תוכנית לימודי חמלה

בתוכנית הכשרה לחמלה יש מענה לצורך עמוק כל כך בעולם. כיצד פותחה התוכנית הזאת במסגרת שאינה דתית?  
קבוצה מסטנפורד הגיעה אל הוד קדושתו (טנזין ג’יאסטו, הדלאי לאמה ה-14) כדי להגיש לו הצעה לייסד מרכז למחקר ולחינוך בנושאי חמלה ואלטרואיזם. לאחר דיון ממושך הוד קדושתו בא בהצעה נדיבה לתת תרומה רצינית למדי כדי להריץ את התוכנית, ואמר: “יש לי שתי בקשות: יהיה אשר יהיה המדע שתעסקו בו, ודאו שהוא ללא רבב מבחינה מדעית, ושנית, תהיה אשר תהיה התוכנית שתפתחו ללימוד חמלה, ודאו שהיא לחלוטין חפה מדתיות וניתנת להתאמה לכול. שום בודהיזם בדלת האחורית”. זאת באמת היתה נקודת המוצא. פיתחנו את תוכנית ההכשרה לחמלה פחות או יותר במתווה של תוכנית “הפחתת מתח המבוססת על קשיבות”(Mindfulness-Based Stress Reduction – MBSR). MBSR הצליחה בצורה יוצאת מהכלל בחילון צורה מסוימת של תרגול בודהיסטי הלקוח בעיקר מההקשר של התהרוואדה, אף שיש בה גם מרכיב של זן. היא בהחלט מנוסחת בצורה מאוד מובנית, והיא גם מדידה. לכן חשבתי שאולי נוכל לעשות משהו דומה בהתמקדות בחמלה אם נשאב בעיקר מטונגלן ולוג’ונג ממסורת המהאיאנה הטיבטית. הרעיון היה ללמוד את הטקסטים, להבין נוסח ברור של הצעדים ולפשט את המושגים. המניע הראשוני שלנו היה לזהות את המרכיב הפעיל, כביכול, ולהכניס אותו למסגרת הרבה יותר אוניברסלית, שאפשר להתאים אותה לסביבה חילונית לחלוטין.
במונחים של תוצאות, מה היית רוצה לראות בבוגר ההכשרה לחמלה? אילו הייתי לומד בה, מה היית מאחל לי?
שני דברים. הראשון הוא, שאני חושב שאנשים שלומדים את הקורס כנראה יחושו יותר נוחות בתוך עצמם, מין יישוב דעת של מי שנעשו יותר חברים של עצמם, שיוצר מין נווה מדבר של יישוב הדעת שבא לידי ביטוי באופן שבו הם מתייחסים לאנשים הקרובים שסביבם. בנוסף, יש לקוות שזה יוצר נקודת מבט אופטימית יותר על העולם על בסיס יומיומי, למרות שאני לא מצפה שאנשים יצאו ויתחילו להצטרף לחיל השלום. לא יצרנו קשר חזק בין פעולה ובין מצב התודעה בתוכנית הספציפית הזאת, כי זה עלול להיות בעייתי, אבל הרעיון הוא שאנשים ירגישו יותר רווחה בתוכם, ואז זה באופן טבעי יתורגם לדרכים שבהן הם יתייחסו לאחרים או יתקשרו אתם, דרכים שבהן הם יראו את העולם ויפעלו בתוכו.   
בפיתוח תוכנית הלימודים הזאת חזרתם לחומרים בודהיסטיים בסיסיים על חמלה ופרטתם את הצעדים הנדרשים כדי לחולל אותה. כיצד היית מגדיר חמלה?
תובטן ג’ינפה: כשאנחנו מדברים על רעיונות בודהיסטיים באנגלית, באופן בלתי נמנע אנחנו משתמשים במונחים באנגלית שעולים מתוך ההקשר של תרבות ורקע מסוימים של מסורות אינטלקטואליות ורוחניות. לכן כשאנחנו משתמשים במונחים כמו חמלה, ומילים קרובות מאותה משפחה, כמו אהדה, אלטרואיזם ואמפתיה, עלינו להיות מודעים להיותם טבועים בתרבות מסוימת ולמובן שקיבלו בקהילת השפה האנגלית. האתגר הוא לגשר על הפער שבין דיבור בכלי תרבותי מסוים על מושגים ורעיונות מהמסורת הבודהיסטית ולהשתמש במדיום שהוא חלק ממסורת אחרת. למרבה הפליאה נראה שיש התלכדות בין האופן שבו בודהיסטים מבינים קרמה ו-nying je (בטיבטית) מצד אחד, ובין האופן שבו מסורות מערביות מבינות חמלה – מצד שני.
במונח “חמלה”, שמקורו בלטינית, כבר מוטבע רעיון מסוים של התמקדות בסבלו של אחר ושל השתתפות בסבל הזה. ואז, בפרט במסורת הבודהיסטית, יש אלמנט של משאלה לראות את האדם האחר הזה משוחרר מסבל. לפיכך נראה שזה באמת הלב של מה שאנו מתכוונים אליו בחמלה בבודהיזם, וגם במסורת הנוצרית, מה שבהחלט מרשים.  
אבל כאשר מגיעים למונחים הקשורים לחמלה יש יותר בעיה של תרגום. לדוגמה, למונח סימפתיה אין באמת מקבילה ישירה בעולם הבודהיסטי. גם במערב אנשים לא רואים עין בעין מהי סימפתיה. חלק, כמו הפסיכולוגית ננסי אייזנברג, יטענו שסימפתיה היא ממש כמו חמלה, אבל אחרים מאמינים שסימפתיה היא כמו רחמים על מישהו, ואילו חמלה היא יותר נעלה, כמו רצון לראות את האדם האחר משוחרר מסבל. אלטרואיזם, לעומת זה, במובן שהפסיכולוגיה המערבית מבינה אותו, הוא פעולה שמניע אותה בראש ובראשונה רצון להועיל לאחר. הוא עשוי להיות כרוך בקורבן מסוים בעבור האדם שעושה את הפעולה.
מנקודת המבט הבודהיסטית, האם אתה רואה אלטרואיזם במובן כלשהו כנעלה על חמלה? למשל, האם התקווה היא שהכשרה בחמלה תוביל להתנהגות אלטרואיסטית?
כן, אלטרואיזם הוא במובן מסוים צורה יותר אקטיבית של חמלה. כדי שחמלה תתעלהלמדרגת אלטרואיזם אני חושב שצריכה להיות מוטיבציה חזקה או צריך להיות דחף חזק לעשות משהו. במסורת הטיבטית אנחנו מבחינים בין חמלה, nying je, ובין מה שידוע כנחישות – או התכוונות -אלטרואיסטית. חמלה יכולה להיות פשוטה כמו משאלה לראות את האדם האחר משוחרר מסבל, אבל כדי שחמלה כזאת תהיה אלטרואיסטית צריך שיתעורר בך דחף של רצון לעשות משהו בעניין.
בכנס של פסיכולוגים, מדעני מוח ופילוסופים מערביים בולטים עם אנשי רוח בודהיסטים שנערך בקולורדו בשנת 2010 על-ידי CCARE (אוניברסיטת סטנפורד) דנתם בשפה של החיים המנטליים. מה עלה  כשדיברתם על מונחים המקובצים סביב חמלה?
כאשר התמקדנו בשאלה איך חמלה ומשפחת הרגשות שסביבה ממושגות ונתפסות במסורת של השפות המערביות לעומת המסורת הבודהיסטית דנו הרבה במושג אמפתיה. במסורת הבודהיסטית אין מקבילה ישירה למונח הזה. אנחנו משתמשים בביטוי מהמסורת הטיבטית שעולה ממנו שמראה הסבל של אחר הוא בלתי נסבל. המונח הטיבטי או הבודהיסטי הקלאסי המקביל הקשור לאמפתיה הוא yi-ong, שמילולית פירושו “נוגע ללב”.
הרעיון כאן הוא יכולת להרגיש שאנשים אחרים יקרים לנו, לייחס ערך לאחרים. זה המונח שהמלומד הטיבטי אלן וואלאס מתרגם לאנגלית במלים “affectionate love” (אהבה רוחשת חיבה).
האם זה אלמנט של חמלה?
ובכן, זוהי מין דרישה מוקדמת. זה מושג שמאוד קשה להגדיר באנגלית ואין לו מקבילה בעולם המושגים המערבי. הלב של המושג הזה, של yi-ong, הוא התחושה של חיבור עם האחר. וה-yi-ong אמור להיות הבסיס לחיבור הזה. ההשלכה של זה היא שאתה לא מוצא את האדם האחר דוחה; יש לך יכולת לראות באחר איכות נוגעת ללב, מין משהו אהיב.
ככל שה yi-ong שלך כלפי מישהו חזק יותר, הלב שלך יהיה יותר פתוח אל האדם הזה ותרגיש יותר בעוצמה שהכאב שלו הוא בלתי נסבל. הסיבה לכך שאתה לא מרגיש את הכאב של אויבך כבלתי נסבל היא שאין לך yi-ong כזה כלפיו.
הוד קדושתו לא דיבר כמה פעמים על המאמץ לפתח חמלה כלפי הסינים, כלפי אלה שאפשר להניח שהם האויב שלו? האם תוכל להבהיר איך אדם יכול ליצור קשר עם ה”אהיבות” (lovability) של האויב שלו ולפתח חמלה כלפיו?
כאן אני חושב שיכול לעזור אם נזכיר הבחנה שהוד קדושתו עושה פעמים רבות כשהוא מדבר על חמלה. אני מתכוון להבחנה בין מה שאדם עושה ובין האדם עצמו.
הדלאי לאמה קורא לזה הבחנה בין “הפעולה והפועֵל”. כלפי הפעולה, אם היא פעולה מזיקה של אי-צדק, אפילו תגובה חומלת דורשת תגובה חריפה. בניגוד לכך, כלפי האדם, הפועל, אל לנו לוותר אף פעם על קשר עין עם העובדה שגם הוא (או היא) אינו אלא עוד אדם שכמונו שואף לאושר ונרתע מסבל. לכן, יהא אשר יהא המעשה שהזולת עשה, האדם תמיד נשאר ראוי לחמלתנו ולדאגתנו. ברגע שאנחנו מקבלים את הרעיון הזה ברור לנו איך לשמור על חמלה אמיתית אפילו כלפי היריבים והאויבים שלנו. למעשה, קנה מידה אמיתי לקביעה אם החמלה שלנו הגיעה למדרגה שבה היא חסרת פניות הוא האופן שבו אנחנו מתייחסים ליריבים שלנו;
אם אנחנו מסוגלים להרגיש דאגה מסוימת, במקום הנאה, כאשר אנחנו רואים את האויב שלנו סובל, כי אז אנחנו בכיוון של חמלה אמיתית חסרת פניות.
כאשר אנחנו מרגישים חמלה כלפי מישהו או כלפי קבוצת אנשים במלחמה או במצב טראומטי מסוים, האם אתה עצמך סובל גם כן? במלים אחרות, כאשר אתה מרגיש חמלה, האם החמלה הזאת חופשית מסבל?
אני חושב שתחילה צריך להיות מרכיב מסוים של מצוקה, כי במובן מסוים אתה מגיב. אבל לא הכרחי להישאר בזה לאורך זמן. בשיחה בין הפסיכולוג פול אקמן והוד קדושתו בשאלה הזאת ממש, נראה היה שאקמן סבור שחייב להיות מסלול שבו אתה יכול להגיע לחמלה בלי להרגיש כאב. העמדה של הוד קדושתו נראתה קצת יותר מורכבת;
נראה היה שהוא חושב שתחילה אתה כן צריך להרגיש כאב מסוים, אבל ככל שאתה מתרגל חמלה מתקדם יותר ההרגשה הזאת יכולה להיות מאוד מהירה, כך שברגע שאתה רואה את הסבל אתה חש צביטת כאב רצינית, ואז אתה עובר למשאלה.
מה מאפשר את המעבר הזה לחוויה של חמלה חופשית מסבל?
חלק מזה הוא עניין של אימון, כי אין טעם סתם להישאר ברמת ההרגשה, זה לא עוזר לאיש, לא לך ולא לאחר. התגובה הרגשית הראשונית היא חשובה, כי היא מה שיניע אותך לעשות משהו. מבחינה זו לרגשות יש כוח רב, שלא כמו תהליכים קוגניטיביים.
רגשות הם הרבה יותר חזקים ומניעים לפעולה. ועם זה, אם אתה סתם נתפס בשלב הזה של ההרגשה, אתה עלול להיעשות מרוקן ומשותק. כאן נכנסת במסורת הבודהיסטית ההבחנה, התבונה, כי התבונה היא שמדריכה את הדחף לפעול מתוך חמלה. כך במקרה של מישהו כמו הוד קדושתו, מראה של סבל יוצר תגובה רגשית מיידית, אשר מייד מובילה למשאלה, ואז המשאלה מובילה למה שאפשר לעשות. אני זוכר היטב מפגש של הוד קדושתו עם אדם עם הפרעה פסיכולוגית בניופורט ביץ’ בקליפורניה לפני הרבה שנים.
כאשר הדלאי למה יצא ממכוניתו, אדם רץ ישר אליו. כאשר שומרי הראש עצרו אותו, הדלאי למה ניגש אל האיש לדבר. האיש סבל ממחשבות אובדניות ואמר שהוא לא ממש מצליח לראות מה הטעם בחיים. הוד קדושתו דיבר כמה דקות על הדברים הרבים שאדם יכול להעריך בחייו, העובדה שהוא חי במדינה חופשית, שאולי יש לו משפחה וחברים שאכפת להם, שהוא חשוב להם. היה ברור ששום דבר מזה לא השפיע.
לבסוף הוד קדושתו פשוט חיבק אותו חיבוק דובי, והאיש נשבר ופרץ בדמעות. הקשר הפיזי הפשוט הזה עזר לו להתחבר למשהו עמוק בתוך עצמו.
האם תרגול חמלה תמיד מתאים, או שאתה יכול להעלות בדעתך מקרים שבהם הוא עלול לא לעזור?
אני בהחלט חושב שלקפוץ לחשיבה על כאב וסבל של אחר זה משימה נכבדה ועשוי להיות בעייתי לאנשים מסוימים, כך שתרגול חמלה חייב להתחיל בעוצמה רבה במרכיב של חמלה עצמית. אחרת מה שקורה זה שאנשים או נעשים המומים לגמרי או משתמשים בהתמקדות בסבל של אחרים כדרך לברוח מהייסורים הפנימיים של עצמם. מצד שני הייתי אומר שמשהו כמו מרכיב החמלה העצמית יכול לעזור בהרבה מצבים. למשל להורים של ילדים אוטיסטים תרגול חמלה עצמית יכול לעזור להגן על עצמם במאבק המתמיד שהם מתמודדים אתו בגידול ילדיהם.
דבר מעניין שעולה ממחקר מהזמן האחרון על אמפתיה הוא ההבחנה בין תגובת המצוקה האישיתובין התגובה האמפתית. אם אתה בוחן איך אנשים מגיבים על סבל של אחר, חלק לא יכולים לראות את זה ורוצים לברוח, ואילו אחרים מגיבים באמפתיה ומושיטים יד לעזור. ההבדל בין שני סוגי התגובה הוא שבמקרה הראשון, שבו אדם מגיב בצורה של מצוקה אישית, יש בלבול בין הסבל של האדם עצמו ובין זה של האחר.
ואולם במקרה השני, שבו אדם יכול להגיב בצורה אמפתית, אפילו שהאדם הזה כן חווה מצוקה מסוימת, מאוד ברור לו שלמעשה היא אינה שלו; שהאדם האחר הוא שסובל. ההבחנה הזאת באמת חשובה, כי לפעמים אתה נסחף ללב החוויה.
אם חוזרים לדוגמה של הורים לילד אוטיסט, אני חושב שחשוב שיהיה להם ברור ההבדל בין הסבל של ילדם ובין התגובה האמפתית של עצמם, כדי שלא ייסחפו לחלוטין על-ידי המצוקה שהם חווים.
עם זה שהם לגמרי נוכחים ומלאי אהדה לילדם הם יכולים גם ליצור מחסום הגנה, כדי שיהיו להם יותר עתודות כוח לעזור לו. כולם מרוויחים מזה. אם אתה מסתבך לגמרי בבעיה, בסוף זה פשוט מתיש אותך.
האם יש דרך שבה נוכל להעריך מבחוץ או אפילו מבפנים מהי חמלה אמיתית בניגוד לאויב קרוב של חמלה או איזו העמדת פנים?
כאשר מישהו חווה חמלה אמיתית, בניגוד, נניח, לאויב הקרוב שלה, צער, יש בזה מעט מאוד התייחסות עצמית. זאת הבחנה חשובה אחת. כמו כן, בטקסטים של המהאיאנה פיתוח חמלה אמיתית כלפי כל היצורים החיים נתפס כעדות להתעוררות טבע הבודהה. יש קטע יפה בכתבים של המהאיאנה, שנאמר בו, שממש כמו שאדם יכול להסיק שיש אש בנקיק גבוה כשהוא רואה עשן, וממש כמו שאדם יכול להסיק את נוכחותו של מקווה מים כשהוא מבחין בשחפים רבים המרחפים מעל עמק, כך אדם יכול להסיק את הנוכחות של התעוררות טבע הבודהה באדם ששואף לכך, ואז הסוטרה מונה כמה מהסימנים, כמו למשל דמעות שזולגות באופן טבעי לנוכח סבל, או ששיער הגוף נעמד בנקבוביות. אין ספק, שפת הגוף וביטוייו הם אינדיקציות למישהו שמתרגש לנוכח סבל אבל הסבל אינו משתלט עליו.
לפני שנסיים, נשמח לשמוע כמה ממחשבותיך על התפתחות הלימוד בכל הקשור לחמלה מהבודהיזם של תהרוואדה לבודהיזם של המהאיאנה.
לפעמים מתקבל הרושם שחמלה, בפרט חמלה כלפי כל היצורים החיים, היא התחום המייחד את הבודהיזם של המהאיאנה, אבל למעשה זה לא נכון.
אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבודהיזם, משלב מוקדם מאוד, כשמדובר בפרקטיקהדתית עממית, סיפורי ג’אטאקה יכולים להיחשב לאובייקט חשוב של פולחן. אנחנו רואים את הסיפורים האלה מעטרים מונומנטים הודיים כמו הסטופות (סטופה היא מבנה זיכרון לבודהה; ר”ד) בסאנצ’י ובבהרהוט. כך שמשלב מוקדם מאוד, ברגע שהבודהיסטים התחילו להשתמש בתיאורים איקונוגרפיים, סיפורי ג’אטאקה היו לחלק חשוב מאוד מהזהות הבודהיסטית כקהילה. בעיני זה מייצג קביעה עוצמתית מאוד של החמלה כעקרון מפתח רוחני. כל אחד מסיפורי ג’אטאקה הוא בדרך זו או אחרת תיאור של חייו הקודמים של הבודהה במעשה של חמלה.
הרבה מהם הם מעשים של הקרבה עצמית מתוך חמלה. בחלק מהסיפורים מדובר אפילו על נתינת הגוף של עצמו. יש, לדוגמה, סיפור נהדר על איך פעם, כשהבודהה נולד כמלך של קופים, הוא הציל את כל הלהקה שלו כשהשתמש בגופו כבגשר ונתן לשאר הקופים לעבור לעץ אחר כדי לשמור על ביטחונם. התוצאה היתה שמלך הקופים שבר את גבו ואיבד את חייו בידי צייד.
הדגש הזה על חמלה נשאר לאורך כל ההתפתחות של הבודהיזם. יש שורה בלתי נשכחת בטקסט פילוסופי הודי מהמאה השמינית שנקרא “”Exposition of Valid Cognition (הצגת ההכרה התקפה), שבו דהרמקריטי טוען שלהיות בודהה אינו אלא הבאת תכונת החמלה שיש לכולנו לידי שלמות. לכן, כאשר מדברים על בודהה כישות מוארת ומורה אותנטי משתמשים במונח pranama, שפירושו אותנטי, או בר-תוקף. השימוש הזה במילה הוא מאוד חשוב, כי הוא מעיד על כך שהבודהה לא היה מואר מלכתחילה. אין דבר כזה בודהה קדמוני מוחלט במובן האמיתי של המלה (המלה “בודהה”, כנראה). הבודהה נעשה בודהה. ואז, בהסבר המשמעות של “נעשה בודהה”, דהרמקריטי אומר שאפשר להבין את התהליך הזה של “היעשוּת” במונחים של פיתוח חמלה, וההתפתחות הנעלה ביותר של חמלה היא היות בודהה.