הדרשה על סֵלַא

בּסַאוַטְהי, בבוקר, הנזירה סֵלַא התלבשה ולקחה את הגלימה החיצונית והקערה ונכנסה לסַאוַטְהי לאיסוּף האוכל. לאחר ששוטטה בּסַאוַטְּהי ואספה אוכל, חזרה לאכול את הארוחה היומית[1]. לאחר הארוחה שמה פעמיה לחורשת ’האיש העיוור‘ לתירגול היומי. לאחר שנכנסה לחורשה, התיישבה הנזירה סֵלַא מתחת לעץ אחד כדי לתרגל. אז ניגש אליה מָארַה המרוּשע[2], בבקשו לעורר בה פחד, בּהלה וקהוּת-חוּשים ולערער את הריכּוּז שלה. לאחר שניגש אליה, פנה אליה מָארַה בשיר:
“על ידי מי נוצרה דמוּת זו?
היכן יוֹצרה של דמוּת זו?
היכן נוֹצרה הדמוּת?
לאן היא תיעלם?”

בדעתה של הנזירה סֵלַא עלתה השאלה: ’מי הוא זה המדקלם את השיר הזה, אדם או שֵד‘? אז התעוררה [המחשבה] הזו אצל הנזירה סֵלַא: ’זהו מָארַה המרוּשע המדקלם את השיר הזה, משום שהוא מבקש לעורר בי פחד, בּהלה וקהוּת-חוּשים, ולערער את הריכּוּז שלי‘. לאחר שהבינה הנזירה סֵלַא שזהו מָארַה המרוּשע, היא ענתה לו בבית שיר:

“הדמוּת הזו לא נוצרה מעצמה,
והצער הזה לא נוצר על ידי אחר.
מוּתנה בסיבּה זה התהווה, בעקבות התפרקוּת הסיבּה זה ייעלם.
כשם שזרע שנזרע בשדה צומח תודות לאיכוּת האדמה והלחוּת.
כך גם המִצְרַפים[3], היסודות וששת בּסיסי החוּשים האלו;
מוּתנים בסיבּה הם התהווּ,
בעקבות התפרקוּת הסיבּה הם ייעלמו”.

אז מָארַה המרוּשע הבין, ’הנזירה סֵלַא מכּירה אותי‘ ונעלם משם עצוּב ומיוּסר.

——————

[1]  לפי חוקי הנזירוּת (vinaya), על הנזירים/נזירוֹת לאכול את ארוחת הצהרים כארוחה האחרונה של היום. יש להימנע מלאכול בערב [MN I.345]. החוק הזה נקבע בגלל שתי סיבות: 1. נזירים שיצאו לאסוף אוכל בשעת החשיכה נקלעו לכל מיני צרות. 2. הבודהה לא רצה שבעלי הבתים יצטרכו להכין אוכל לנזירים גם בשעות הערב. בנוסף, הבּודהה התייחס לאכילה לא מבוּקרת כמכשול לתירגול המדיטטיבי [ראה AN III67-8].
[2]  מָארַה מופיע בטקסטים הבּוּדהיסטים בשני אופנים. הוא ניתפס כהתגלמות כוחות התודעה המפתים, המבוּלבּלים, מלאי הספקות וההשקפות המוּטעות, וגם כיצור אמיתי ומרוּשע, המנסה להסית את הבּוּדהה ותלמידיו מהדרך הרוחנית. מעניין לציין ששלושת בנותיו של מָארַה נקראות בשמות שאינם מקוּבלים לנשים בתרבות ההודית ושמייצגים באופן ברור את האלמנטים הלא-מועילים בתודעה: טַנְהַא, ’השתוֹקקוּת‘, רַאגָה, ’תשוּקה‘, ואַרָטי, ’סלידה‘ [ראה Sn835].
[3]  על פי התפיסה הבודהיסטית, האדם מורכב מחמישה מִצְרַפים (panca-kkhandha): (1) גוף, (2) תחוּשה או הרגשה, (3) תפיסה וזיהוי, (4) נטיות והתניות ו-(5) הכּרה.