על נתינה בנדיבות-לב ועל פרנסה

מתוך ראיון עם / על-פי שיחה עם דנה פרץ
מאיר זוהר היה נזיר בודהיסט במשך תשע שנים. הוא למד וחי במנזר “פלאם ווילג'” שבצרפת, בקהילתו של תיק נהאט האן, נזיר ומורה זן מוייטנאם, במשך שש שנים. מאיר מלמד כיום את דרך קשב, מדיטציה של הוויה קשובה בלב החיים, בסדנאות, רטריטים ומפגשים שונים.
דנה פרץ היא תלמידת זן, המתרגלת בודהיזם בחיי היומיום.

*      *     *

איך התחלת לקיים סדנאות, ואיך התפרנסת כנזיר בישראל? וממה אתה מתפרנס עכשיו, כאשר אתה כבר לא נזיר?
עזבתי את המנזר וחזרתי לארץ כי רציתי להתעמק בדברים, לתרגל וללמוד ולהתפתח ולהבין, וחיפשתי סביבה תומכת מתאימה, וזה התאפשר; אבל לא היה לי רעיון שאני אנחה סדנאות ואלמד אחרים. למרות זאת, זמן קצר אחרי שחזרתי כבר התחילו להגיע פניות ללמד ולהעביר סדנאות, ולאחר מספר פניות חוזרות התחלתי להיענות לבקשות. וביחס לפרנסה, בכלל לא חשבתי על השאלה – זה אולי מאוד תמים, אבל האמנתי וסמכתי שעם גלימת הנזיר, הכל יהיה בסדר; בהתחלה פשוט לא היה לי כל רעיון, לא ידעתי מה לעשות, אז אמרתי “מה שנותנים, נותנים” – וכך התחילו הסדנאות להתבסס על דאנא (Dana), נתינה בנדיבות-לב, ובמשך מספר שנים זו היתה כל פרנסתי.

במהותה, דאנא זו שפה שונה, מהפך בגישה לחיים: דאנא אינה תכונה מסוימת שאנחנו מטפחים או תרגיל שאנחנו עושים, היא אינה מסגרת מוגדרת אלא מהפך שלם בסדר העדיפויות בחיים, סדר חדש בחיים – דאנא זו נתינה חופשייה ברוחב-לב וללא תנאים; ובאופן מעשי, דאנא זו המחויבות לקבל אחריות ולתרום בכל דרך כדי לאפשר את הלימוד – דאנא היא אפשרות והזדמנות לכל אדם לפתוח את ליבו ולבטא את הערכתו, על-פי יכולתו: מי שיכול פחות נותן פחות, ומי שיכול יותר נותן יותר … וכך נתינה אמיתית בנדיבות-לב היא מהפך באיכות החיים.

בדרך הרגילה בה אנחנו חיים, אנחנו תמיד עסוקים בעסקאות – אנחנו משלמים רק עבור מה שאנחנו מקבלים באופן ישיר, ואנחנו מוכנים לתת רק אם נקבל בחזרה – זה שוק של קונים ומוכרים, בו “אני” ו”שלי” במרכז ואנחנו נותנים רק אם בסופו של דבר אנחנו מרוויחים, באופן גשמי או “רוחני”. בכל עסקה זו עדיין אותה גישה רגילה, בה אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לקבל כמה שיותר ולשלם כמה שפחות – אנחנו עדיין חושבים רק או בעיקר על עצמנו ולא באמת רואים אנשים אחרים, וכך אנחנו פחות פנויים לנתינה בנדיבות-לב אמיתית; אבל דאנא אינה עסקה אלא נתינה חופשייה, היא מהפך שלם בגישה – היא גישה חליפית לחיים, היא אינה שייכת לעולם העסקים.

דאנא היא כלכלה של נתינה בנדיבות, בה אנחנו ערים ופועלים למען כולם – כולנו שותפים בחיים; וכך כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו – כל אחד נותן לכולם, לעצמו וגם לאחרים, וכל אחד פתוח לקבל את הנתינה של החיים. דאנא היא ביטוי של מחויבות ואחריות הדדית, היא נתינה נדיבה שמבטאת הכרת תודה על כל המתנות של החיים, נתינה שנובעת באופן טבעי כאשר אנחנו באמת מבינים את ההדדיות של החיים – אנחנו מושפעים ומשפיעים, אנחנו מקבלים ונותנים, זו הנשימה של החיים … והנה טקסט שכתבתי לפני מספר שנים, שמתאר את המהות של דאנא כנתינה אמיתית ללא תנאים, נתינה בלב פתוח לחיים:
“נתינה בנדיבות-לב היא נתינה בלב שלם, נתינה חופשייה המכבדת את הנותן ומכבדת את המקבל. חופשיים לתת, חופשיים לקבל, ללא תנאים. כמו עץ השופע מצילו ומפרחיו ומפירותיו, ומעניק מטובו לכולם – ללא אפליה, ללא תנאים – כך היא הנתינה, וכל אחד חופשי לקבלה. וכל אחד חופשי גם לתת, להשקות ולהזין ולדשן את העץ, כך שימשיך להניב ולשפוע עבור כולם, עבור עצמנו ועבור אחרים”.

“נתינה בנדיבות-לב היא נתינה הדדית: נותן הנותן, ונותן גם המקבל; מקבל המקבל, ומקבל גם הנותן. המורה מקבל תמיכה מהמשתתפים בסדנא כך שיתאפשר קיום סדנאות נוספות במתכונת דומה, והמשתתפים נתמכים על-ידי הלמידה והנתינה של המורה. הנותן מקבל והמקבל נותן: הנותן והמקבל מזינים ותומכים, ניזונים ונתמכים, בהדדיות ללא תנאים”.

“נתינה בנדיבות-לב היא אפשרות והזדמנות, היא אינה עסקה עם מחיר נקוב ושער חליפין קבוע אלא נתינה חופשייה, באהבה ובשמחה. הנתינה פתוחה ומזמינה ונגישה לכולם, ללא תנאים, וכל אחד מהמשתתפים מקבל ונותן בנדיבות-לב, על-פי רוחב ליבו ועומק כיסו, בהתאם ליכולתו ולמצבו בחיים”.
“נתינה בנדיבות-לב היא מתנה: כאשר אנחנו נותנים לאחרים, לעצמנו אנחנו נותנים. כאשר הלב פתוח לנתינה, כבר אנחנו מקבלים; כאשר הלב פתוח לקבלה, באופן טבעי נובעת הנתינה”.

אלה מילים ממש יפות ואפילו נפלאות, אבל האם זה מעשי? האם דאנא זו באמת אפשרות שניתן לממש וליישם בחיים שלנו כפי שאנחנו – האם ניתן להתפרנס מדאנא?
זו באמת שאלה טובה – דאנא זה נושא שכדאי לדבר עליו עוד, להרחיב ולהעמיק בו, מכיון שהשאלה של נתינה בנדיבות-לב נוגעת בצורך הבסיסי של כל אדם בפרנסה, בין אם הוא נזיר או לא – כל אדם צריך מזון ולבוש ומחסה, וכמובן ישנם גם צרכים נוספים – צרכים רפואיים וחברתיים, צרכים רגשיים ונפשיים. דאנא היא המקום בו הלימוד והדרך פוגשים את המנהגים וההרגלים ואת אורח החיים – זה המקום בו ניתן לראות באופן ברור את היחס שלנו לרכוש ולמשאבים חומריים, כל מה ש”שלי”, וזה המקום בו ניתן ללמוד ולהבין את היחס שלנו ל”אני” ולאחרים, ובאמת לגלות את עצמנו וגם אנשים נוספים איתם אנחנו במערכת יחסים.

אם כך, דיברנו על המהות של דאנא, אבל השאלה היא האם כך מבינים ובאמת מתנהגים אנשים, באופן מאוד ממשי, כאשר הם שוקלים כמה כסף לתת עם סיום הסדנא, עבור המורה ועבור הלימוד, ועבור המקום המארח את הפעילות? משמע – כאשר אנחנו פתוחים לקבל את צילו ופרחיו ופירותיו של העץ, האם אנחנו באמת מעריכים את כל אותן המתנות? והאם אנחנו באמת מקבלים אחריות על השקייתו, הזנתו ודישונו של העץ – האם יש בנו מחויבות לטפל בו ולדאוג לפרנסתו, כך שימשיך להניב ולשפוע? האם אנחנו באמת מבינים שדאנא, נתינה בנדיבות-לב, אינה רק תשלום עבור מצרכים ושירותים מסוימים, אלא זו השקעה שנועדה לאפשר את המשך הנביעה, עבור עצמנו וגם עבור אחרים?

דאנא היא פעולה בגישה קשובה, בפתיחות-לב לחיים, וכך אנחנו נותנים את ליבנו בכל מה שאנחנו עושים – דאנא היא הרבה מעבר לתשלום של סכום מסוים שאנחנו מחשבים, “שכר” על-פי משך הזמן של הסדנא, “תמורה” של עסקת חילופין … אבל בדרך-כלל אנחנו עסוקים בחישובים של כדאיות ושיקולים של רווחים, גשמיים ו”רוחניים”, וכך אנחנו לא באמת פנויים להיות קשובים גם לאחרים – כאשר אנחנו עוסקים רק או בעיקר בעצמנו, אנחנו לא באמת פנויים להעריך את הנתינה של המורה ואת כל ההשקעה בסדנא. כל אחד מאיתנו שמשתתף בסדנאות יכול לשאול את עצמו בכנות, בגילוי-לב ובאמת – האם לא כך הם הדברים? האם לא עוברת בראשי אותה מחשבה של תועלתנות, כאשר אני שוקל כמה מתאים לי לשלם? האם אני לא משווה את עצמי לאחרים – כמה “צריך”, וכמה הם נותנים? האם אין בי שיקולים של מראית-עין – לשמר, לפחות בעיני עצמי, דימוי עצמי מכובד וחיובי? ואם התשובה היא “כן” זה בסדר – כאלה אנחנו, זה המצב האנושי – אבל בואו נהיה גלויים!

בדרך הטבע אנחנו אנשים חושבים, ראשית כל ובעיקר על עצמנו – ולכן יש להבחין בין האפשרות של דאנא, היא פעולה של נתינה בנדיבות-לב, לבין האופן בו אנחנו מתפרנסים כאשר אנחנו מנחים סדנאות ומלמדים. יש להבחין בין דאנא כפעולה בה הלב פתוח לתת וכך גם לקבל, פעולה שלא עסוקה רק בעצמה אלא קשובה גם לאחרים – יש להבחין בין דאנא כפעולה קשובה, לבין המסגרת בה מקיימים את הסדנא: האם גובים תשלום במחיר נקוב מסוים, או במחיר מומלץ? האם נוקבים במחיר קבוע לכולם, או מאפשרים תשלום בטווח של מחירים? או האם מניחים לכל אחד לשלם או לא, על-פי המתאים לו?

בבודהיזם המודרני במערב לפעמים נראה כאילו אנשים עדיין לא באמת מבינים מהי דאנא באמת – כאילו דאנא זה רק אמצעי תשלום זול, “מחיר מבצע” ללא תעריף נקוב; ואנשים בטעות מפרשים את זה כ”חינם” – כאילו יש אישור ולגיטימציה לתת מעט ופחות, וכך במקום נדיבות זה מבטא חוסר רגישות. כאשר סדנא או כל פעילות אחרת מתקיימת על בסיס של דאנא, זה לא אומר שהלימוד הוא חינם – דאנא, זה לא חינם! – ולכן נתינה בנדיבות-לב אמיתית מתחילה רק לאחר התשלום ההוגן עבור הלימוד, עבור המורה ועבור המקום המארח את הסדנא.

נדיבות אמיתית מתחילה אחרי התשלום הראוי וההגון, לכיסוי העלויות הישירות של הסדנא והוצאות המחייה של המורה, על-פי המקובל בתרבות ובחברה – על סכום הנתינה ההוגן לשקף את רמת ההכנסה של המשתתפים בסדנא, ואת רמת החיים הסבירה. נדיבות מתחילה במקום בו כבר הסתיימה הנתינה ההוגנת, היא המובן מאליו – יש לשלם את העלויות ואת ההוצאות! – רק מעבר לכך זו נדיבות … ואם זו באמת נתינה נדיבה, אין סיבה שערך הנתינה – סכום הנתינה הממוצע לאדם – יהיה פחות מאשר המחיר הנקוב עבור פעילויות אחרות, מפגשים וסדנאות בתחום דומה; אדרבא, כאשר מדובר בנתינה בנדיבות-לב אמיתית, ערך הנתינה צריך להיות יותר מהמקובל בפעילויות דומות – ואם לא כך הרי זו אינה נדיבות, אלא ממש ההיפך הגמור!
דאנא זו אפשרות נפלאה, והיא לגמרי טבעית, אבל היא לא בהכרח מספיקה כדי לשמש כאמצעי פרנסה – יש פער גדול בין המחירים המקובלים כיום עבור סדנאות בתחומי לימוד שונים, לבין מה שאנשים נותנים בממוצע עבור לימוד וסדנאות בודהיסטיות המתבססות על דאנא. תמיד יש אנשים שנותנים יותר, אבל הרוב נותנים פחות – הרבה פעמים מה שאנשים נותנים כדאנא לא נמצא ביחס הולם לדברים אחרים עליהם הם משלמים – בידור, חינוך, נופש, ביגוד … ובפועל, למרות שלא זו כוונתם, הרבה פעמים הסכומים שאנשים משאירים כדאנא מבטאים חוסר הערכה של הלימוד, וחוסר הבנה של מה שהם באמת מקבלים. כך, במקום לעזור לאנשים להיות יותר נדיבים, ולאפשר למורים להתפרנס בכבוד מדרך החיים בה הם הולכים, חוסר ההבנה והשימוש המוטעה במושג “דאנא” למעשה מביאים לתוצאה הפוכה.

אתה מתאר דאנא כפעולה קשובה שיש בה איכות חיים שונה, ואז אתה אומר שלא כך אנחנו חיים למעשה. אם כך, האם יש אפשרות לעזור לאחרים לטפח דאנא? איך בכל זאת ניתן לעזור לאנשים להיות יותר נדיבים?

דאנא זו אפשרות אנושית לגמרי טבעית, אבל לא ניתן לטפח ולהגשים ולממש ולהשיג את אותה נתינה בנדיבות-לב באופן ישיר – אי-אפשר להתאמץ ולהשתדל להיות יותר נדיבים. כל אדם יכול להיות באמת נדיב, לפתוח את הלב כדי לקבל ולתת ללא תנאים – דאנא זו אפשרות מאוד ממשית, כאשר אנחנו ערים וקשובים לחיים; דאנא מתאפשרת מעצמה, באופן טבעי, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים וגלויים לחיים – נתינה אמיתית היא תופעת לוואי של חיים בגישה קשובה. לכן, השאלה האמיתית היא איך לפגוש בלב שלם את החיים ברגע הזה, ללא התיימרות וללא התכחשות לדבר – וכאשר כך אנחנו נכונים לקבל את כל הדברים כהווייתם, ללא אפליה וללא היצמדות לרעיונות, כבר אנחנו חופשיים גם לתת, לפתוח את הלב לחיים ולהיות באמת נדיבים.
דאנא אינה תוצאה של שימוש מיומן באמצעים – דאנא אינה מטרה או אידיאל, מתכון או נוסחה לאורח חיים ראויים – איך “צריך” לחיות, על-פי “המומחים הרוחניים”; נתינה בנדיבות אינה תוצאה של התיימרות – היא אינה תבנית של אמת-מידה חיצונית אליה אנחנו מנסים להתאים את עצמנו, תחפושת של מסכה נאצלת, תכונה עצמית שאנחנו מסגלים ומאמצים. ההשתדלות והמאמץ להיות נדיבים אינם מייצרים נדיבות אמיתית, מכיון שכל תנועה אל עבר מטרה רצויה זו פעילות שלגמרי עוסקת בעצמה, וכך לא באמת פנויה וקשובה ונדיבה – דאנא אינה מטרה; וכמו כן, דאנא אינה אמצעי בו משתמשים כדי לטפח ולהשיג ולצבור מידות טובות – לא ניתן לאלץ אנשים להיות “נדיבים” על-ידי הבטחות לגמול של אושר בחיים אחרים, מכיון שהבטחות ל”תגמול רוחני” הן פיתיונות, משמע – זו עדיין עסקה, ולא באמת נתינה נדיבה! … אם כך, דאנא אינה אמצעי והיא אינה מטרה – דאנא היא מהפך בגישה; ולכן, כדי לעזור לאחרים להיות נדיבים, יש להיות בעצמנו ערים ובאמת קשובים לחיים.
בדרך הטבע יש אפשרות של נדיבות, ולפעמים היא מתממשת יותר ולפעמים קצת פחות – בסופו של דבר, בכל רגע מסוים יש אנשים נדיבים ויש אנשים נדיבים פחות; יש הזדמנויות בהן אנשים נוטים לתת באופן יחסי יותר, כמו בסדנאות יותר ארוכות, ויש הזדמנויות בהן אנשים נוטים באופן יחסי לתת פחות, כמו במפגשים ופעילויות קצרות. יש אפשרות של דאנא, אבל אפילו שזו אפשרות לגמרי טבעית עדיין הרבה פעמים אנחנו לא מממשים אותה בפועל בחיים; ולכן השאלה היא בעצם באמת פשוטה: כאשר אנחנו לא גובים מחיר קבוע נקוב עבור הלימוד בסדנא, האם בכך אנחנו באמת עוזרים לאנשים להיות יותר נדיבים?!

כאשר אנחנו מקיימים סדנאות בתשומת-לב ללא מסגרת מחייבת של תשלום בסכום מסוים, זה יכול לעזור ולהזכיר לאנשים לעצור ולבחון את עצמם ואת הערך שהם מייחסים ללימוד ולדרך, ואת הערך שהם מייחסים לכסף ולאמצעים חומריים ולמשאבים אחרים – מה הם הדברים המשמעותיים עבורנו בחיים? כמה מקום וזמן אנחנו מפנים לאותם הדברים, וכמה אנחנו מוכנים להשקיע עבורם? – כך ניתן באמת להתבונן בסדר העדיפויות שלנו בחיים … אבל השאלה היא ממש פשוטה – האם זה באמת כך? או אולי ה”דאנא” כבר הפכה להיות הרגל, שגרה של סדנא ועוד סדנא ועוד סדנא, או ציות לאיזושהי אמת-מידה “ראויה” – כפי שכולם נותנים … אם כך, קיום סדנאות ללא מחיר נקוב, וללא דרישה לתשלום, זו אפשרות והזדמנות לעזור לאנשים להתעורר לחיים; אבל האומנם זה באמת כך?!

לאחר מספר שנים של הנחיה והשתתפות בסדנאות ומפגשים אחרים, למדתי לראות שרוב האנשים לא באמת מבינים את המשמעות העמוקה והמלאה של דאנא, מכיון שרוב האנשים עסוקים בעצמם – זה המצב האנושי; וכל עוד רוב האנשים לא באמת מבינים הם לא באמת נותנים, ולכן אין טעם לצפות מהם להתנהג בנדיבות ללא תנאים, אלא יש לפעול באחריות למען פרנסת המורה וכדי שפעילויות הלימוד ימשיכו ויתקיימו. כמובן שיחד עם זאת, בכל הזדמנות יש ללמד אודות המהות של דאנא – לא ניתן לקבל אם אנחנו לא פותחים את הלב ונותנים, חופש אמיתי הוא החופש לעזור גם לאחרים; אבל בינתיים, עד שכולם באמת יבינו, מה אנחנו עושים?

על המורים, מי שפוגשים ומלמדים אחרים, לפעול בשני רבדים: (א) רובד מהותי – לעזור לאנשים להיות קשובים ולפתוח את הלב כדי לפגוש את כל הדברים, לעזור לאנשים להתעורר לחיים ולהבין את המתנה שאנחנו מקבלים כאשר אנחנו נותנים – לעזור לאנשים לאהוב את החיים, לעזור לאנשים לפעול בחמלה ובשמחה ולעזור גם לאחרים, לעזור לאנשים בכל דרך שאנחנו יכולים; ו- (ב) רובד מעשי – לפעול כך שצרכיו של המורה עצמו יסופקו ושהוא יוכל להתפרנס מעיסוקו, כך שיוכל להיות פנוי וזמין ללמד אחרים – לפעול באחריות כדי להמשיך ולקיים את אפשרות הנתינה.

זו אחריותו של כל מורה לעשות את הנדרש כדי לפרנס את עצמו, להיות גלוי וישיר ומפורש ולבטא את הצרכים כך שיהיה פנוי מספיק כדי להמשיך לתת לתלמידים, וכדי להתפתח וללמוד בעצמו – על המורה לטפל בעצמו, כי רק כך ניתן לטפל ולעזור גם לאנשים נוספים; ויחד עם זאת, זו אחריות המורה ללמד אודות המשמעות העמוקה והמלאה של דאנא – לדוגמא, אפשר להסביר שדאנא אינה רק נתינה כספית עבור שעות הלימוד בסדנא, אלא היא גם נתינה של זמן ואנרגיה ומשאבים נוספים; דאנא היא נתינה חומרית וגם נדיבות בעזרה של ארגון סדנאות ואירוח פעילויות, ותמיכה במשתתפים אחרים שלפעמים מתקשים – אפשר לכנות זאת “דאנא קהילתית” – דאנא היא נתינה ותמיכה ועזרה לזולת, בכל דרך אפשרית.

דאנא זו אפשרות אנושית טבעית, זו המהות – הנתינה נובעת מעצמה כאשר אנחנו קשובים לחיים, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, כאשר אנחנו פוגשים בגילוי-לב את כל הדברים ברגע הזה; כאשר אנחנו פחות עסוקים בבעיות המסוימות שלנו, בפחדים ובכעסים ובתשוקות, כבר אנחנו חופשיים להיות פנויים וקשובים ולתת בנדיבות גם לאחרים – אבל באופן מעשי, “דאנא” כנוהג או נוהל של ארגון סדנאות, זהו נושא לגמרי שונה … ולכן יש להבחין בין האפשרות של דאנא, היא הוויה קשובה שפתוחה לקבל בהכרת תודה את כל הדברים, וכך גם לתת בנדיבות ללא תנאים – לבין המנהג של דאנא, הוא המתכונת או המסגרת בה אנחנו מגישים את הלימוד ומקיימים את הסדנא.

אבל דאנא היא מנהג נפוץ ומקובל במסורת הבודהיסטית באסיה – כך מורי דהרמא (Dharma) מתפרנסים כבר הרבה דורות …
באופן כללי זה נכון – אבל לא לגמרי … הרי אין בודהיזם אחיד, אחד ויחיד. הדהרמא היא דרך החיים שהבודהא לימד, ויש הרבה גוונים למסורת הבודהיסטית – אין מסורת אחת אלא יש מסורות מרובות; ובמסורות מסוימות נוהגים לגבות תשלום עבור הלימוד, בסכום נקוב ולפעמים בכלל לא זול. בישראל 2012 השימוש בדאנא כמסגרת לסדנאות ופעילויות לימוד אחרות הפך להיות הנוהג המקובל – כך פועלים כמעט כל המורים; אבל זה לא בהכרח כך בעולם הבודהיסטי באופן כללי, וזה לא מחייב דבר באופן עקרוני. כל מי שמלמד חופשי לפעול על-פי הבנתו והמתאים לו, כדי לעזור גם לאחרים להבין ולפתוח את הלב לחיים, וכדי להתפרנס ולקיים את עצמו; משמע – לא כל המורים הבודהיסטים מתפרנסים על בסיס מנהג הדאנא.

המהות של דאנא היא נתינה בהכרת תודה שנובעת מהבנה שלמה – הבנה אמיתית של ההדדיות של כל הדברים, הבנה שהחיים שלמים; ומנהג הדאנא מאפיין מסורות בודהיסטיות רבות, שמנסות להביא את אותה הבנה אל לב החיים. לכן, לפעמים אומרים “דאנא – ככה זה במסורת הבודהיסטית”, אבל הנימוק הזה לא תקף, מפני שיש הרבה היבטים של המסורת הבודהיסטית בהם רובנו לא משתמשים – הטקסיות והקידות והתפילות, ושפע של מנהגים עממיים ואמונות תפלות, והאפליה נגד נשים, וההתבטלות מול סמכות המורים ומעמד הנזירים, לדוגמא – אנחנו הרי לוקחים מהמסורת רק את ההיבטים שנראים עבורנו מתאימים והולמים; וטוב שכך, וזה באמת נפלא, אבל זה אומר שהנימוק של “מסורת” הוא בעצם רק תירוץ – אנחנו לוקחים רק את מה שעבורנו הולם ומתאים … משמע, יש להבין שהגישה המסורתית היא “עסקת חבילה”, ויחד עם דאנא תמיד שלובים וכרוכים בה היבטים נוספים של אורח החיים.

באופן מסורתי, מנהג הדאנא תמיד מלווה במנהגים נוספים ומושרש ומוטמע וטבוע באורח החיים, ואי-אפשר להפריד בין הסדנא, או אפילו בין לימוד הדהרמא באופן כללי, לבין שאר החיים – זו שותפות מלאה של המורה בחיי התלמידים; זו מעורבות הדדית של חיי המורה והתלמידים, הנזירים ושאינם נזירים, בקהילה שלמה. בגישה המסורתית אנחנו מחויבים לדרך חיים שלמה, שלא ניתן לפצל אותה ולהשתמש רק בחלקים מסוימים נבחרים; ולכן, כאשר אנחנו משתמשים בנימוקים מסורתיים כדי להסביר את האופן בו אנחנו מתנהגים, עלינו לכבד ולקיים את כל המשתמע ונובע מכך.

מנהג הדאנא במסורת הבודהיסטית באסיה תמיד כולל גם מתן שירותי דת, מטעם המורים הנזירים ולמען כל האחרים – זו התמיכה של המורה בחיי היומיום הממשיים של התלמידים. לדוגמא – עריכת טקסי לידה ונישואין ופטירה, הענקת ברכות על חנוכת הבית ותפילות למען הצלחה בעסקים, וקיום טקסי זיכרון לאבות הקדומים ועוד מועדים וחגים – זה בודהיזם דתי. בגישה המסורתית המורה מקבל אחריות מלאה על החיים הרוחניים של התלמידים, ויחד עם לימוד מדיטציה ואורח חיים קשובים, הוא מעניק גם מסגרת פורמלית, דתית וטקסית, והוא מהווה סמכות עליונה לכל שאלה ובעיה, בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין חבריהם ומשפחתם; ותמורת כל זאת התלמידים נותנים דאנא, ומעניקים את כל הנדרש עבור צרכי המורה ושאר הנזירים – עבור המטבח והמזון והמגורים, עבור הגלימות ועבור צרכים רפואיים, וגם עבור היכל התפילה ואולם המדיטציה וספריית הכתבים.
במסורת הבודהיסטית דאנא תמיד באה יחד עם יחסי מורה-תלמיד פורמליים, שכוללים מחויבות מלאה של המורה לתלמידים, והתמסרות של התלמידים כדי לתמוך במורה – התלמידים והמורה מחויבים לתמיכה הדדית, להזין ולסעוד זה את זה, בכל רגע בחיים; המורה מקבל אחריות מלאה על דרכם של התלמידים בחיים, והם מקבלים אחריות שלמה על פרנסת המורה, למשך כל החיים – זו ערבות הדדית ללא תנאים. בבודהיזם המסורתי התלמידים מחויבים לטפל במורה ולדאוג לכל מחסורו ולכל צרכיו, גם כאשר הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי ממושך ויקר, וגם כאשר הוא כבר קשיש במצב סיעודי, והוא לא יכול לתת לתלמידים וללמד אותם, וכך כבר לא יכול לפרנס את עצמו – מנהג הדאנא הוא הביטוח הרפואי ותכנית הפנסיה של המורה; אבל האם אנחנו, מורים ותלמידים בעולם המודרני המערבי, באמת מתייחסים כך לדברים?!

דאנא כמנהג זו אחריות הדדית המתבססת על מחויבות עמוקה, זו דרך חיים שלמה; אבל בעולם המודרני לא כך אנחנו בפועל מתנהגים, אלא אנחנו נוהגים לפצל את החיים – העבודה בנפרד מהמשפחה בנפרד מהתחביבים ושאר העיסוקים, וכך אנחנו כרגיל חושבים: “עכשיו אני לומד בסדנא או בקורס, ובעוד רגע אתן את התמורה; אבל אחר-כך זה החיים שלי, באופן לגמרי אישי ופרטי, ואני כבר לא חייב דבר לאף-אחד!” … זו הגישה הרגילה, אבל אי-אפשר להביא לשינוי מהותי אם אנחנו לא מוכנים באמת להשתנות – כאשר אנחנו באמת מיישמים את מנהג הדאנא זה שינוי מן היסוד בכל ההתנהלות שלנו בחיים, מהפך עמוק בגישה.

לא ניתן להמשיך לחיות באופן נורמלי לגמרי כרגיל, ורק כאשר אנחנו באים לסדנא וללימוד הבודהיסטי לאמץ את מנהג הדאנא כמעטפת חיצונית, גלימה של מידה טובה, ורגע אחר-כך כבר אנחנו פושטים אותה ושבים ללבוש את חליפת העסקים, ולענוד את אותות ההצלחה והיוקרה, למען קידום אישי והישגים ורווחים … מנהג הדאנא הוא היבט של אורח החיים המסורתי, אבל האם אנחנו באמת מוכנים לחיות כך, עם כל מה שנובע מכך ועם כל מה שזה מחייב? האם כך אנחנו מתארים את החיים שאנחנו חיים? ואם התשובה היא “לא” זה כמובן בסדר – כאלה אנחנו, כך הם החיים; אבל הבה נהיה כנים וגלויים, ולא נסתתר במחסה הנימוקים המסורתיים.

בנוסף, הרבה פעמים הנימוקים המסורתיים למנהג הדאנא מתבססים על רעיונות שגויים, טענות מוטעות שאינן באמת תקפות במציאות. לדוגמא, לפעמים אומרים “אין אמת-מידה לדהרמא – לא ניתן לאמוד את ערכה באמצעים חומריים, ולכן אנחנו לא גובים תשלום עבור הלימוד בסדנא”; אבל כך גם לגבי כל דבר אחר – מה ערכם של המים שאנחנו שותים? ושל אבטיח שאנחנו אוכלים? ושל האדמה עליה אנחנו פוסעים ולוחמים ובה אנחנו בונים וקוברים? ושל הפרחים שאנחנו מגדלים או קונים? ושל ספר ושל כל יצירת אמנות? ושל הקשבה ושל מגע, של מטפל מיומן ומנוסה? ושל הזמן והעבודה של האופה, ושל המורה ושל הרופא? ושל כל פחד או כעס ותסכול שאנחנו לא מגיבים ומתפרצים, ושל כל תשוקה וכל קנאה שאנחנו פוגשים קשובים, ושל כל רגע של יופי ושמחת חיים?
כל דבר, אפילו הפעוט ביותר, הוא מתנה של החיים; ואין אמת-מידה לערכם של הדברים, אלא על-פי מה שאנחנו צריכים. כל דבר מורכב מכל הדברים האחרים, כל דבר הוא החיים כולם – וערכם של הדברים, החומריים וגם כל הדברים האחרים, ערכם נקבע על-פי הצרכים, הם התנאים הדרושים כדי להמשיך ולקיים אותם. כדי להתקיים כל דבר זקוק למזון, והמזון של המורה הוא התגמול, בצורה של תשלום או בכל אופן אחר – התגמול שמאפשר את פרנסתו, נזיר או לא, ואת המשך קיום הסדנאות ופעילויות אחרות; ולכן, גם אם אין אמת-מידה מוחלטת לערכה של הדהרמא, עדיין יש צרכים מאוד ממשיים שנדרשים כדי לאפשר את הלימוד, כמו הצורך לספק את פרנסת המורה.

אם כך, אולי מנהג הדאנא לא מתאים לאנשים החיים בארץ, ובכלל במערב, ולא צריך להשאיר את זה לשיקולם, אלא לקבוע מחיר לסדנא ולגבות באופן ישיר את התשלום?

יש אנשים ויש מצבים להם מנהג הדאנא מתאים – אפשר להשתמש בדאנא, כל עוד ניתן להתפרנס כך – אבל אין הכרח; אפשר להשתמש, אבל אין הכרח – זו התשובה הפשוטה. יש אנשים שמרגישים לא בנוח כאשר הם צריכים להחליט בעצמם מה סכום הנתינה, כמה דאנא הם משאירים, ולכן לפעמים אני שומע מאנשים הרבה הקלה כאשר נוקבים במפורש במחיר מסוים כתשלום עבור הסדנא … כך שיכול להיות שדאנא זה באמת לא מתאים, לפחות עבור חלק מהתלמידים המשתתפים בסדנא; ולגבי המורים, גם לחלקם מנהג הדאנא אינו מתאים, ובמיוחד עבור מי שלא משתמשים בנימוקים של מנהגים מסורתיים ובתמריצים של גמול בגלגולים הבאים.

יש מי שמנהג הדאנא בהחלט יכול להתאים עבורם – לדוגמא, עבור מי שמקבלים על עצמם באופן מלא את אורח החיים המסורתי, עם כל הכרוך בכך; או עבור מורים שמלמדים בקבוצות גדולות ומאורגנות, שאולי אפילו שייכות לארגון בינלאומי, עם הרבה חברים והרבה מתנדבים – להם קל יותר להתבסס על דאנא; אבל עבורי, באופן מעשי, כבר ברור שלפחות חלק מפעילויות הלימוד והסדנאות צריכות להתקיים על בסיס תשלום. לכל אדם יש דרך בחיים, ומה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחרים, או אפילו לאותו האדם כאשר משתנים התנאים – אני בתהליך; ואחרי מספר שנים של התנסות ישירה למדתי להבין שאני לא יכול להתפרנס באופן בלעדי על בסיס מנהג הדאנא.

אני לא מורה שאוסף סביבו קהל של תלמידים, חצר של תומכים, מעגל של מקורבים, להם יש מחויבות פורמלית ופומבית; ואני גם לא מי שמארגן ומפעיל אנשים, מי שיוצר רשת של קבוצות מתנדבים, מאגר של כוח אדם זמין שתורם את זמנו ומרצו וגם משאבים נוספים למען קידום המורה והעמותה, עזרה לזולת והפצת התורה – אני פשוט לא כזה. אני שמח לפגוש אנשים במקום של הקשבה שלמה תוך מתן כבוד להם ולדרכם, לפתוח בפניהם אפשרויות ולהאיר את מצבם, ללוות אותם בדרך ולהצביע עבורם על המתנה של החיים – האחריות שלי היא לעזור לכולם, לכל מי שמוכן, לקבל אחריות ולעמוד על רגליהם שלהם בעצמם; בכל הזדמנות למפגש עם אנשים, אני פשוט מגיש בשמחה את כל מה שיש בליבי, בפתיחות שמזמינה כל אדם לקבל אחריות מלאה על עצמו ומצבו ועל דרכו בחיים. אני נותן בנדיבות, אבל כמובן שאני צריך גם לקבל כדי לקיים ולפרנס את עצמי – אני משקיע את כל חיי בלימוד העצמי ובלימוד אחרים כבר 15 שנה, ועדיין אני לא מתפרנס מזה; ולכן אני חושב שעבור מורים במערב, השימוש בדאנא כאמצעי פרנסה בלעדי מוטל בספק – זה בסימן שאלה.
זו השאלה: האם אנחנו, מורים אשר מקיימים סדנאות ומלמדים אחרים, באמת לא מצפים ולא צריכים תגמול כספי?! יש מורים שיש להם מקורות הכנסה שאינם קשורים לסדנאות וללימוד, אבל לא לכל אחד יש מקצוע ונסיבות חיים שמאפשרים פרנסה באופן כזה; ואם כך, אולי יש מי שלא זקוק לפרנסתו לתגמול כספי עבור הסדנאות, והוא יכול ללמד בחינם, אבל עבור רוב מי שמלמדים התשובה ממש פשוטה – הלימוד והסדנאות הם מה שאנחנו עושים, וכמובן שאנחנו מצפים ורוצים להתפרנס מעמלנו. אנחנו מקדישים לדרך את חיינו, ואפילו שעצם הנתינה היא מתנה נפלאה גם עבורנו הנותנים – בעצם הנתינה כבר אנחנו מקבלים – עדיין אין סתירה בכך שאנחנו משתמשים בלימוד ובסדנאות למען מחייתנו … ולכן זה רק הוגן שנאמר זאת באופן ישיר, מפורשות וגלויות – הסדנא מתקיימת עבור תשלום.

כאשר אנחנו מקיימים סדנאות על בסיס תשלום, אין בכך סתירה עם העובדה שעדיין אנחנו מאפשרים למי שיכול לשלם פחות לעשות זאת – אפשר לתת הנחה ולעזור למי שבאמת צריך. אם כך, אין כל מניעה שנציין באופן ברור ומפורש מהו להערכתנו התשלום ההגון שמכבד ומספק את צרכי המחייה של המורה ואת העלות המעשית של ארגון הפעילות; משמע – שניתן למשתתפים אמת-מידה לגבי גובה הסכום שיאפשר את המשך קיום הסדנאות באופן דומה, ויאפשר את המשך הלמידה והיצירה של המורה, כך שיוכל לעדכן ולחדש ולתת בנדיבות גם הלאה, לנו וגם לאנשים נוספים.

משתמע מהנאמר שאתה מתכוון לוותר על קיום סדנאות במתכונת של דאנא … האומנם זה כך?

באופן אישי אני לא פועל על-סמך רעיונות ואמונות ודעות ומסקנות, מסורתיות או אחרות, ולכן אפשר להשתמש בדאנא – כל עוד זה מאפשר פרנסה. כאשר חזרתי לארץ מהמנזר, לפני 9 שנים, כל הסדנאות והפעילויות שהדרכתי ולימדתי התקיימו על בסיס של מנהג הדאנא, וכך פעלתי במשך מספר שנים, ועדיין לא ויתרתי לגמרי על כך – יש סדנאות ופעילויות נוספות שממשיכות להתקיים ללא מחיר נקוב וללא דרישה לתשלום, ובהן כל אחד חופשי לתת פחות או יותר, בהתאם לרוחב ליבו ועומק כיסו; באמת רציתי לבדוק האם אפשר להתפרנס כך, אבל ניסיתי להתקיים על דאנא בלבד, ועבורי זה פשוט לא עבד – כפי שאנשים בפועל נותנים אין בזה די לפרנסתי, אפילו שאני חי חיים מאוד פשוטים.

השאלה המהותית הראשונה בנוגע לדאנא היא איך אפשר לעזור לאנשים נוספים להיות נדיבים – האם ניתן לעזור להם לגלות בליבם את אפשרות הנתינה, ולממש אותה גם במעשים? והאם מנהג הדאנא באמת תורם להם, ועוזר להם להבין את טבע הדברים ולהתעורר לחיים? והשאלה המהותית השנייה היא האם זה בכלל מעשי – כפי שאנחנו חיים בעולם המודרני המערבי, מעבר לכל נימוק מסורתי, אידיאולוגי ורעיוני – האם מנהג הדאנא מאפשר פרנסה, ואת המשך קיום הסדנאות והזדמנויות לימוד נוספות? … אלה שאלות פתוחות, בכל רגע מחדש, ורק אם התשובה לשתי השאלות היא חיובית – “כן, מנהג הדאנא באמת עוזר לאחרים להיות נדיבים”; ו”כן, מנהג הדאנא גם יכול לשמש אמצעי פרנסה הולם” – רק אז יש מקום לשימוש בדאנא כמסגרת סדנא וכמתכונת לימוד המוגשות ללא כל מחיר נקוב ודרישה לתשלום.

אם כך, לסיכום הנושא – נתינה בנדיבות-לב היא אפשרות נפלאה שמתבססת על הבנה שלמה ואמון הדדי – אדם לאדם, אדם; דאנא היא ביטוי של קשב לחיים, היא גילוי של הכרת תודה בפעולה – אבל השאלה היא האם אנחנו באמת מממשים את אותה אפשרות, והאם יחד איתנו מגשימים אותה גם אנשים אחרים? … השאלה של דאנא והצורך בפרנסה היא שאלה לגמרי מעשית ותמיד אמיתית – גם כנזיר בגלימה וגם לאחר גלימת הנזיר, זו שאלה שאינה תלויה בתנאי החיים המסוימים; זו שאלה שמפנה את מבטנו אל הצורך לכבד את הצרכים שלנו, ויחד עם זאת גם אל הרצון לעזור ולתת גם לאחרים. השאלה מזמינה אותנו להתבונן ולהבין את המצב האנושי לעומקו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אנשים נוספים – להבין ולפעול באופן שמכבד את עצמנו וגם אחרים; והבנה ערה מאפשרת לנו לעזור ולתת בנדיבות ללא הסתמכות על כל מסורת ומנהגים מסוימים, אלא בפעולה מעודכנת למצב העכשווי, פעולה חופשייה מנימוקים ורעיונות, פעולה קשובה ברגע הזה.