פסיכותרפיה ובודהיזם

אסתר פלד היא סופרת פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה. בתחום הבודהיזם, היא מחברת הספרים  ״פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת״ ו״להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה״.

***

אני שמחה על ההזדמנות לתאר ולנסח את האופן בו מושפעת עבודתי הטיפולית מן החשיבה הבודהיסטית. מרבית הזמן אני יודעת באופן בלתי מנוסח עד כמה השפיעה התורה הזאת על עבודתי, אבל איני עוסקת בניסוח הדברים הללו. לעשות זאת פירושו עבורי לנסח מהי עבודה טיפולית בכלל.

כפי שחלקכם יודעים מתוך ניסיון אישי, תהליך טיפולי אינו עניין קל לניסוח או להבנה בכלל. ולא רק זאת, לעיתים העבודה הטיפולית היא מפרכת, במובן זה שאין היא עונה על הדרישות האלמנטאריות של התבונה: לא פעם מתלונן מטופל על כך שאינו מבין – מבין באמצעות כוח התבונה – מה הולך כאן. הלא הדברים בטיפול דינאמי אינם סדורים, כביכול אינם שיטתיים. לכן העבודה מתסכלת. כך נראית גם מדיטציה למי שמתחיל לתרגל – לגמרי לא ברור מה עושים, ואם בכלל ניתן לנסח אמצעים ומטרה בעניין הזה של תרגול מדיטציה, הרי שלא ברור מה הקשר בין האמצעים לבין המטרה.

לדידי אין זה מקרה, תוו משותף זה של אי בהירות בין פסיכותרפיה דינאמית לבין תרגול מדיטציה. אין זה מקרה, ששתי השיטות הללו הן בה בעת הן תובעניות והן בלתי נהירות, ובמילים אחרות – אינן ידידותיות במיוחד כלפי המשתמש. אין זה מקרה, משום ששתי השיטות מחויבות למשהו שהתודעה האנושית אינה מורגלת בו, ואף אינה מחבבת אותו במיוחד: שתיהן מחויבות להתפתחות מנטאלית. אני משתמשת במונח רחב מאד, מופשט מאד – התפתחות מנטאלית. אני מנסחת מטרה  כביכול מופשטת שמשותפת לתרגול ולטיפול. הניסוח הזה מעורפל ולכן מתסכל, בדיוק כפי שתרגול מתסכל, כפי שטיפול מתסכל. אולי יעלה בידי במהלך הרצאה זו לנסח מהי התפתחות זו שבה המדובר. היבט אחד של ההתפתחות הזו כבר טמון במינוח עצמו: היכולת לתרגל באופן עקבי תרגול מתסכל כשלפעמים מה שמאפשר לך לעשות זאת הוא סוג של אמונה עיוורת; לעיתים אחרות אתה ניגש אל התרגול הזה בהתלהבות, לעיתים במיאוס, לעתים מתוך מה שמורגש כהבנה בהירה של מה שאתה עושה ולעיתים מתוך כאב ובעיקר ספק. הרגש אם כן משתנה; מה שאתה מנסח עבור עצמך כסיבות שלך לעשות זאת, גם זה משתנה. מה שלא משתנה הוא התרגול עצמו, עצם העובדה שאתה או את בוחרים לשבת עכשיו, או ללכת לטיפול, זה אינו משתנה למרות שהאמוציות משתנות. זה כשלעצמו מהווה חלק מן ההתפתחות: אי ההתניה  כבר נמצאת כאן: אנו מתרגלים, לא משנה מהו מצב התודעה שלנו ברגע נתון, התרגול אינו מותנה במצב המשתנה של התודעה.

פעם הייתי בראיון אצל מורה זן. בראיון התייעצתי איתו באשר לטכניקות של המדיטציה שלי. בזמנו הייתי מין אספנית טכניקות, ריתקה אותי העובדה שבתוך הכתבים העתיקים מופיעות לפחות 42 טכניקות שונות של מדיטציה, ורק בסוטרה סאטיפתהאנה עצמה מופיעות שיטות אחדות. דנתי איתו באחדות מן השיטות הללו. הוא הסתייג מן השימוש בטכניקות שונות. הוא אמר, “מדיטציה עובדת על התודעה כמו מים על סלע. הם מטפטפים אט אט, תמיד באותו המקום, עד שהסלע נשחק באותו מקום. אי אפשר לתרגל שיטות שונות של מדיטציה, משום שהשיטות הללו מותנות במצב הרוח שלך, וזה פירושו שאת תלויה במצבי הרוח שלך. טפטפי מים תמיד באותו מקום, תמיד על אותה הנקודה שבסלע”.

כך גם בטיפול. העולם המודרני מאופיין בריבוי שיטות, ריבוי טכניקות. לא אמנה באוזניכם שיטות אלה עכשיו. רק בתוך העולם הטיפולי הפסיכולוגי קיימות אסכולות רבות, ובתוך השיטה הפסיכואנליטית עצמה קיימות שיטות אחדות. שלא לדבר על שיטות שאינן פסיכולוגיות, שגם הן עוסקות בריפוי הנפש. בעניין זה אני רוצה להוסיף:  בכל הרצאה שלי אני נשאלת שאלה קבועה: האם אני עושה שימוש בטכניקות בודהיסטיות בעבודתי הטיפולית? שאלה מוזרה. אין בנמצא טכניקות טיפוליות בודהיסטיות. זוהי אמצאה של אנשים מערביים. הטכניקה היחידה המוכרת לי הקשורה בבודהיזם היא ישבת מדיטציה. אינני עושה מדיטציה עם המטופלים שלי. לשם מה? מדיטציה יכול כל אחד לעשות בעצמו, אי אפשר לעשות מדיטציה יחד. אפשר לשבת יחד וכל אחד יתרגל לעצמו, ואין בכך כל טעם. לעיתים אני שולחת את המטופלים שלי לתרגל מדיטציה במסגרות שונות, בהחלט. לעיתים אנו דנים בתרגול. אבל איני עושה כל שימוש בכל טכניקה תהא אשר תהא. איני סבורה שהכנסה של שיטות שונות אל תוך החדר שבו המטופל שלי ואני חושבים יחד תוסיף משהו לעבודתנו. במילים פשוטות מאד הדבר שאנו עושים בחדר הוא לחשוב יחד. המטופל שלי עושה שימוש ביכולת שלי לחשוב עבורו, הוא זקוק ליכולת שלי להתבונן בחייו ולחשוב יחד איתו, וזה מה שאנו עושים יחד.  זהו אמנם תיאור מצומצם של המתרחש בתהליך הטיפולי, אבל הוא במובן מסוים ממצה. במובן שהוא ממצה, אין כל צורך בטכניקה. יש צורך בראייה בהירה ובלתי מעורבת מצד המטפל, ובכושר ניסוח מסוים, הנרכש בהדרגה במהלך העבודה. ויש צורך בעמדה מדויקת, שקשה עד מאד להפנים אותה ואף לשמור עליה. זוהי עמדה הדומה לעמדה הנלמדת באמצעות התרגול: הייתי קוראת לה ראייה נכונה, בדומה לצעד הראשון של האמת הרביעית. ראייה נכונה וכיוון נכון, שני אלה יכולים בהחלט לתאר את העמדה של המטפל בעבודתו.

עכשיו עליי להבהיר במילים אחדות מהי ראייה נכונה ומהו כיוון נכון. ראייה נכונה היא היכולת והנכונות להתבונן בדברים כמות שהם. לראות את המטופל פירושו להיות פתוח לגמרי. פתוח לגמרי פירושו לא לערב את הציפיות שלך, כלומר את התשוקה שלך, עם מה שאתה רואה וחש באמצעות ששת החושים – חמשת החושים והתודעה שלך. לראות מה שיש, להרגיש מה שיש, ואחר כך לחשוב את זה. כיוון נכון פירושו מחויבות להתפתחות  של המטופל שלך. כאן הדברים אינם פשוטים. מחויבות כזאת משמעה גם נכונות לעבור איתו את החלקים הבלתי נעימים של התהליך, למשל, כאשר הוא שונא אותך או אתה אותו. כאשר הוא מייחס לך תכונות בלתי נעימות, כאשר הוא מעליב אותך, מתלונן מרה באוזני חבריו על האופן בו אתה מטפל, ואחר כך חוזר אליך עם סטטיסטיקה חברית שאומרת, כל החברים שלי אומרים שאת טועה; שאת אכזרית; שאת עסוקה בעצמך, שכלל אינך מבינה אותי ועוד כהנה וכהנה. לעיתים קרובות אין מקום לחפש בחדר אהבה או מה שאחרים מכנים בשם ‘אמפטיה’. לא פעם הרגשות בחדר אלימים, קשים. המחויבות שלי היא להישאר שם ולהמשיך לחשוב. לא להתבלבל, לא להתרגש. לא להתרגש גם כאשר יש בחדר הרבה אהבה, הרבה ידידות, הרבה הכרת תודה. במילים אחרות, כפי שהתרגול אינו מותנה במצבי רוח או באמוציות, כך גם העבודה הטיפולית אינה מותנית בכל אלה. הדבר קשה עד מאד, כי המדובר, כמו במדיטציה, בויתור על איזה היבט אלמנטרי של הקיום – על האמוציה הסוערת, האהובה עלינו כל כך – המקנה לנו את ההרגשה שאנו חיים. תודעת המטפל חייבת להיות מרוסנת, מתורגלת מאד, כמעט מאולפת. לשם כך עליו לוותר על כל סוג של סנטימנטאליות. זהו הויתור על התשוקה למיניה, שעל אודותיו מדברת האמת השלישית, ואני מתרגלת אותו בעבודתי.

כל זה באשר לעמדת המטפל כפי שאני מבינה אותה. אתם וודאי שמים לב – לא אמרתי אהבה, לא אמרתי חמלה. לכך נתייחס מייד, אבל קודם לכן נעבור אל המטופל.
כמובן וכידוע, הדרך הראשונה לקשר בין חשיבה בודהיסטית לפסיכותרפיה היא להשתמש במושג שבו אולי מתחילה הדהרמה – סבל. אנשים באים לטיפול משום שהם סובלים. סוגי הסבל המופיעים בקליניקה אינם שונים מאלה המתוארים באמת הראשונה. וגם, שורשי הסבל אינם שונים מן השלישייה המנצחת של שורשי הסבל הבודהיסטים: בורות, חמדנות ושנאה תמיד קשורים בסבל, תמיד נוכחים. וכמו שאומר הבודהא, כך גם בקליניקה: הבורות היא השורש העמוק ביותר של הסבל. צורותיה של הבורות, או של האשליה, הן אינסופיות. כמו שאומר הנדר השני מתוך הארבעה:

האשליות הן אינסופיות. אנו נודרים, כך אומר הנדר הזה, לחתוך את כולן.

אם להגיד במילה אחת מהי העבודה שלי, אני עוסקת בחיתוך אשליות של אנשים. סיבת הסבל היא תמיד אשליה, ומגוון אשליות מבקרות בקליניקה. אמנה באוזנכם כמה מתוך אינסוף צורות האשליה:

האשליה הראשונה: אני מסכן. הוריי לא נתנו לי את מה שהיה עליהם לתת לי.
השנייה: אני מיוחד. אין כמוני מעניין/חכם/מקסים/מורכב בעולם כולו.
השלישית: מגיע לי.
הרביעית: אנשים סביבי אינם מעריכים אותי כראוי.
החמישית: אני משתדל, אבל לא הולך לי.
השישית: אשתי דורשת ממני דברים לא מציאותיים.
השביעית: אי הסדר שבו אני חי הוא תוצאה של נסיבות מצערות.
השמינית: יום אחד משהו יקרה.
התשיעית: כמה עלובים האנשים הללו שסביבי.
העשירית: בעלי הנורא יורד עליי כל הזמן.
האחת עשרה: אני נוראה. אוי, כמה אני נוראה.
השתים עשרה: איני יכול לעמוד בזה.
השלוש עשרה: איני נמשכת אליו. איני נמשך אליה. היא לא הטיפוס שלי.
הארבע עשרה: אילו היה לי: בעל אחר; אישה אחרת; אמא אחרת; אבא אחר; כסף; שיער חלק; ביטחון עצמי; עוד ילד; אז הייתי מאושר. אילולא היה בנזוגי קרח, בתזוגי שמנה, אבא שלי קמצן, אמא שלי נוקשה, אז הייתי מאושר.

אכן, אל האשליות הללו עליי להתייחס בחמלה. חמלה, כפי שאני מבינה את המושג הזה, מורכבת מסבלנות רבה מצד אחד, ומהבנה, הבנה שכלית בעיקר, מצד שני. אינני עושה שימוש במילה אמפטיה, שכה אהובה על פסיכולוגים. אינני מבינה מהי אמפטיה. אני מבינה מהי בורות, מהי אשליה, וגם יודעת, מניסיוני שלי, עד כמה קשה הדבר, לקבל זאת, שהראייה הסובייקטיבית שלי אינה אלא אשליה. אני יודעת עד כמה קשה הדבר, לוותר על האשליה, ומידיעה זו נובעת הסבלנות שלי. לא משום שאני עצמי ויתרתי על האשליות שלי; אלא משום שלא ויתרתי עדיין.

כל פגישה טיפולית אפשר לתאר כך:
מגיע אדם לתוך החדר, והוא מצויד בתודעה. התודעה שלו, אפשר לדמות אותה לאותו נהר המופיע בלנקווטארה סוטרה, שבקרקעיתו מונחת פנינה, אבל מימי הנהר סוערים ומעלים חול, והחול אינו מאפשר להבחין בפנינה. זהו משל הפנינה.
כך אומר המשל:
כדי למצוא את הפנינה, יש להשקיט את הגלים. אם המים סוערים, יהיה קשה למצאה. כשהמים של המדיטציה שקטים, הפנינה תופיע בעצמה. לכן הסוטרה של ההארה השלמה אומרת – חוכמה שאין בה מכשול, בהירה וצלולה, צומחת מתוך תרגול.
(Lankavatara Sutra t.16 538c, cited in Bielefeld P. 82).

על פי התפיסה הבודהיסטית, חוכמה תלויה במדיטציה משום שמדיטציה עוסקת בהשקטת מי התודעה. קשה להגיד על פסיכותרפיה שהיא עוסקת בהשקטת התודעה, וודאי לא באותו האופן, ובכל זאת המשותף בין מדיטציה לבין פסיכותרפיה הוא סילוק של המכשול המפריע לתודעה להיות שקופה וכך לראות איזו אמת. המילים הללו שבהן אני משתמשת – כולן תובעות דיוק וביקורת: אמת; לראות; –  אבל אני רוצה לסמוך עכשיו על האינטואיציה שלכם, זו שהעולם התרבותי הפוסט מודרניסטי שבו אנו חיים עוד לא תעתע בה לגמרי – האינטואיציה שיודעת מהי אמת ומהו לראות, שמכירה את החוויה הזאת, אולי מהתרגול, אולי ממה שמתרחש לעיתים אחרי התרגול – הנקודה הזאת שבה אתה רואה משהו, רואה משהו בשקט גמור, יודע. כך קורה לעיתים גם בעבודה הטיפולית: המטפל אומר משהו, או במילים של פסיכואנליזה: המטפל נותן פירוש, והמטופל כאילו עוצר, יש רגע שקט, ואז, בדרך כלל, חצי חיוך והוא אומר: “נכון”. ומשהו מהידיעה הזאת שהתרחשה באותו רגע נשאר חי, לעיתים נשאר חי, והוא, כאילו, נותן איזו דחיפה התפתחותית.
בדרך כלל אחרי הרגע הזה יש נסיגה. למשל, המטופל חוזר עוד פעם ועוד פעמיים או שלוש ואומר, “היה שם משהו חשוב; מה זה היה”? או, “לא ישנתי כמעט שבוע, אבל לא ברור לי למה”. לפעמים יש ניסיון עיקש למחות את הדבר מעל פני התודעה – לשנות אותו, לנסח אותו אחרת כך שיהיה קל יותר להכיר בו, כל מיני דברים, כל מיני תגובות, לפעמים זה גם נמחק לגמרי. הדרקון הזה, או חזיר הבר, המכונה בשם תודעה, או סובייקט, אינו נכנע בנקל, כידוע, אבל לפעמים הוא נכנע.

וכך פעם אחר פעם, מטפטפים המים על הסלע, כמו בתרגול גם בטיפול, מטפטפים, אפשר אם רוצים להשוות גם לעינוי סיני, מטפטפים המים על קירות התודעה, על הסלע המאובן של תודעה שיש לה הטקסט הקבוע של עצמה, מטפטפים והנה חור בסלע. זה עובד.
את הדבר שאומר עכשיו אינני יודעת אם אכן השגתי מתוך האימון הבודהיסטי, או שבגלל הדבר הזה שהיה בתוכי, יכולתי לאהוב את התורה הזאת. מה שאני אומרת הוא, שבאופן שמפתיע אותי פעם אחר פעם, המטופלים שלי, כלומר בני אדם, אכן משתמשים בהזדמנות שניתנת להם להתפתח, על אף הקושי הרב הכרוך בדבר לעיתים. כלומר, גם כאשר נדמה הדבר שאי אפשר למטופל להיעזר בי, או שאיני מבינה מה מתרחש אצלו, או גרוע מזה – שאני טועה בהבנתי, במקרים כאלה המטופלים שלי מתקנים אותי ומוסיפים לעשות את עבודתם.

ככל שאני עובדת בעבודה טיפולית, כך יותר אני מכבדת את התודעה האנושית. האופן שבו אנשים נכונים להתמודד עם הקושי הרב הכרוך בחקר התודעה שלהם עצמם, שהיא עיקשת ומבולבלת, מרשים אותי. פסיכותרפיה משמעותית היא תהליך האורך זמן רב. יש צורך לפיכך בסבלנות רבה כדי שפירותיו של התהליך הזה יהיו ברורים ועקביים. המדובר מבחינתי בשנים. זמן טוב הוא מבחינתי ארבע שנים, לא פחות. אני יודעת שאמירה כזאת אינה נוחה לאוזניים רבות, אבל כך אומר הניסיון שלי. זה דומה לתרגול מדיטציה: גם כאן המדובר בשנים רבות של תרגול הקודמות להבשלה המלאה של האישיות, לאותה גמישות מלאה, לאותה ראייה נכונה באמת, המתקיימת אצל מתרגל. עד אז המדובר לעיתים קרובות בעבודה קשה. בזה הן דומות מאד, פסיכותרפיה ומדיטציה: נחוץ תרגול רב עד שהכלי נותן לך את מה שהוא יכול לתת – היכרות עמוקה עם עצמך האמיתי – ויחד עם העצמי האמיתי הנובע מתוך התרגול מגיעה גם ידיעה עמוקה של העולם. אני מניחה שעבור חלק מן השומעים הניסוחים הללו הם זרים, לא מובנים. אבל אלה פני הדברים: פסיכותרפיה מאפשרת – לאחר תרגול מעמיק – הכרות עמוקה עם עצמך ועם העולם, וכשה ‘סֶנטֶר’ הזה, המרכז הזה שצומח מתוך ההיכרות עם עצמך, קיים, חופשי האדם לחיות בעולם, להרבות טוב בעולם. כשאין הוא עסוק בעצמו, כשאין הוא טרוד בהבלים שלו עצמו, אז הוא חופשי ושמח, ועושה את שלו, נותן לעולם את מה שיש לו.
אבל נחזור אל התהליך, על אף שנעים מאד לעסוק בפירותיו. התהליך כאמור הוא מפרך, דורש משמעת רצינית – כך במדיטציה וכך בפסיכותרפיה. הוא דורש משמעת רצינית משום שלא מעט פעמים אתה עושה את זה בלי להבין למה אתה עושה את זה או מה בכלל אתה עושה. וזה די קשה, לשבת כך, בטיפול או בתרגול, כשחלק ניכר ממך חש שהסיטואציה זרה לו לחלוטין. מיטיב לבטא זאת מאסטר זן יפני מודרני מזרם סוטו, ואני רוצה להביא מדבריו:

הנה מדוע זא זן היא מיוחדת. בזאזן עלינו לכוון בחיוניות אל המטרה של אחזקת התנוחה הנכונה, אך לעולם אל לנו “לפגוע במטרה”. האדם העושה זאזן לעולם אל לו לחשוב האם הוא פוגע במטרה או שמא לא. אם האדם העושה זאזן חושב: “הזאזן שלי משתפר והולך […]”, הרי הוא רק חושב שהזאזן שלו טוב, בעוד שלאמתו של דבר הוא הפך לנפרד מן המציאות של הזאזן שלו. לכן עלינו תמיד לכוון לעשייה נכונה של זאזן, אך לעולם לא לתהות האם מימשנו את המטרה או שמא לא […]
כשאתה עושה זאזן, עליך להניח לחישובים שלך ולהתעסקויות שלך באחרים. זאזן הוא רק העצמי ההופך את עצמי לעצמי. זאזן עושה זאזן. זאזן הוא להשליך הרחק את דרך המחשבה המחשבת, זו המניחה כי כל עוד ישנה מטרה, חייב להיות יעד שאליו יש לכוון ולפגוע. אתה רק יושב שם, באמצע הסתירה הזאת, היכן שעל אף שאתה מכוון, בשום אופן לא תוכל לדעת האם פגעת. אתה יושב בתוך ליבה של הסתירה, המגוחכת לחלוטין כשאתה חושב עליה דרך התודעה הקטנה שלך. כאשר אתה עושה סוג זה של זאזן ורק יושב, כמה בלתי מוגדר יכול אתה לחוש! כמה בלתי מסופק או אבוד לחלוטין יכול אתה לחוש!
(Uchiyama Kosho, עמוד 26).

עבורי הדברים הללו, המתארים בצורה כה מדויקת את החוויה בזמן התרגול, נכונים גם עבור התהליך הטיפולי. גם בתוך טיפול יכול אתה לחוש בלתי מסופק ואבוד. אתה בא לטיפול ומשהו מתרחש. לעיתים קרובות אינך יכול לתאר את מה שהתרחש, אפילו בינך לבינך אינך יודעת לתאר זאת. ובכל זאת משהו התרחש. אתה מספר משהו על אודות הפגישה האחרונה לבת זוגך, לחבריך, אתה אומר, “הפסיכולוגית שלי אמרה ש…”, ואתה חש בבירור שאיש אינו מבין באמת, שהדברים שאתה אומר מסתלפים כאילו מעצמם. כלומר, לא הנאמר, לא הנעשה, לא יכולים לתאר את החוויה המיוחדת שעברת. האם אין הדבר דומה עד מאד לתרגול? גם כאן, כפי שיודע כל מי שמתרגל, קשה להעביר את החוויה למילים. ובכל זאת, משהו מתרחש, מתרחש מאד; משהו משתנה.

אחת השאלות הגדולות המעסיקות פילוסופים ופסיכולוגים היא השאלה על אודות היכולת של אדם לעבור טרנספורמציה, משמע, להשתנות באמת. כך כתב פרופסור בידרמן על אודות עבודת הדוקטור שלי שעסקה בהשוואה בין פסיכואנליזה לבודהיזם:
בשתי השקפות העולם הנבדלות הללו מוצגת בחינתה הביקורתית של יכולת הידיעה של האדם כמטלה מרכזית ועיקרית. אבל אין זה בירור תיאורטי בלבד; נקודת השיתוף המושגית של הפסיכואנליזה והבודהיזם היא ידיעה טרנספורמטיבית, הווה אומר, ידיעה האמורה להביא לשינוי הכרתי עמוק באישיותו ובחייו של היודע”.

שנים אחדות נחוצות אם כן כדי לייצר אותה ידיעה בלתי ניתנת לניסוח, אותו שינוי הכרתי עמוק באישיותו ובחייו של היודע. מה שניסיתי לומר בראשית דבריי הוא, שזה עובד. זה עובד; אנשים נשארים בטיפול אף שלעיתים אני חשה בשנאתם, בבדידותם מולי, בעלבונם העמוק על מה שאמרתי להם, ואם לא על מה שאמרתי להם, על כך שהם מוסיפים לבוא אליי משך שנים, פעם או פעמיים בשבוע, מסורים כלפיי הרבה יותר ממה שאני מסורה כלפיהם. הם עוברים את המשבר הזה, ואז זזים קדימה. שנים; בשנה הראשונה הטיפול נהדר: לומדים כל הזמן דברים חדשים. לפעמים לא נחמד לשמוע, לפעמים כואב, אבל יש תחושה ברורה של צמיחה. זהו גם הזמן, פחות או יותר, של טיפול קצר מועד, או של שיטות אחרות שעוסקות בריפוי הנפש. אבל זהו מעין ירח דבש, היחסים בין המטפל למטופל עדיין אינם די מורכבים, אינם די עמוקים.

אחר כך מתחיל לקרות משהו אחר. למשל, איזה דבר שחשבת שכבר נפטרת ממנו פתאום צץ שוב, ומסתבר שמאום לא השתנה. מבחינתי, כאן מתחיל הטיפול. לעיתים הוא מתחיל במשבר גדול: הסימפטום חזר, והמטופל או אני מצביעים עליו: הנה הוא שוב כאן. המטופל מתרעם: מה אפוא קורה כאן, הרי באתי בגלל הדבר הזה. אם הוא חזר, הרי שלא עשינו מאום. הטיפול הזה, הוא סתם ברבור, סתם יומרה.

כמו במדיטציה: אדם הולך לרטריטים. יושב שעות ארוכות, לומד את הכלי, לומד את התודעה. לפעמים קשה לו מאד, אבל התרגול מחלחל אל הדם, ואחרי כמה רטריטים יש הרגשה ברורה שמשהו מתחיל לזוז. אתה נעשה נדיב יותר; שקט יותר; מבולבל פחות. ואז, אתה שוב יוצא לרטריט ונראה כאילו כל מה שלמדת נעלם כלא היה. כאילו עליך להתחיל מהתחלה. המדיטציה קשה לך מאד, וביום הרביעי של הרטריט אינך מבין עוד מה אתה עושה כאן. במילים של מתרגלים: הגעת אל שכבה נוספת של סנקהארה, שוב אתה דורך על אדמת הנפש והיא קשה, יבשה, מתנגדת.

בשנתיים הבאות הטיפול כבר מבוסס. אם נשארת אחרי המשבר הזה, סוג חדש של מסירות התפתח. אם ישאל אותך מישהו למה נשארת, ומה קורה עכשיו בטיפול שלך, עדיין לא תוכל להסביר, אפילו תרגיש מטופש לעיתים: במה זה עוזר? לפעמים מתחשק לך לומר שבאמת אינך יודע למה אתה ממשיך. המילים לא מצליחות לכסות את החוויה, אבל הטיפול נעשה חשוב עוד יותר משהיה, עמוק משהיה. המונחים שבהם תיארת בעבר את עולמך, את זהותך, אינם הולמים עוד. המשפטים הללו, שאותם כיניתי בראשית ההרצאה ‘אשליות’ – אינך יכול עוד להשתמש בהם. כבר אינך יכול לומר,
אנשים סביבי אינם מעריכים אותי כראוי, משום שויתרת על אשליית המסכנות שלך.

אינך יכול לומר עוד, אני משתדל, אבל לא הולך לי, כי אתה מבין שלא השתדלות היא העניין, אלא המעשה הנכון. אינך יכול להתלונן עוד, אשתי דורשת ממני דברים לא מציאותיים, כי די ברור שהיא דורשת דברים מציאותיים בהחלט, שהתביעות שלה הגיוניות למדיי. אינך יכול לטעון עוד, אי הסדר שבו אני חי הוא תוצאה של נסיבות מצערות, כי הנסיבות ככל שהן מצערות אינן מצדיקות את אי הסדר שלך, ויתרה מזו, בבחינה חוזרת של מצב העניינים, מסתבר שהפכת להיות מסודר. וודאי וודאי שאינך אומר, יום אחד משהו יקרה, משום שהפכת אדם מעשי, ואתה עושה, ומשהו קורה, לפעמים קורה טוב, לפעמים קורה לא טוב, אבל קורה.

בצורה פשטנית אני יכולה לומר, שמה שמתרחש בטיפול הוא הבנתו של חוק הקארמה, או במילים אחרות, אדם מבין את הקשר בין מה שמתרחש בתודעתו לבין מה שמתרחש בחייו, ובונה את היכולת להשתמש בתודעה שלו בצורה נבונה. אני אומרת שזה פשטני משום שההבנה של אחריות – המונח הקרוב ביותר למה שמתקרא חוק הקארמה –  לעומקה – היא משהו שאדם מתמודד איתו משך כל חייו ועד מותו, ואולי רק ברגע שלפני המוות מבין אותו עד תומו.

יש כמובן הבדלים רבים בין התרגול הבודהיסטי לבין פסיכותרפיה. הם מעסיקים אותי לעיתים ואני יכולה למנות אחדים מהם. אבל הם יחכו להזדמנות אחרת. חשוב יותר להכיר במשותף, משום שהוא חיוני יותר לעולמנו המבולבל. אני מתכוונת שוב לאותו מושג שקודם לכן ציינתי אותו – התפתחות. אני רוצה לסכם את הדברים באמצעות הנדר ההוא שגם אותו הזכרתי, שאותו אומר נזיר זן פעמיים ביום:

הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם
האשליות הן אינסופיות, אנו נודרים לחתוך דרך כולם
הלימוד הוא אינסופי, אנו נודרים ללמוד את כולו
הדרך הגדולה היא בלתי נתפסת, אנו נודרים להגשימה

הנה מה שלימדה אותי התורה הבודהיסטית: זמן מועט מאד ניתן לאדם לחיות את חייו במקום המוזר הזה שבו סמסרה ונירוואנה הן אחד. העולם הזה מספק לנו מצד אחד הזדמנויות רבות מספור לסבל ומצד שני הזדמנויות אינספור להתפתחות. מבחינתי אלו שתי האפשרויות: לא סבל לעומת עונג, לא כאב לעומת שמחה, אלא סבל מול התפתחות. התרפקות על סבל מול משמעת ואחריות. אלו בלאו הכי יובילו לחוכמה ושמחה. אלו הם פירותיו של התרגול. אני עושה אותו יום יום בעבודתי, ושוב אני שמחה לומר: זה עובד.