 10,000 רגל, במדרון ממלכת לסוטו, שידועה גם כטיבט של אפריקה. בשפת הזולו קוראים להרים אלה אוקהלמבה (uKhahlamba) או ״מחסום החניתות״, שם שמתאר במדוייק את הפסגות החדות שמגיעות לשמים. דהרמה גירי ממוקמת על הר במבו. היא נקראת גם מוולני, שבזולו פירושו ״מקום הגשם״ או ״מקום הפתחים״.זה המקום אליו באים המקומיים להתפלל לגשם. ציור עתיק קהוי-סאן (בושמני) של מוולני מתאר קרב של שאמאן בחיית גשם. בעונת הקיץ הרעש המתגלגל של הרעם וההבזקים המרהיבים של הברק מעלים נוכחות עוצמתית כמו של דרקון.
ובאמת, דרקנסברג פירושו ״הרי הדרקון״ באפריקאנית. לפי הסיפור, השם ניתן מפני שאב בורי ובנו שעשו את הדרך ההסטורית לפנים הארץ בנסיון לברוח מהשלטון הבריטי בקייפ, דיווחו שראו דרקון עף מעל ההרים העטופים עננים. מעניין לציין שבקוסמולגיה הבודהיסטית הדרקון, או נאגה, הוא נחש שמיימי שחזק יותר מאש, מברק ומגשם. יש קשר מהפנט בין השמות האלה, בין תפיסת העולם המזרחית, הדרמה שמתארת אומנות הקהוי-סאן, החוויה עצמה של הכוח הבראשיתי של הרים עתיקים אלה, ותבניות מזג האוויר הטבעיות שהם מושכים אליהם.
מרכז המדיטציה הוא מקום נהדר להרהר בו על הקביעות של ההר, מטאפורה טובה לככות הנוכחת-תמיד, הבסיס של הנִיבַּאנָה. כשהרעם מגיע, יש רעש אדיר שנשמע למרחק מיילים רבים. אני אוהב את עוצמתן של סערות אלה; הקול החד והמתגלגל של הרעם בהרים עדיין מייצר בי יראת כבוד. כפי שהברק מתפוגג חזרה לתוך המרחב העצום, כך כל קול חד ומתגלגל של הרעם חוזר לשקט שמתחת. כשהתופעה הרגעית נעלמת, אפשר לומר שמה שנותר זה ריקות. ריקות פירושה שאין מאפיינים מגדירים; ריק מתוכן. כשאנו רואים הבזק ברק או שומעים טפיחה של רעם, אנו אומרים ״זה סגול״, ״זה קרוב״ או זה חזק״. אלה צורות. לכל הצורות יש מאפיינים או סימנים שאנו יכולים לתאר באמצעות השפה. ותכונות מובחנות אלה של אור, צורה וסוג הופכות להיות מוחשיות יותר כשאנו מכנים אותן בשמות.
כשאנו מקדישים תשומת לב למשהו, הוא נוטה להפוך ל״דבר״ או ל״זה״. הוא נותן רושם של משהו יותר קבוע מאשר הוא באמת. תשומת לב ותפיסה חסרות מודעות מתייגות את החוויה שלנו, יוצרות את התחושה של עולם מוצק מלא בישויות מבודדות ועצמאיות. ההבזק בשמים הופך ל״הברק״, הרעש המתגלגל הופך ל״הרעם״, והמרחב השחור הופך ל״הלילה״. במציאות כל אחד תלוי באחר וארוג בו. גם לגוף יש תכונות שמתוארות על ידי השפה. אנו אומרים שהוא גדול או קטן, גבוה או נמוך, אך כל מושג הוא רק יחסי לתאורים אחרים שלנו. גם למצבי רוח יש מאפיינים. הם קלילים, כבדים, טובים או רעים. ״אני אוהב את זה״ ו-״אני לא אוהב את זה״ הן הבחנות שעשויות להגדיר ולעצב את התודעה, תוך כדי פירוק נוסף של המציאות שלנו לחלקיקיםקטנטנים. לכל המאפיינים האלה יש סוג של ״דבר-יות״ ומוחשיות בעלות תכונות אופייניות מוכרות. הם בולטים מתוך הרקע, כפי שהברק בולט מתוך הלילה והרעם מתוך השקט.
בדרך כלל אנו משתמשים במלה ״ריקות״ במובן של היעדר צורה או מהות בעלות מאפיינים מובחנים. למשל, אתם נכנסים לחדר ואומרים, ״אין כאן אף אחד״. אתם יוצאים ואומרים לחברה, ״אין אף אחד בחדר, הוא ריק.״ והחברה אומרת, ״האם לא ראיתם את ג׳ו?״ אתם חוזרים לחדר ואומרים, ״הו, הנה ג׳ו בפינה ההיא; החדר לא ריק.״ לאן הלכה הריקות? האם ג׳ו הרס אותה? דרך אחרת להסתכל על זה היא לומר שג׳ו איכלס את הריקות. הייתם יכולים לומר שתנאים מופיעים בתוך הריקות. צורה מופיעה בתוך הריקות. אבל, האם הצורה מתחרה בריקות? או שהריקות מעכבת את הצורה? במבט ראשון, ריקות ואי-ריקות נראות כשתי תופעות נפרדות. אולם, הריקות מאפשרת לצורה לבוא לידי ביטוי. באופן כזה ריקות וצורה תומכות זו בזו באופן הדדי ואינן נפרדות. מה שנראה כשתיים הוא, לאמיתו של דבר, מציאות לא דואלית.
מנקודת המבט של ההבנה הבודהיסטית, הטבע הבסיסי של כל התופעות הוא סוּנְיַטַא, או ריק. הבודהה לימד ריקות בצורה נגישה ופשוטה. הוא היה מתחיל במה שקורה עכשיו. הוא היה אומר, ״מהם המאפיינים שממלאים את תודעתכם כעת?״ למשל, אם אתם קוראים ספר במיטה, בלילה, אתם עשויים לומר, ״אור הקריאה חלש; אני מרגיש עייף.״ אתם עונים במונחים של מה שאתם ערים לו. התודעה שלכם אינה ריקה מזה. אך הייתם יכולים לענות גם במונחים של מה שחסר. למשל, היכן החוויות שקשורות לעבודה או לאכילת ארוחת צהריים? הבודהה היה אומר, ״הרגע הנוכחי ריק מחוויות אלה.״ כדי להמחיש נקודה זו הוא משתמש בעולם שמסביבו. כשהיה ביער (באותם זמנים) היו שם פילים, עצים וכדומה. כשהיה בצריף מדיטציה, החוויה היתה ריקה מאותם דברים – ריקה מתפיסת היער, בעלי החיים, העצים – אך מה משנמצא כעת כאן נמצא כאן.
באופן דומה, בערב, אנו יודעים שהחוויה שלנו ריקה מהבוקר; היא מורכבת אך ורק ממה שנוכח עכשיו. זו היתה הדרך ההדרגתית בה הבודהה הציג את תפיסת הריקות, תוך הכרה בהופעת צורות ובהיעדרן. הרגשה של משהו שנמצא שם ואז נעלם. הברק מופיע ואז נעלם. להעלות למודעות את הטבע החולף של התנאים זה השער לריקות. כך אנו יכולים להתחיל להבין את העיקרון העמוק הזה. אין זו נקיטת עמדה בעד או נגד נוכחות של דברים, אלא ייסוד מערכת יחסים של תשומת לב לרגע הנוכחי ותשומת לב לכך שהוא ריק ממה שקרה לפני כן.
כדי להרהר בכך, הבודהה חילק את התנאים של הגוף ושל התודעה לחמש קטגוריות הנקראות קְהַנְדְהָה, שפירושן ״ערימות״ או ״מצרפים של קיום״. זו היתה הדרך בה תיאר הבודהה את המכלול של מה שמהווה את ״העולם״ ואת ״העצמי״. חמשת המצרפים (בסנסקריט סְקַנְדְהָה) הם רוּפָּה(צורה), וֶדַנַא(תחושה/הרגשה), סַנְיַא(תפיסה), סַנְקְהַארָה(דפוסים מנטליים, הרצון והמבנים הקרמטיים שמתהווים בעקבות פעילות מכוונת) ו-וִינְיַאנָה(הכרת חוש).
המצרף הראשון של הצורה כולל את התחושה החיצונית וגם את התחושה הפנימית של הגוף. הוא גם כולל את הצורה והתבנית של כל הדברים, אורגניים ולא אורגניים, קרובים ורחוקים, מעודנים וגסים. המצרף השני של התחושה וההרגשה מוחשי פחות. אנו לא יכולים לראות הרגשה, אך הרגשה בהחלט מעוררת את תשומת הלב שלנו. הרגשה ותחושה מסווגות לשלושה היבטים: נעים, לא נעים, וניטרלי. כל חוויה, פנימית או חיצונית, מלווה בהרגשה, בתחושה של שביעות רצון, אי שביעות רצון, או אדישות. התפיסה, המצרף השלישי, ממסגרת את עולמנו וקשורה לזכרון ולהיכרות. אם אלך בעיר אהיה מסוגל לזהות רחובות, חנויות, ואנשים אחרים, הודות לתפיסה. סנקהארה, המצרף הרביעי של תבנית פעילות מודעת, מכוונת את תשומת הלב. עולמנו נראה כמותנה בדברים אליהם אנו שמים לב. למשל, אם תשומת הלב שלי תמיד על העבר, אני ממש מתחיל לשכון בעולם של זכרונות. זה מה שמעצב את התחושה של ״העצמי״. אם יש זכרונות מכאיבים ארגיש עצוב, ולהיפך – ארגיש שמח כשאחשוב על זכרונות שמחים.
סנקהארות או מבנים רצוניים מתרחשים כאשר הרצון מכוון למראות, לצלילים, לריחות, לטעמים, לחוויות של מגע, או לאובייקטים מנטליים. באופן כללי, תחושת העצמי מושפעת ממה שאנו שמים לב אליו. ככל שאנו מטביעים נטיות של התודעה על ידי התעכבות שוב ושוב על סיפורים שונים ועל מחשבות, נוצרים חריצים פסיכולוגיים בהם זורמת האנרגיה של התודעה. נטיות מורגלות אלה הן סנקהארות, דפוסים מותנים באופן עמוק, ששולטים על הפעילות של תחושת העצמי. המצרף האחרון הוא ההכרה התחושתית, שכוללת רגעים של ראייה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה וחשיבה. לפעמים מדמים את ההכרה התחושתית לחשמל שנע מחוש אחד למשנהו, ומייצר את האשליה של עצמי מתמשך ששומע, שחושב וכו׳. המונח הפאלי לוִינְיַאנָהמרמז על תודעה מפצלת ודואלית, ידיעה מפולגת שנוטה לייצר סובייקט ואובייקט.
מתן השמות לחמש הקטגוריות האלה היא פשוט דרך לפרום את החוטים של השטיח הארוג של החוויה שלנו, עזר לתרגול, שנועד לעודד את מחפש הדרך להגות בזהירות בטבע המציאות. בכל רגע של עירות המצרפים ארוגים יחד כדי לתמוך בתחושת ״האני״ ו״העולם״. ביחד, הם יוצרים את האשליה של חיבור ושל מוצקות. אבל, הבודהה אמר שאין זה כך:
נניח שאדם הביט בבועות הרבות של מי הגנגס כשהן צפות על פני המים, ולאחר בדיקה מעמיקה ראה כיצד כל אחת נראית ריקה, לא ממשית, וללא מהות. באותו אופן בדיוק כשבודקים בזהירות את המצרפים אנו מגלים שהם ריקים, חלולים, וללא עצמי קבוע.
המלים ״נהר הגנגס״ מייצרות תחושה של ישות מאד ממשית שאנו יכולים לבקר בה. אנו יכולים לשבת על גדות הגנגס, לשתות צ׳אי ולהתבונן בזרימת המים. אולם אם ננסה ללכוד את ״הגנגס״, לא נצליח. הוא יחמוק ממש מבין ידינו. בדרך דומה, כמו הבועות חסרות המהות שעל פני הנהר, חמשת המצרפים האלה ריקים. אין בהם שום מהות מוצקה. יש לנו תחושת עצמי, אך אם ננסה לאחוז במה שנקרא ״אני״, לא נוכל לעשות זאת. אנו יכולים אפילו לדמיין שלמצרפים האלה יש קיום עצמאי, אך הם כמו אגלי טל. אגלי טל נעלמים ללא עקבות כשהשמש זורחת בבקר המוקדם. אנו תופסים משהו שנקרא ״אגלי טל״, ומעניקים להם תכונות; אנו אומרים שהם יפים, שהם מנצנצים כמו יהלומים. אנו עשויים לרצות שהם יהיו בבעלותנו. הם נראים כ״דברים״, אך כשמתבוננים בהם יותר מקרוב נגלית המציאות. הם לא מה שחשבנו שהם. כמו הבועות, הטל כאן ואז הוא נעלם. הופעתו תלויה בהרבה תנאים ואין הוא יכול להתקיים באופן עצמאי.
זה הרהור עמוק. הוא מיידע אותנו על מה שאנו חושבים שהוא אמיתי ומקרין אור על טבע המחשבה. כשאנו רואים בועה, התפיסה אומרת, ״הנה היא! תראו, היא אמיתית, היא כאן.״ כשהבועה מתפוצצת, מישהו אחר אומר, ״היא איננה! תראו, היא לא אמיתית, היא נעלמה.״ ישנה, איננה, הוויכוח ממשיך. המחשבה אינה יכולה ללכוד את טבע הדברים האמיתי והמסתורי. וכך נאמר בסוטרת הלוטוס, ״את הדהרמה הזו אי אפשר לתאר. המלים משתתקות בפניה.״ כשאנו הוגים בטבע הריק של התופעות, אנו מתחילים להכיר במגבלות השפה, ומתחילים לחשוב על הטבע הבלתי מהימן של המחשבה עצמה.
כש״דברים״ הם ״ריקים״ מקיום עצמאי, הם גם ריקים מההשקפות שלנו עליהם. התוויות והדעות שלנו, כולל מחשבות על עצמי ועל שלי, הם רק מה שהתודעה משליכה. אגל טל לא מעניק לעצמו שם. באותו האופן, מה שאנו תופסים כאני הוא בבסיסו ריק, בתהליך של שינוי מתמיד. קיומו תלוי בטווח רחב של גורמים מתנים.
כדי שתרגול המדיטציה שלנו יהיה משחרר, מתישהו נצטרך להרהר על תחושת הבעלות. אג׳אהן צ׳ה עודד תמיד את תלמידיו לשאול את השאלה, ״מי הבעלים של הגוף והתודעה האלה?״ למשל, הוא אמר זאת על הכעס: ״אילו הכעס היה באמת שייך לנו, היה עליו לציית לנו. אם הוא אינו מציית לנו, זה אומר שזה רק תעתוע. אל תלכו שולל אחריו. בכל פעם שהתודעה עצובה או שמחה, אל תלכו שולל אחריה. הכל תעתוע.״ הכעס יכול להיות מכלה-כל, ואז הוא נמוג. רגע של שבח מרומם את רוחנו, ואז הוא נעלם. רגשות חזקים הם עוצמתיים במיוחד באופן שבו הם מעצבים את תחושת העצמי. במדיטציה, כדי לראות את הרגשות מנקודת מבט נכונה, חיוני לשים לב לארעיות שלהם. אם אנו נאחזים במשהו שמשתנה כל הזמן, אנו יוצרים, מיד, את התנאים לחרדה. כיצד יכול להיות בטחון במשהו שמשתנה כל הזמן, רגע אחר רגע?
שמירה על תפיסה ישירה של ארעיות, בהתמדה ובסבלנות, היא השער לאמת העמוקה של הריקות. ככל שאנו מעמיקים את הבנתנו לגבי הטבע המשתנה-תמיד של התנאים, אנו מזהים את חוסר התועלת שבהיאחזות, ומבינים את הדרך המעודנת בה תפיסות מוליכות אותנו שולל. כל מה שנקרא ״דבר״ מגלה תמיד את המציאות שלו, הריקה באופן בסיסי, החולפת, חסרת המוצקות. בדרך זו ההרהור על הריקות מביא אותנו למקום של אי-בעלות וויתור.
לפעמים כשאני נאבק ודואג, אני מביט בהר שמערסל את דהרמה גירי, וחושב על נוכחותו בת 220 מליון השנים. בעוד שנים מעטות הדאגות שלי עכשיו לא יהיו חשובות. כל הדאגות על בניית מרכז המדיטציה או קידום תכניות של מעורבות חברתית, כל התגובות לדעתם של אחרים, הגאות והשפל של אוהב ולא אוהב, הכל יתפוגג בחזרה לתוך המרחב הריק הגדול. אפילו ההרים וכדור הארץ הגדול הזה ייעלמו יום אחד. כדי לכוונן את חיינו, מדי יום ביומו, אל הריקות הבסיסית של המציאות, יש לפתח תרגול פנימי של ויתור. פעולה ושחרור. לעשות את מה שצריך לעשות, ואז שוב להרפות מהלחץ שהתודעה הנאחזת מייצרת. אי אפשר לעבוד בדרום אפריקה ללא גישה פנימית זו.
בתוך הריק הגדול לעולם לא ימצא אתכם מלך המוות. אין שם דבר שבעקבותיו ילכו זיקנה, חולי ומוות. כשאנו רואים ומבינים בתואם עם האמת, כלומר עם הבנה נכונה, יש רק ריקות גדולה זאת. כאן אין עוד אנחנו, אין הם, אין בכלל עצמי.
אג׳אהן צ׳ה