שירת השורש – מדיטציה טקסטואלית מפיו של נאגארג’ונה

החודש ראה אור בעברית ספר שהוא מאורע ספרותי ורוחני מהמעלה הראשונה: שירת השורש של דרך האמצע (ה- Mūla-madhyamaka-kārikā), חיבורו המרכזי של נאגארג’ונה, שתורגם על ידי ד”ר אביתר שולמן (שמרצה באונ’ העברית ובאונ’ תל-אביב), ויצא לאור בהוצאת כרמל. יש כמעט קונצנזוס בודהיסטי כללי שנאגארג’ונה הוא גדול הפילוסופים הבודהיסטים (אחרי הבודהא עצמו), ובחיבורו זה הוא מציג לראווה את פועלו.

נאגארג’ונה, שחי כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, מביא בחיבורו זה ניתוח ניתוח חודר וחד על טבעה של המציאות, ניתוח שבסופו הקורא הנבון מובל אל ההכרה שכל מה שידע על המציאות אינו נכון, שהעולם בו הוא חי נתפס בצורה שגויה, ואף שהוא עצמו לא קיים בשום צורה שהוא היה יכול לדמיין. נאגארג’ונה משתמש בטיעונים לוגיים כדי לגרום לקורא להבין כי אין דבר בעולם שעומד בפני עצמו, ולכן, למעשה, אין דבר בעולם. היקום הוא רשת של מצבים המותנים האחד בשני, כזו שבה אין לנו כל אפשרות לאחוז או לייצב כל מקום או זמן מתוכה כך שנוכל באמת “לתפוס” אותו. עלינו לשחרר.

מדובר אם כן בטקסט שמתיימר לא לעדכן אותנו במידע, אלא לשנות את תודעתנו בצורה רדיקלית. חשבו על אותו ספר אריסטוטלי ב”שם הורד” של אומברטו אקו שכל הקורא אותו מת. כאן הספר ממשי, והמוות הוא טרנספורמטיבי. הנה דוגמא למהלך טיעוני קצר שנוקט בו נאגארג’ונה (פרק 3):

4. 4. כאשר אין כל ראייה שאינה רואה, כיצד הגיוני לומר “הראייה רואה”?
5. 5. ראייה אינה רואה חוסר-ראייה אינו רואה יש להבין גם את הרואה באופן דומה להסבר לגבי הראייה

בחיבורו מפרק נאגארג’ונה, צעד אחרי צעד, את התנועה, החושים, החומר, הזמן, העצמי ואף את הנירוונה. דבר לא חומק מאיזמל המנתחים. הכל נחתך, מופשט מעורו, מעורטל ומוצג – כאין, כריק מעצמיות, כתלוי בכל. בכך למעשה מספק נאגארג’ונה, כפי שכותב שולמן בהקדמה המעמיקה לספר, “ניסוח אנליטי ושיטתי לאינטואיציות הפילוסופיות החדשות שהולידה המהאיאנה“, כלומר האסכולה הבודהיסטית הגדולה שצמחה כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה. אסכולה זו ביטאה מהלך של כניסה מחודשת אל העולם, של נתינת לגיטימציה גם לחיי בעל-בית (כלומר לא נזיר), ושל תפיסת ההתעוררות לא כ”הכחדה” (כפי שנתפסה פעמים רבות בבודהיזם המוקדם) אלא, בסופו של דבר, כחיים משוחררים מאשלייה בעולם היומיום.*

הטקסט תורגם מסנסקריט, ושולמן השתמש בתרגומו גם בתרגום הטיבטי העתיק של הטקסט. ישנן מעט שפות, ודאי מאלו שאינן קשורות מבחינה היסטורית לבודהיזם, שיכולות להתגאות בתרגום של היצירה הזו. לרגל הופעתה שאלתי את אביתר שולמן כמה שאלות.

1. 1.בחיבורו מנסה נאגארג’ונה – תקן אותי אם אני טועה – לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא. האם לדעתך מתודה כזו עשויה באופן היפותטי להצליח? אם כן, תוכל להסביר כיצד? ועוד: האם תיתכן הצלחה גם כאשר הקורא מרוחק בעולמו המחשבתי מנאגארג’ונה כפי שאנו מרוחקים ממנו כיום?

לא רק שהמתודה עשויה להצליח, היא בהכרח מצליחה, ביחס ישיר למידת ההשקעה בטקסט. צריך להבין שבבודהיזם באופן מסורתי צורה כזו של חקירה ולימוד היא היא המדיטציה פר-אקסלנס. המדיטציה האנאליטית חוקרת את טבע התפיסה, או טבע הדברים (זה מתברר כאותו הדבר בעצם), ונאגארג’ונה נחשב כבעל מבט חודר במיוחד.

טקסט כמו זה של נאגארג’ונה אינו “ספר” במובן הרגיל של המילה. זה לא משהו שקוראים בו להנאתנו, (אם כי אין בכך כל פסול). נאגארג’ונה מבקש לבחון באופן עמוק ויסודי כיצד אנו תופסים את מציאותנו. יש לקחת את דבריו כהצעה להתבוננות ולבחון באופן מגויס, נחוש וכנה האם הצעתו משכנעת. דרך הכניסה לבחינה זו של הדברים, לאור המבט הכה-מפוקח שלו, אני חושב שלמרות שמשהו בהכרח מתקומם נגדו, קשה שלא להסכים איתו. כלומר, שתוך כדי החקירה, העין לומדת לראות, כמו מגלה את טעותה, ומתאפשרת לה מידה של הבראה וגילוי של צורת ראייה חדשה. העין, הלב, השכל – כיצד שנרצה לכנות זאת.

כאן יש לומר דבר חשוב: לא מדובר בתהליך שחור-לבן של כעת אני בוּר וטועה ופתאום אני מואר, מרוקן ומאושר. מדובר בתהליך התוודעות אינסופי, עשיר עד אין קץ, אל טבע הדברים, שאין לו קצה ומציאות. לכן התפיסה הרגילה של שחור-לבן יש לי-אין לי לא עובדת. זהו גם הביטוי העקרוני של העדר ההפרדה בין הסמסארה והנירוואנה.

אני רק לא לגמרי מסכים עם האמירה שנאגארג’ונה מנסה “לפרק בעזרת מילים ורעיונות את עולמו הקונספטואלי של הקורא”. אלף, לאחר הפירוק (שזה עתה אמרנו שהוא אולי לעולם לא מסתיים) יוכל התלמיד או הקורא להשתמש באותם המושגים והרעיונות, ולא תהיה בכך טעות. הוא רק ישתמש בהם בצורה אחרת (בע”ה…). בית, כאשר את מפרק מילה או רעיון – מה נותר מהרעיון או המילה שפורקו? באיזו מידה אפשר להמשיך להאמין במציאות (כן, זו האובייקטיבית, החומרית, ה”אובייקטיבית”) כאשר הכלים שבהם השתמשנו לתפוס אותה, הכלים באמצעותם ידענו אותה, התבררו כשגויים?

2. 2.אם אכן הטקסט של נאגארג’ונה הוא בעל יכולות משחררות, האם לדעת נאגארג’ונה כל שאנו זקוקים לו היא אותה “יוגה של הלוגיקה” שלו (כפי שמכנה אותה יוחנן גרינשפון בפתח הדבר של הספר)? האם יש טעם בהגבלות או הכְוונות מוסריות לאדם על הדרך לשחרור על פי נאגארגו’נה? האם יש טעם במדיטציה פורמלית? (כמובן שתורת “שתי האמיתות”, כלומר עמדתו של נאגארג’ונה על כך שיש להבדיל בין האמת המוחלטת לאמת היחסית, קשורה לתשובה כאן, אבל השאלה שלי היא באופן ספציפי על הדרך לשחרור – האם עבור ההיחלצות מעולם האמת היחסית יש צורך לשחק את משחק האמת היחסית?)

לא רק שיש טעם, יש הכרח. המדיטציה היא כלי חשוב להפנמת הדברים, ואל לנו לחשוב שהעיקר הדברים ברמת המחשבה. יש לעבד אותם ולבחון אותם בתוך המרחב המדיטטיבי, מה שמאפשר להם להכות שורש. ובוודאי ובוודאי שיש חשיבות למוסר ולהתנהגות, והוא אפילו מקבל משנה תוקף. בהעדר ההפרדה בין הסמסארה לנירוואנה, לעולם לא נצא מהמציאות בה אנו נמצאים, ותמיד נחווה את הבשלת הקארמה שלנו. יתירה מזו, כאשר המציאות מתגלה כריקה, המעשים שלנו והתפיסה שלנו הם המציאות עצמה. למעשה זו מערכת מחשבתית שמתקפת את המוסר האנושי באופן רדיקלי. זהו בעצם אחד הנושאים העדינים והרגישים ביותר בצורת המחשבה הזו.

3. 3.תוכל לומר כמה מילים על ההשפעה שהיתה לתורתו של נגארג’ונה על התפתחות האדוויטה ההינדואיסטית (גאודפדה, שאנקרהוכו’)?

גאודפאדה מצטט את נאגארג’ונה מילה במילה ומסיק מכך שיש אטמן. לא פעם ולא פעמיים. הא-דוואיטה והגישות הרוחניות שהיא מייצגת תמיד ינקו מהבודהיזם. למעשה הם למדו מהבודהיזם את המושג “אשלייה” (māyā), וקיבלו מהבודהיזם, בדגש על נאגארג’ונה וחבריו למהאיאנה ההודית המוקדמת, את ההוכחה הלוגית המחייבת את האשלייה. גאודפאדה במיוחד עושה שימוש נרחב בטקסט של נאגארג’ונה, רק שהוא מבין אותו כפי שה”הינדואיזם” מבין את הבודהא – ההצבעה על מה שריק, לא-אני, וכו’, מלמדת למעשה על המהות הפנימית שהיא האטמן, הסובייקט הטהור. כלומר שנאגארג’ונה, כמו הבודהא חוקר את האובייקטים ומגלה את ריקותם, העדר ממשותם, וכן הלאה, רק שהוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העצמי.

4. 4.בהצגתך את יסודות הבודהיזם (בהקדמה) אתה מודה שהם רחוקים ממה שכיום נחשב במערב לתורת הבודהא. בעוד כיום תופסים את הדהרמה כדרך שחרור פסיכולוגית בעיקרה, אתה מציג את הבסיס המאוד מטאפיזי שלה ואף את הנטיות שוללות העולם שלה. מה דעתך על העיבוד המערבי של הבודהיזם? עד כמה אנחנו מפספסים או מפסידים משהו? או שאולי יש כאן רק שיפור?

שאלה עמוקה (לא שהאחרות פחות, אכן כאן אני נדרש לקחת נשימה). תראה, מה שעובד עובד. אם זה טוב לאנשים, מי אני שאדבר. אני מכבד את הדרך שאנשים בוחרים לפסוע בה. אני גם חושב שיש, או יכול להיות, הרבה עומק בעיבוד המערבי של הבודהיזם. אבל זה נכון שבהרבה מקרים הבודהיזם מקבל רידוד קצת מקומם, ונתפס יותר מדי כמין “let go”, קח את החיים באיזי אחי, אל תיאחז לא נורא. או גם המושג של המיינדופלנס שמוצא מאוד מהקשרו המדיטטיבי.

לגבי שלילת העולם אני בהחלט מעדיף את השיפור המערבי, כפי שאתה קורא לו. אבל במקומות אחרים אני בהחלט חושב שיש לנו הרבה מה להיפתח וללמוד. מדובר, אפשר לומר, בהבאה של יותר רבדים פנימיים אל תוך הדרך.

בקיצור, לשאלתך, אני חושב שיש לבודהיזם דברים הרבה יותר עמוקים להציע. השינוי של הפרספקטיבה המטאפיזית הוא בעל השלכות כה עמוקות, שיכולות להביא לשינויים אמיתיים, אבל הם מפוספסים בגישת הבודהיזם-לייט. כאשר מבינים שתודעה יוצרת מציאות, או יותר נכון שאין מציאות ואמת מוחלטת, העולם אחר. באמת אחר – איזה מקום יש לכעס, למשל? מה המשמעות של המושג “אנחנו”? האמת, שוב, כולם “מבינים” את זה, או יודעים לנופף בסיסמאות האלה, אבל השימוש אינו מספיק כנה לטעמי.

נאגארג’ונה מלמד אותך לראות כך, לא רק לחשוב, להניח או להאמין כך. ואני מוכן אפילו להמשיך ולומר שכך אתה מגלה גם, בהפוך על הפוך, את ה”רוחניות” של המציאות (“רוחניות” זו מילה מאוד מטעה), שהמציאות טעונה משמעות עמוקה. העולם מגיב לאדם, אינו שונה כלל מהאדם. יש רמות מאוד שונות שאפשר לדעת את התובנה הזו. (בעברית אפשר היה אף לומר שהמציאות רוויה באמת “אלוקית”, שהכל עשיר ב-אמת. אבל כאן כבר מגיעים לבעיה אחרת, כי האלוהים העברי ההיסטורי המונותיאיסטי מנותק מהמציאות, וגם הוא היה יכול להיעזר בתורת הריקות של נאגארג’ונה כדי להבין שהוא אינו הוא כלל, ובטח לא אחד, אלא בנבכי ההוויה העכשווית ביותר ממש.)

זה מחבר לנקודה נוספת, שהבודהיזם מחייב התגייסות עמוקה ומלאה, ובעולמנו יש לו נטייה להתקשר דווקא לאסקפיזם כזה או אחר.

5. 5.בהמשך לכך, לאיזה כיוון היית אתה רוצה לראות את הבודהיזם המערבי מתקדם? האם יש נטיות שאתה לא מחבב או לא חושב שהן מועילות?

אני בעד לצלול לתהומות המטאפיזיקה והקרמה. מהפכה רוחנית במודל הסוציאליסטי…

6. 6.ולסיום, האם יש לך השערה על סיבת מידת הפופולריות הרבה שיש לדהרמה בקרב יהודים?

לא הייתי לוקח את הדברים האלה כתשובה מלאה, ובאמת יש מה לחשוב על השאלה הזו, אבל באופן ראשוני:

עם הספר הנבון חוקר מיסודו. אפילו על המנגל יש תיאוריות, ואנשים בוחרים את דרכם בעוז ובאומץ. הגישה האנאליטית הבודהיסטית, הנעשית למעשה בתנאים של אמונה, מאוד מתאימה לספקנות היהודית, לביקורתיות שלה. אף אחד לא חוקר את נבכי התודעה והממשות בנחישות ובגיוס הפנימי שהבודהיזם מאמץ, והאמיתות שהוא מגלה מפתות את הרוחניות היהודית. היהודי איש של בית, של משפחה, הוא לא נזיר, אבל הוא לא יכול שלא להגיב לאמירה הבודהיסטית שהחקירה שלו את עצמו תוביל אותו לידיעה עמוקה יותר.

—

* אגב, על פי המסורת הבודהיסטית תורתו של נאגארג’ונה היתה, כמובן, ידועה כבר לבודהא, אולם הוא לא גילה אותה – מפני שהדור שבו חי לא היה בשל לכך. רק 600 שנה לאחר חייו הבשילו בני האדם, ונגארג’ונה היה יכול לקבל את התורה ולגלות אותה לעולם. נשמע מוכר? חשבו ועל ההסבר של המסורת היהודית להופעתו של הזוהר יותר מאלף שנה אחרי חיי רשב”י.