שלושת מאפייני המציאות – אניצ’ה, דוקהה, אנאטה

א. שלושת מאפייני המציאות (טי לאקהאנא) – ההגדרה

שלושת מאפייני המציאות לפי הבודהא הם:

1. “אניצ’ה” – ארעיות, שינוי מתמיד, העובדה שאין שום תופעה מותנית שהיא נצחית
2. “דוקהא” – סבל ,תסכול, אי נחת, חוסר היכולת לשהות עם מה שאנו פוגשים
3. “אנאטה” – אין אני קבוע, נפרד, לא מותנה ולא משתנה, שניתן למצוא בגוף (“רופה”) או בתודעה (“נאמה”)

לכאורה, כמעט כל אדם יוכל להסכים לכך ששלושת אלו אכן מאפיינים את הקיום האנושי-מתוך ניסיון אישי שחווה מדי פעם בעבר,או לפחות הסכמה שיש הגיון בטיעון הזה. אם כך היכן יש כאן בעיה-אם אנו מסכימים שהם קיימים ?בואו נסכים ונעבור הלאה.

לא! אומר הבודהא, אין זה מספיק להסכים עליהם,שכן לא מדובר על תרגיל אינטלקטואלי או על חוויה מעניינת שניתן לדבר עליה בפגישת ערב שבת עם חברים

רק הבנה מלאה שלהם, אשר מתבססת על התנסות ישירה, יש בה ערך והבנה כזו פרושה:

1. הכרה בכך שכל המציאות שלנו -והדגש הוא על המילה “כל”, אינה במהותה אלא שלושת מאפיינים אלו (הן מה שקרוי “מציאות פנימית”: “אני”, מה שמתרחש בתוכי. והן מה שקרוי “מציאות חיצונית” או סביבה או “האחרים”,מה שמתרחש מחוץ לי”)
2. הכרה בכך ששלושת מאפיינים אלו- מתקיימים כל הזמן (שזו דרך נוספת לומר שרק הם קיימים)

ב.  מדוע כה חשוב להבין את שלושת מאפייני המציאות?

מדוע הדבר כל כך חשוב? משום שבגלל שאין בנו הבנה כזו המבוססת על התנסות ישירה-אנו סובלים:

– אנו נדונים להיוולד שוב ושוב בתוך מעגל אינסופי (סאמסארה צ’אקה- מעגל הלידות מחדש)

– וכאשר אנו נולדים יש “באופן אוטומטי” סבל, שנובע מכך שבחיים יש 11 סוגי סבל שהבודהא הגדיר: מחלה, זיקנה ומוות, עצב, קינה, כאב, יגון וייאוש, הימצאות עם הלא רצוי ,היפרדות מהרצוי, אי השגת מה שאנו רוצים.  והסבל הזה גורם לנו להשתוקק להפסיקו, לפחות לזמן מה. אבל הרצון  הזה (הכול כך טבעי ומובן) לא לסבול, הוא עצמו גורם לסבל נוסף ,במקום להקל עלינו.

מדוע זה כך? בגלל האסטרטגיה המוטעית- שבה אנו נוקטים כדי להקל על הסבל שלנו, אותה אסטרטגיה-שהבודהא מגדיר כמוטעית (יותר מכך, היא מוגדרת כ”קילאסא” או “זיהום התודעה”) :

1. “לובהא” – השתוקקות: כל מה שנחווה כ”נעים”-אנו רוצים שיישאר, שיגדל, שיהיה לנו עוד ממנו
2. “דוסה” – דחייה, כעס: כל מה שנחווה כ”לא נעים”-אנו רוצים שיפסק, שיעלם, שלא נרגיש אותו יותר
3. “מוהא” – בורות: כל מה שנחווה כ”נייטרלי”(לא “נעים”ולא “לא נעים”) -אנו מתעלמים ממנו ומגיבים כלפיו באופן אוטומטי ולא מודע (לפי הדפוסים שפיתחנו בעצמנו מאז שנולדנו- הזיכרונות , החוויות , החינוך, הערכים, הדעות, הלימודים, תוצאות התנסויות קודמות, הנטיות וכו’ וכו’) היות “ואין צורך להתעסק איתו”

הבעיה  עם אותה אסטרטגיה (“שלושת הרעלים –כפי שהם מכונים בבודהיזם)-היא כפולה:

ראשית – היא “לא עובדת” (עובדה-אנו ממשיכים לסבול)

ושנית – אנו מתעלמים מכך שהיא לא עובדת וממשיכים להשתמש בה (כל הזמן, לכל סיטואציה בחיינו)

מדוע אנו עושים כך? מדוע אנו ממשיכים להשתמש באסטרטגיה שנכשלת שוב ושוב ,שלא מוכיחה את עצמה וגורמת לנו לסבל? יש לכך ארבע סיבות עיקריות:

1. אנו נוקטים באסטרטגיה זו ללא מודעות לכך (וכך-נוצר הרגל “שמנהל אותנו”)
2. אנו משוכנעים שזו הדרך היחידה שקיימת (שלפיה יכולים להתנהל חיינו) ואין כל “תפישת מציאות” תקפה נוספת (שיכולה להוות חלופה לנוכחית)
3. באותם רגעים שבהם הסבל נעלם באופן זמני, אנו מייחסים זאת לאותה אסטרטגיה (“הנה-עובדה שהיא פועלת”) ולא לאופיו של הסבל
4. וגרוע מכך אנו מסיקים מכך (מההפסקה הזמנית הזו של הסבל ) כי בכוחה להכחיד את הסבל לתמיד (ואם זה לא מצליח “הבעיה אינה בכך שהאסטרטגיה הינה מוטעית-אלא בי, בכך שאני לא יודע ליישם אותה כמו שצריך” )

אם כך הדבר, מטרתנו היא לכאורה פשוטה: נתבונן בשלושת מאפייני המציאות האמיתיים, נבין אותם באמת (תתפתח בנו “חכמה”-ראיית הדברים כפי שהם באמת) ואז, באופן אוטומטי אותם “זיהומים” ייעלמו ויחד עימם יעלם לתמיד הסבל

התחלת התהליך היא בהתבוננות מתמשכת בשלושת מאפייני המציאות, כפי שהם מתבטאים בכל רגע ורגע מחדש, ללא הפסקה. זהו התרגול הקרוי (בטעות) במערב- “ויפאסאנה” (או “מדיטצית ויפאסאנה” או סתם “מדיטציה בודהיסטית”)

הערה: ויפאסאנא” (תובנה) או “חכמת ויפאסאנא” (חכמה נעלה של ראיית המציאות כפי שהיא באמת) היא התוצאה של תרגול תשומת לב ל”ארבעת יסודות המודעות” (ארבעת הסאטיפאטאנה):

1. תשומת לב לגוף
2. תשומת לב לרגשות
3. תשומת לב למחשבות
4. תשומת לב למושאי התודעה (הדהאמות)

כאן מופיעה בעיה-שלושת מאפייני המציאות מוסתרים מעינינו,אנו לא יכולים “סתם” להתבונן עליהם (לפחות ,כשמדובר על מי שנמצא בתחילת הדרך, ולא רכש עדיין מיומנות ו”חכמה” מספקים)

ג. מה מסתיר את שלושת מאפייני המציאות?מדוע אנו מתקשים לראותם?

למרות ששלושת מאפייני המציאות קיימים כל הזמן-הם מוסתרים מעינינו, ובגלל שהם מוסתרים, אנו מתקשים להפנים את עובדת קיומם. מה מסתיר את שלושת מאפייני המציאות?

1. אניצ’ה – ארעיות: הגורם אשר מסתיר את “אניצ’ה ב”גוף תודעה” שלנו- הוא “ההמשכיות” (“סאנטאטי”). אין מדובר בחוסר יכולת לראות שנוי וארעיות בתופעות “מובנות מאליהן” כמו קבלת העובדה שיש שנויים מסביבנו (למשל שהטבע משתנה, שאפילו בנינים אינם נצחיים וכו’) ואפילו בתוכנו,לפחות באופן מוגבל-למשל שהגוף עובר שינויים, שאינו נצחי וקבוע , שמחשבות באות והולכות וכו’ ). מדובר על תפישה (מוטעית) לגבי האופן שבו מתקיימים הגוף והתודעה בכול רגע ורגע.

העלייה והדעיכה המהירה של הגוף והתודעה ,גורמת לנו להאמין שהם מתמשכים או קבועים –ללא שינוי, בעוד שלמעשה הם נוצרים, דועכים ונוצרים מחדש כל הזמן (ראה הסבר מפורט על “בהאוונגה”-במאמר נפרד)

ניתן לדמות זאת לסרט קולנוע אשר עשוי מתמונות בודדות ונפרדות (כל תמונה או פריים כזה- מייצגת “רגע מחשבה” או “יחידת פעולה” בסיסית של התודעה שלנו- מהנקודה שבה נקלט גירוי כלשהו על ידי דלתות החושים שלנו ועד שהוא עובר תהליך של זיהוי, עיבוד, תגובה ורישום) אבל, בגלל שהן מופיעות זו אחר זו בקצב מהיר, הן נותנות לנו תחושה (או אמונה) של תנועה רציפה ובלתי פוסקת

הערה: מהירות העלייה והדעיכה של כל “רגע מחשבה”  כזה (המונח הבודהיסטי לתיאור כל “יחידת תודעה”) מהירה בסדרי גודל עצומים מהדוגמה שניתנה לפריימים בסרט קולנוע (הדוגמא הניתנת על ידי הפרשנים היא שבזמן הבזק של ברק-עוברים מיליונים של “רגעי מחשבה” כאלו…)

אין ביכולתנו להאט או להפסיק את הקצב המהיר הזה, אבל ביכולתנו לתרגל(והכוונה לתרגול הבודהיסטי הקרוי “סאטיפאטאנה”) בנחישות (“אטאפי”) עם מודעות (“סאטי- סאמפאג’אנה”) עד שתופיע תובנה עמוקה (חכמת ויפאסאנה) ונצליח לראות את ההפרדה בין כל עלייה ודעיכה של “רגעי מחשבה” אלו. חכמה זו תמנע את ה”המשכיות”(סאנטאטי) אשר מסתירה את הארעיות והשינוי המתמיד של “גוף –תודעה”

היכן להתבונן? ארעיות ושינוי ניראים  בקלות יחסית בגוף, על ידי “חכמת צ’ינטה” (החכמה הרגילה, שקיימת בתרגול נכון ומיומן) בעוד שארעיות ושינוי בתודעה היא  עדינה בהרבה וקשה יותר להבחין בה. כך, לדוגמא, כאשר הגוף משנה תנוחה מ”גוף יושב” ל”גוף עומד” אנו יכולים לראות ש”גוף יושב” הוא ארעי. זו הסיבה שמי שיש לו “חכמה חלשה” (הכוונה לחוסר מיומנות בראיית והבנת טבע המציאות ולא חלילה ל”טיפשות”) צריך לתרגל בעזרת “קאייה נופאסאנה סאטיפאטאנה” (תשומת לב לגוף)

2. דוקהא-סבל: מה שמסתיר את “האמת של דוקהא” (הסבל) בגוף הינו חוסר המודעות שלנו לתנוחה שבה  נמצא הגוף. ברגע שאנו לא מודעים לתנוחה שבה נמצא הגוף, אנו לא מודעים לכך שזהו סבל (דוקהא), כלומר שבתנוחה (בכול תנוחה-גם אם כרגע היא נראית לנו נוחה ומפנקת מאין כמוה- מצוי כל הזמן סבל)

דוקהא פרושו חוסר היכולת לשמור על אותו מצב של הגוף (אותה תנוחה). בשלב כלשהו –ניאלץ לשנות את התנוחה הנוכחית לתנוחה חדשה (וזוהי “סאבהאווה”-המצב האמיתי של המציאות).

כאשר תנוחה משתנה-ישנו “דוקהא ודאנה”(הרגשה של סבל) אבל העדר “יוניסו”( קיצור של המונח “יוניסו מאנאסיקארא”-היכולת לראות את הסיבה האמיתית לכול מה שאנו עושים ולכול התופעותדהאמות) בתנוחה הישנה מונע מ”יוגה וואצ’ארה”-(שלושת התכונות שצריכות להיות קיימות בתרגול נכון: “אטאפי” – נחישות, “סאטי” – תשומת לב ,ו”סאמפאג’אנה” הבנה בהירה) מלעבוד ולאפשר לראות את “דוקהא ודאנה”.

אבל כאשר “יוגה וואצ’ארה” מתבונן בתנוחה ללא הפסקה, “יוניסו” יעבוד כדי למנוע מ”זיהום” התודעה להתקיים ואז לא יעלו “נעים” ו”לא נעים” בתנוחה הישנה והתנוחה החדשה לא תסתיר את האמת של דוקהא

למשל, ב”גוף יושב”, כאשר אין “יוניסו”-תעלה מחשבה ש”אני” סובל (ולא-כפי שהיה במקרה של “יוניסו” – ידיעה שזה רק “גוף סובל”): מכאן תעלה  תחושת “לא נעים” ו”יוגאוואצ’ארה” לא תוכל לפעול. התוצאה המידית: כלפי התנוחה(הישנה)  הזו מתפתחת “דומאנאסה” (התייחסות אליה כ”לא נעימה”) והמתרגל יקום “כי הוא רוצה לקום” (ללא הבנה כי בעצם שינוי התנוחה צריך להיעשות בגלל שהסבל מכריח לכך) ותחושת “אבהיג’הא” (התייחסות כאל “נעימה”) תעלה כלפי התנוחה החדשה-ו”דוקהא ודאנה”(הרגשת הסבל) לא ניתנת לראייה, כי התנוחה החדשה מסתירה את דוקהא שהייתה קיימת בתנוחה הישנה

3. אנאטא-היעדר “עצמי” קבוע ונפרד: מה שמסתיר את “אנאטא”, הוא “גהאנה-סאנה” (תחושת הדחיסותהמוצקות שבה אנו חווים את הגוף). אמנם “גהאנה סאנה” היא “סאבהאווה דהאמה” או”פאראמאטה דהאמה” אמת מוחלטתאולטימטיבית, אבל היא מובילה אותנו להשקפה מוטעית שאנו “גבר” או “אישה” או שיש לנו “עצמי”.

אנו לא מצליחים לחדור מבעד לאותה חיצונית דחוסה ולכן מתייחסים רק אליה-כאלמנט מאפיין ומגדיר(הצורה החיצונית של ה”גוף תודעה” הזה היא של “גבר” ולכן מהותו היא “גבר”) ומכאן גם האמונה שבאותו “גבר” או “אישה”-ישנה מהות  פנימית  בלתי משתנית- שאנו מכנים : “עצמי” או “אני”

תחושת הדחיסות הזו (גהאנה סאנה) מסתירה מאיתנו את העובדה  ש”גוף יושב” שונה  מ”גוף עומד”- וכך נוצרת “ויפאלאסה”-עיוות של תפישות:

1. שגוף הוא יפה
2. שגוף ותודעה הם קבועים (ללא שינוי)
3. שגוף הוא אושרשמחה
4. שגוף ותודעה הם “אני” או “עצמי”

ד. תרגול בודהיסטי –ומטרתו:

קיימים סוגים רבים של תרגול (מה שמכונה במערב-מדיטציות) והם מתחלקים בגדול לשתי קבוצות (הכוונה לשתי איכויות התודעה שמתפתחות במשולב ותומכות זו בזו- לא לשתי שיטות נפרדות, כפי שיש המגדירים אותם כך) :

1. “סאמאטה”-“מדיטציית שלווה”: אלו תרגולים שהיו קיימים עוד לפני תקופתו של הבודהא. תרגולים אלו נעזרים ביכולת הריכוז שלנו-על מנת להגיע למצבים של שלווה עמוקה,תחושת אושר, הרמוניה ושקט פנימי. בתרגול זה מגיעים לניתוק של המתרגל מכל הפרעה (חיצונית או פנימית) והתודעה מקובעת על האובייקט שלה –ללא תנועה וללא הפרדה ביניהם.

זוהי מדיטציה יעילה מאד  בהשגת מצבי תודעה גבוהים-ואף הבודהא עצמו תרגל אותם לפני שהגיע להארה (התעורר לראות את טבע המציאות). חסרונה בכך שהיא זמנית-אי אפשר לשהות בה ללא גבול וכאשר יוצאים ממנה-הסבל חוזר. במובן זה היא  עדיין סבל (הם זמניים-ואינם מובילים להכחדת הסבל)

2. “ויפאסאנה”-מדיטציית תובנה: כאן מדובר על תרגול ייחודי לבודהיזם –שמטרתו-בניית תובנה לגבי מאפייני המציאות הללו (למעשה התרגול נקרא “סאטיטפאטאנה”-וממנו נובעת “חכמת ויפאסאנה”)

התרגול נעזר בריכוז שאנו יוצרים אבל אינו מיועד לנתק את המתרגל מהרגע הנוכחי (כאן ועכשיו) אלא מתבונן בו. בתהליך הזמן – המתרגל בונה בעצמו “חוכמה”(הבנה לגבי מאפייניה האמיתיים של המציאות), מה שמוביל אותו להכחדה סופית ומוחלטת של הסבל.

לפיכך, הבודהא מדבר על התרגול “של סאטיפאטאנה”- כעל “הדרך היחידה”-רק התנסות ישירה במאפייני המציאות הללו, תביא להכחדת הסבל. תרגול ויפאסאנא – אין צורך להתאמץ לראות בו זמנית את שלושת מאפייני המציאות, בגלל שהם שלובים זה בזה. באם נראה אחד מהם (ולא משנה איזה), נראה את שני האחרים (לומר שלילה נובע מהיום, נכון באותה מידה כמו לומר שיום נובע מהלילה, שניהם היבטים של אותו עיקרון).