להעביר את התרגול מבחוץ פנימה

מוקדם יותר דיברתי עם מישהו על הנושא של נתינה בבודהיזם. הוא שאל אם אין סתירה בין ללמד אנשים לתרגל נתינה ובין העובדה שהמטרה העליונה בבודהיזם היא להגיע להארה, להגיע אל מעבר לעולם. מצד אחד, מעודדים את האנשים לנסות לעזור לעולם, לשפר את העולם, ומצד שני המטרה העליונה היא לנטוש את העולם, להגיע אל מעבר לעולם. אז הוא שאל האם אין כאן סתירה. התשובה שנתתי הייתה שלא, אין סתירה, כי האמת היא שאלו שני מצבים שונים של אותו תהליך. הוא שאל באופן ספציפי בהקשר של נזירים, מפני שנזירים נהיים פרושים, [לכן, יכולתם לתרום לעולם בצורה חומרית מוגבלת]. כל עוד האדם עדיין לא מוכן להתמודד פנים מול פנים עם הנושא המרכזי, שהוא התודעה שלו, עליו לפתח איכויות טובות. כיצד? בדרכים שהוא מכיר- להשתמש בסביבה שבה הוא חי. אנשים בדר”כ לא יודעים שום דבר על עצמם. אין להם שמץ של מושג מה היא התודעה, איך היא עובדת, וחוץ מזה, הם מתים מפחד אפילו להסתכל. למשל, בבתי-סוהר במדינות מפותחות העונש הכי חמור הוא לשים את האסיר בבידוד. בבידוד אין שום דבר אחר, כל מה שיש זה אתה. עכשיו תראה שלהיות עם עצמך זה העינוי הכי גדול שיש- לשים את האסיר בתא שבו אין לו עם מי לדבר, שום דבר לעשות, שום הסחות דעת. הוא צריך להיות עם עצמו במשך 15 ימים. האסיר יוצא מזה משוגע, עם בעיות פסיכיאטריות. יש אנשים שסבורים שזה נגד זכויות-אדם, שזה לא אנושי לעשות את זה לבן אדם. העינוי הכי גדול בעולם הוא לשים מישהו עם עצמו. אז האנשים לא מוכנים לזה. זה השד הכי איום שקיים. יותר חמור מכל דבר אחר, לאנשים יש הכי הרבה פחד מעצמם, מהתודעה שלהם.

אז כל עוד האדם עדיין לא מוכן להתמודד עם העניין הזה, הוא צריך להתפתח, להתאמן באיכויות טובות, בעולם, בעולם החומרי, זה שהוא מכיר. העולם החיצוני, העולם של המילים, העולם של המעשים, של האובייקטים, של המקומות, של הטמפרטורה, של המים, של הסלעים, של העץ, של האוכל, של המחלה, של התרופה וכולי. כל מה שהוא מכיר זה זה! רוב האנשים מכירים רק את העולם החומרי. אין להם ניסיון עם העולם הפנימי. כל תשומת הלב, כל הידע שלהם, כל המיומנות שלהם, מופנים כלפי חוץ. אז כל עוד אין לך גישה לעולם הפנימי, אתה מתחיל לעבוד משם. אתה מתחיל בעשיית פעולות עם הגוף, שמייצרות איכויות טובות. בסופו של דבר ובאופן הדרגתי (כי זה לא “שחור ולבן”) האדם נהיה יותר ויותר מיומן. בכל פעם הוא נהיה מכוון יותר פנימה, יותר מודע ל”מי נגד מי”. ואז עשוי להגיע רגע של מעין תובנה, איזו תפיסה בהירה שכל מה שהוא עשה עד עכשיו היה פליאטיבי*. זה לא ממש פותר את הבעיה, זה רק דוחה בעיות לאח”כ, חונק את הבעיות, חונק את הסבל. בסה”כ שם פלסטר על הסבל. כי אם אתה באמת מגיע לנושא באופן עמוק יותר, אתה רואה כי האמת היא, שהשורש של כל זה נמצא בתודעה. כל זה נמצא בתודעה.

כאשר מדברים על הסבל בצורה של חוסר הרמוניה פנימית, שמונע מהאדם להיות שמח, אז אפילו כשהכל מצליח לו, הוא סובל, כי יש לו בעיה פנימית, הדבר מונע ממנו להשיג דברים חיצוניים. להשיג עבודה טובה, להשיג משפחה טובה, להשיג מערכת יחסים טובה. אם יש לו איזו בעיה פנימית, הוא רק מחפש צרות עבור עצמו. הוא נמשך באופן בלתי נשלט לסבל חיצוני. הוא מתחבר רק עם חברים רעים. הוא יוצר רק מערכות יחסים גרועות. הוא לא מצליח להחזיק במקום עבודה. הוא אפילו לא מצליח להגיע בזמן. הוא לא מצליח להגיע בשעה הנכונה. או שהוא מגיע בזמן, אבל הוא גס רוח כלפי האחרים. הוא לא מצליח להתגבר על הפיתוי לגנוב כסף, לגנוב מוצרים. הוא לא מצליח, יש משהו שנשרף בתוכו. אין לו את היכולת להצליח להגיע למצב חיצוני נוח. זאת ליגה אחרת של סבל. אז איפה נמצא השורש של הסבל? בתודעה! התודעה היא השורש של הסבל. אבל אפילו כשזה חיצוני, כשאתה אומר: “זאת בעיה שבאה מבחוץ”- האדם סובל אלימות, יש לו איזה פגם גופני, הוא נדרס, נדבק במחלה, כל מיני דברים… אתה אומר: “כאן אין אשמה”. אפילו אז… אם מסתכלים על הפילוסופיה הבודהיסטית, אפילו אז, עדיין יש בו קצת מן האשמה, כי הוא חשף את עצמו לקרמה הזאת. על ידי תשוקה, הוא הכביד על התודעה, וכיוון את עצמו ללידה אנושית. כשאתה נולד כבן אדם, אתה חשוף לכל הדברים האלה. יש לך גוף והגוף מזדקן ונהיה חולה. זה בלתי נמנע. הגוף הוא שברירי, נורא פשוט לתקוף את הגוף הזה, הגוף הזה תמיד חשוף לסכנה של אלימות. הוא חשוף לסכנה של תאונות, של וירוסים, של מחלות, של זקנה ושל מוות. לכן, אפילו אז, השורש של כל זה הוא עדיין התודעה. כי זאת התודעה שגורמת ללידה. התודעה היא זאת שכובלת את האדם בגלגל הלידה והמוות, בסאמסרה.

אז ככל שמתקדמים בתרגול, חל השינוי הזה. מתחילה להיווצר תחושה של אי-היקסמות, אפילו כלפי מעשים טובים בעולם, וכל פעם גובר העניין בתודעה עצמה: “אני רוצה לעשות טוב, אבל אני רוצה להגיע לעניין באופן ישיר, אני רוצה להגיע לשורש של העניין”. השורש של הטוב והרע הוא התודעה. זה לא הממשלה, לא הנאצים, לא הסוציאליסטים, השודדים, או המשטרה. השורש של כל זה הוא התודעה של האנשים. לפעמים לאדם יש את התובנה הזאת, ואז קורה דבר מעניין, כי הוא מרגיש מן סוג של אי-היקסמות, אפילו כלפי מעשים טובים ארציים. תחושה של אי-היקסמות, תחושה של: “אחחח… זה לא מגיע ממש רחוק. זה מגיע רק עד לכאן”. כמה שאני לא אתאמץ, אפילו אם אקדיש לזה את כל החיים, הכי הרבה שיכול לקרות זה זה. העניין הזה מגיע רק עד לכאן”. נוצרת אצלו תחושה של אי-היקסמות, של אי-חשק להמשיך את העשייה הזאת. אז התודעה נוטה יותר ויותר לרצות להתמודד מול הבוס האמיתי. כמו הבוס הראשי שיש בסוף שלב של משחק וידאו. “נמאס לי להילחם עם החיילים הפשוטים, אני רוצה ללכת ישר אל הבוס הגדול, הגנרל של הגדוד”. ואז יש לבן אדם את הנטייה לחפש, להגיע באופן ישיר לתודעה שלו, לשורש העניין. אבל למרות שזה חיפוש פנימי, זה עדיין חיפוש שיכול להיעשות 100% מתוך התכוונות למעשים טובים. אתה אומר: “אני באמת רוצה לעזור לאנשים. איזו דרך הכי טובה יש לעזור לאנשים? ללמוד, ואז ללמד אנשים איך עובד האושר, איך התודעה מייצרת סבל ואושר, מהי הדרך הנכונה להשיג אושר מתמשך, לא אושר חולף”. אתה נותן למישהו חתיכת אוכל, הוא שמח, ואחרי חצי שעה חוזרות כל הבעיות. אז איך ניתן להשוות את זה עם ללמד אחרים איך להשיג אושר שניתן לשמר אותו בכוחות עצמנו, שלא תלוי בנדיבות של אחרים. אושר שאתה בונה ונושא עמך לכל מקום אליו אתה הולך. לפעמים זה אושר שממשיך אפילו אחרי החיים האלה, תראו את הגודל של האושר הזה. אז אושר שמחזיק חצי שעה מול אושר שמחזיק 500 לידות. זה קצת שונה, לא? כלומר זה לא דבר אנוכי, מישהו שעושה את זה יכול להיות מונחה על ידי אותם דברים שהנחו אותו להיות מעורב בארגוני צדקה ובפעולות חברתיות. אותה כוונה יכולה להביא את האדם לוותר על כל זה, ולהתמודד ישירות עם הדבר, עם השורש של הטוב והרע. לחקור עד תום את העניין הזה. אז בהקשר הזה, אין סתירה.

אבל זה מעניין, כשאתה נהיה נזיר, אתה מוותר על הרבה דברים. אני זוכר היטב איך בתקופה האחרונה לפני שהפכתי לפרח נזירים* (במנזר בו הוסמכתי פרח נזירים מוותר על כל הכסף שלו) תרמתי את כל הכסף שלי, וקניתי כמה דברים כדי לתת לנזירים, כי חשבתי: “זה הצ’אנס האחרון שלי”. הלכתי לשוק, שם בווארין*, וקניתי מלא דברים קטנים, כל מיני מאכלים, כדי לתרום לנזירים. ביום האחרון לפני ההסמכה שלי נתתי למישהי את המאכלים שתתרום לנזירים בשמי (לא יכולתי לתת אותם במו ידיי, כי היה זה תורי באותו יום ללוות את סבב הנדבות מאחור ולעזור לסחוב את עודפי התרומות). וגם קניתי כמה דברים קטנים ונתתי אותם לאופג’איה*, לואנג פור* ליאם, הייתה לי ההזדמנות לתרום לו משהו. עד היום אני לא שוכח את זה, זה היה משהו מאוד משמעותי עבורי, מפני שיש לי הרבה אמון בהגשמה הרוחנית שלו. אז הייתה לי הזדמנות לתרום במו ידי, משהו שקניתי, ללואנג פור. אבל אני זוכר שחשבתי לעצמי: “זאת ההזדמנות היחידה שלי לעשות את זה. אחרי שאני נהיה נזיר, לא יהיה לי יותר כסף. לא אוכל יותר לקנות כלום כדי לתרום, כדי לעשות תרומה, לעשות מעשים טובים.” מרגע שנהייתי נזיר, ובמשך הרבה שנים, ראיתי בתרגול עצמו את הנתינה שלי. אפילו כתבתי את זה על פיסת נייר לעצמי: “החל מעכשיו, הדרך שלי לעזור לאנשים היא התרגול שלי”. התרגול הפנימי שלי. התרגול של הכרה פנימית. התרגול של להבין איך כל זה עובד. ככה אני אעזור לאנשים החל מעכשיו. אני אלמד את זה, כדי שבבוא היום אוכל ללמד את האנשים.

אז הפוקוס של טוב הלב שלך משתנה. קודם טוב הלב שלך בא לידי ביטוי בפעולות בעולם החיצוני, אך מנקודה זו והלאה, כאשר אתה מרגיש שיש לך מספיק בגרות ומומחיות, אתה מעביר את הפוקוס של טוב הלב שלך לחיפוש הפנימי. טוב לב כלפי עצמך, כמו גם כלפי האחרים, כי אתה לומד ואז יכול לעזור לאנשים האחרים. אבל יותר מזה, אפילו אם אתה לא מלמד, רק עצם העובדה שאתה קיים, זאת ברכה לעולם. אם אתה באמת מפתח את התודעה שלך, מטהר את התודעה שלך לרמה מספיקה, רק העובדה שאתה חי, רק זה שאנשים מסתכלים עליך, זאת ברכה. אני אומר את זה מניסיון, לאחר שראיתי מתרגלים טובים של דהמה בתאילנד ומחוצה לה. לראות אדם כזה זה מרומם את הלב. ואתה אומר לעצמך: “לעזאזל, אכן יש יותר טוב. אפשר להיות כמו האדם הזה. אם אדם כזה קיים, אולי אתן לזה הזדמנות”. כי אחרת, האנשים מתייאשים. דבר שהעציב אותי לפני שנהייתי נזיר, היה ההתייאשות שלי בקשר לאנשים: “אנשים זה בסך הכל ‘זה’?! זה הכי טוב שיש? בני אדם משיגים רק את זה?”. האנשים הכי טובים שהכרתי לא שכנעו אותי. גם האדם הכי טוב שהכרתי, עדיין לא עורר בי אמון. הוא לא עורר בי נחישות. אז זה משהו שמייאש, משהו שאתה חושב ואתה אומר לעצמך: “לעזאזל, אנחנו בתור בני אדם, גורלינו נחרץ. לא ניתן ללכת יותר רחוק מזה. זה המקסימום שבן אדם יכול להגיע אליו”. זה גורם לייאוש מהחיים. כלומר, אפילו עצם העובדה שאתה קיים, אתה אדם חכם והנך קיים, חי, זאת כבר ברכה אמיתית עבור המון אנשים. זאת קרן אור בשביל המון אנשים, אנשים עם ראייה. מי שאין לא את היכולת לראות, מי שרואה דברים רק בצורתם החיצונית, לא יוכל להכיר בכך. אך מי שיש לו רגישות, יכולת לראות, מצליח. רק לראות אותך זה נותן לו תקווה. זה נותן לו הרגשה שיש לאן לשאוף. “אם הבן אדם הזה הצליח, אולי גם אני אצליח”. הרבה פעמים זה קרה לי. רק להיות קרוב לנזירים האלה, לראות אותם עושים את הפעילויות היום-יומיות שלהם, אפילו בלי לדבר הרבה, רק לראות את הבן אדם עושה דברים, אתה אומר: “קרמבה!*, זאת רמה אחרת של בן אנוש. משהו שאף פעם לא פגשתי. אף פעם לא ראיתי בן אדם ברמה כזאת”. זה טוב לב אחר שאנשים לא מכירים, אז הם לא מבינים איך מה שאתה עושה הוא מועיל. אבל מי שיש לו רגישות, מי שיש לו יכולת לראות, מבין.

אז אותו אדם שדיברתי איתו שאל אם אני חושב שיבוא יום והחברה תשתנה ותדרוש מנזירים לנטוש את הסגנון המסורתי של חייהם. והתשובה היא כן, האפשרות הזאת קיימת, אבל היא באמת תבוא לידי מימוש רק אם הנזירים יאבדו איכויות. אם הנזירים ימשיכו לפתח איכויות בתרגול שלהם, יכול להיות שיאבדו פופולריות, אבל עדיין תמיד יהיה מישהו שיעזור, מישהו שיש לו מספיק יכולת לראות. חוץ ממקרים קיצוניים, למשל תנועה של קבוצה, בין אם קבוצה דתית, או קבוצה אתאיסטית, שאוסרת את הדת הבודהיסטית. כמו שכבר קרה מספר פעמים, בהודו עם ההינדואיזם, או אפילו עם האיסלם. מדינות שהפכו לקומוניסטיות אוסרות להיות בודהיסט. מקרים כאלה הם אמנם קיצוניים, אבל עדיין עשויים לקרות. גם קבוצה אנטי-דתית, גם יכולה ליצור את האפקט הזה. בדרך כלשהי, הקיום שלך כנזיר הוא אסור, הוא נגד החוק. אז זה קורה, אבל זה נדיר. מה שיותר סביר שיקרה זה שאנשים יאבדו עניין. כלומר, לא אוסרים עליך להיות נזיר, אבל לאף אחד לא אכפת. זה קורה הרבה, לא בסקאלה רחבה, אבל בקבוצות קטנות. יש קבוצה בודהיסטית במקום כלשהו ואנשים מתחילים לעזוב… ופתאום אין מספיק תרומות בשביל לשלם את חשבון החשמל. או אפילו אם יש קצת כסף לשלם את חשבון החשמל, אין כבר סיבה להיות שם, כי אף אחד כבר לא מתעניין במה שיש לך להגיד, זה דבר ריק וחסר תועלת. ואז הוא מת, המקום הזה מת. אז זה יכול לקרות, אבל זה קורה כשלנזירים אין מה להציע לאנשים, אין שום דבר בעל ערך להציע לאנשים. כל עוד הנזירים נחושים בתרגול שלהם והתרגול נושא פירות, אז אנשים יראו את הפירות האלה ויתנו תמיכה. תמיד יש מישהו עם מספיק יכולת לראות, שיבחין שכאן יש משהו בעל ערך. אבל אם לנזירים אין שום דבר להציע לאנשים, או שהם מציעים רק דברים בנאליים כמו טקסים, או דיקלום טקסטים [אז האנשים אומרים לעצמם]: “את זה גם אני יודע לעשות, אני לא צריך שתקריא לי את הספר. תן לי את הספר ואני אקרא לבד”. כשנזירים הם רק נזירים למדנים, רק חוזרים על מה שכתוב בכתבים, משהו ריטואלי ודוגמטי, חֲזָרָתִי, בלי הגיון, רק טקס ריק (אפילו קריאה של טקסט היא טקס ריק)… האדם קורא, האחרים מקשיבים [וחושבים לעצמם]: “בשביל מה באתי לכאן, באתי לשמוע אותך מקריא מספר? יכולתי לעשות את זה בבית”. ואז אנשים מפסיקים לתת תמיכה. אז, זה כבר לא אפשרי לחיות בצורה של פרוש.

בשלב הזה אנשים מתחילים לעשות דברים אחרים, אנשי הדת מתחילים לפתוח בתי ספר, לפתוח בתי ילדים… שזה באמת טוב, זה טוב לעשות את זה. כי אם אתה לא מועיל לחברה בתור מקור של השראה וחוכמה, אז לפחות תפשיל שרוולים ותעשה משהו מועיל, תעזור לאנשים בצורה פרקטית עם בית ספר, עם בית חולים, עם בית ילדים, עם תרומת אוכל, משהו… כי להישאר בלי לעשות כלום זה לא נכון. הבעיה היא, שכשזה מגיע לשלב הזה, התרגול כבר לא כל כך טוב. ואז המוסר הולך ומדרדר, ההתנהגות הולכת ומדרדרת. מתחילים להופיע סקנדלים וזה הולך ומתדרדר ומתדרדר… עד שלא משנה איזה מעשים טובים אתה עושה, אף אחד כבר לא רוצה לסבול את הנוכחות שלך. זה כבר קרה בעבר, בנצרות יש הרבה דוגמאות כאלה וגם הבודהיזם לא חף מזה. אם אתה מסתכל בתאילנד, בבורמה, בסרי לנקה… זה לא קורה עם כולם, אבל זה ילך ויצטבר. מקרה כאן, מקרה שם, עוד מקרה, ושוב עוד מקרה. ואז תהיה קבוצה באוכלוסיה שכבר אין לה סבלנות. “אני כבר לא רוצה לדעת על נזירים בודהיסטים”. זה עוד סיפור ועוד סיפור… של ניצול, של שחיתות, של התנהגות רעה. ותגיע השעה שאנשים יאבדו את סבלנותם. כבר היום יש בתאילנד אנשים ששונאים בודהיזם. למרות שזאת מדינה שבאופן רשמי 90% מהאוכלוסיה בה בודהיסטית, בוודאות ניתן למצוא בה מישהו שלא רוצה אפילו לראות בודהיזם, כי הוא שמע סיפור ועוד סיפור… או שהוא היה עד למקרים אחדים כאלו ופיתח אנטגוניזם לבודהיזם: – “נזירים בודהיסטים, כולם רעים”. אלה שהוא ראה היו רעים, אז הוא מתחיל לחשוב שכולם רעים.

אז דברים כאלה קורים. זה לא בלתי אפשרי שזה יקרה, זה ממש קורה. אבל זה תלוי גם בנזירים, לא רק בחברה. אני עדיין מאמין שכל עוד הנזירים טובים, תמיד אפשר להמשיך לשרוד, תמיד ניתן להמשיך להתקיים באורח חיים של נזיר פרוש, המוקדש למדיטציה. אבל אם הנזירים מאבדים את האיכויות, אז ללא ספק זה בלתי נמנע. יום יבוא והחברה תתעייף, ותפסיק לתת תמיכה. זה טבעי, וכך צריך להיות. כי אם לנזירים אין איכויות, הם לא ראויים לתמיכה. זה ממש נכון וראוי שהחברה תתנהג בצורה כזאת, אין שום דבר שגוי בזה שאנשים יתנהגו כך, זה משהו נורמלי, טבעי ונכון. אז הבודהא כבר חזה מראש שתופעה כזאת תתרחש. זה ילך ויתדרדר ויתדרדר ויתדרדר, האיכויות של הנזירים ילכו ויתמעטו, עד היום שבו אף אחד כבר לא יהיה מעוניין בלימוד של הדהמה. כי בתרחיש כזה, הדוגמא שהם נותנים היא כל כך גרועה, שאפילו אם הם אומרים הכל נכון, אנשים לא יקחו אותם ברצינות, כי הם לא מהווים דוגמא למה שהם אומרים. הם אומרים משהו אחד ועושים משהו אחר. אז אנשים מתחילים לשייך את הלימוד של הבודהא עם צביעות. ואז זה באמת קורה. אנשים לא מציעים יותר תמיכה לקיום של הנזירים ובצדק. בשלב הזה, בצדק, נזירים יפסיקו להתקיים ובאופן טבעי הבודהא-סאסנה תיעלם.

אבל כל זה נורמלי, אין שום דבר לא בסדר בכך שהדברים קורים ככה. זה תהליך נורמלי וצפוי. אם זה לא היה כך, לעולם לא היה יכול להופיע בודהא בעולם. כאשר הבודהא-סאסנה מתנוונת ונעלמת, מתחילה להיווצר הסיטואציה שבה הבודהיסאטה יגיע לעולם, יגיע להארה בכוחות עצמו ויניע מחדש את גלגל הדהמה. אז זה נורמלי, אין כאן שום דבר שגוי. הכל נורמלי. אז מי שיש לו את היכולת לראות, מפיק תועלת כל עוד אפשר, מפיק את המירב מהזמן שלו. אם הוא בא במגע עם מורים טובים, עם סנגהות טובות, עם לימוד טוב, אז הוא מפיק את המקסימום האפשרי, כי בעתיד זה כבר לא יהיה. זה כבר לא יהיה זמין. אז מי שיש לו אזניים-שומע, מי שיש לו עיניים-רואה ומי שיש לו את היכולת לתרגל- מתרגל. כל עוד זה אפשרי.

***

* Novice – בעברית, פרח נזירים, או נזיר מתלמד.

* ווארין (Warin) – מחוז בתאילנד, אשר נמצא בפרובינציית אובון רצ’טאני

* פליאטיבי – דימוי לפעולות רפואיות שנועדו להקל על הכאב, אך לא לרפא את המחלה.

* אופג’איה (Uppajjaya) – הנזיר המסמיך לנזירות

* קרמבה – ביטוי ברזילאי של הפתעה והתלהבות, כמו jesus! באנגלית.

* לואנג פור (Luang Por) – כינוי בתאינלדית לנזיר בכיר, בתרגום לעברית “אב נכבד”.