על הספק

התמודדות עם ספקות דורשת מאיתנו מיומנות גבוהה ורק למעטים יש מושג איך להתמודד עמם או להשתמש בהם. יש אירוניה בכך שבתרבות שסוגדת לכוחם של קריאת תיגר וספק, כמעט ואין בנמצא אנשים שיעזו לקרוא תיגר על הספק עצמו – לעשות את מה שהציע מאסטר הודי אחד: לשסות את כלבי הספק בספק עצמו, להסיר את המסיכה מהציניות, ולחשוף את מקורות הספק – הפחדים, הייאוש, חוסר התקווה והעייפות שמתנים אותו. אז הוא יחדל להיות מכשול ויהפוך פתח להגשמה, ובכל פעם שיופיע הספק בתודעה, המתרגל יקבל אותו בברכה כאמצעי להעמקת חקר האמת.
ספק אינו מחלה אלא רק סימפטום של חוסר של מה שאנו מכנים במסורת שלנו השקפה נכונה, שהיא בעצם הבנה של טבע התודעה וממילא גם של טיבעה האמיתי של המציאות. כאשר ההשקפה הנכונה נמצאת במלואה, לא קיימת אפשרות לשמץ של ספק, כי אנו נראה את המציאות דרך העיניים שלה. אבל עד שנגיע להארה לא ניתן להימנע מהופעה של הספקות, מפני שספק הוא פעילות בסיסית של תודעה בלתי מוארת. הדרך היחידה להתמודד עם ספקות היא לא לדכא אותם ולא לשקוע בהם.
הבודהה מזמין אותנו לספק מסוג אחר “בדומה לבדיקה של זהב, צריבה שלו, חיתוך ושפשוף כדי לבחון את טוהרו.” צורה זו של ספק, אם אנו הולכים איתה עד הסוף, חושפת אותנו לאמת. אבל אין לנו את התובנה, האומץ ולא את ההכשרה לכך מאחר וחונכנו באוירה של התמכרות להכחשה שגזלה מאיתנו פתיחות אמיתית לאמת יותר רחבה ומרוממת.
כתחליף למשמעות הניהיליסטית המודרנית של הספק אני מציע לאמץ את מה שאני מכנה “ספק אציל,” שהוא חלק בלתי נפרד מהנתיב להארה. עולמנו המאוים אינו יכול להרשות לעצמו להתייחס בביטול אל האמת הגדולה שנמסרה לנו על-ידי התורות המיסטיות. במקום להטיל ספק בהן, מדוע לא נטיל ספק באמונותינו: הבורות שלנו, ההנחה שלנו שאנו כבר מבינים הכל, ההיאחזות וההימנעות שלנו, התאווה שלנו לפירושים של המציאות שאין בהם ולא כלום עם החוכמה חובקת הכל ומעוררת ההשראה שהורו לנו המאסטרים, שליחי המציאות האמיתית.
בואו לא ניקח את הספקות יותר מידי ברצינות, או נרשה להם לחרוג מפרופורציה, כך שנהפוך לראותם כשחור ולבן או נהיה פנאטים לגביהם. מה שאנו צריכים ללמוד הוא איך לשנות בהדרגה את צורת התייחסותנו לספק – מנלהבת ותלוית תרבות, לחופשית, שופעת הומור וחמלה. הכוונה היא לתת לספק זמן, ולתת לעצמנו זמן למצוא תשובות לשאלות שלנו – שאלות שהן לא אינטלקטואליות או פילוסופיות, אלא שאלות אמיתיות מהחיים, טבעיות ומעשיות.
ספקות אינם יכולים להפתר בצורה מידית; אולם אם אנו סבלנים, יווצר בתוכנו מרחב שבו ספקות יכולים להבחן בזהירות ובאובייקטיביות, להפתר, להתמוסס ולהרפא. מה שאנו חסרים, בעיקר בתרבות של ימינו, היא הסביבה הנכונה, המרווחת והבלתי מופרעת של התודעה, שיכולה להווצר רק בתרגול ממושך של מדיטציה, ויש בה הזדמנות לתובנות חדשות להתפתח ולהבשיל. אם היינו לוקחים על עצמנו לעבוד עם שיטה אחת עוצמתית לפיתוח תובנה, קיימת אפשרות ממשית שהיינו מגיעים להארה.
אולם התודעה שלנו גדושה בספקות ובבלבול. לפעמים אני חושב שספק הוא מכשול גדול יותר לאבולוציה האנושית מאשר תשוקה או היאחזות. החברה שלנו מקדמת פיקחות במקום תבונה, ומקדשת את המאפיינים השטחיים, הגסים והבלתי שימושים של השכל שלנו. בתחכום המזויף והנויירוטי שלנו אנו מקדשים את הספק – שאינו אלא ניסיון נואש של האגו להגן על עצמו מפני התבונה – כמטרה ופרי של ידיעת האמת.
צורה זו של ספק שפל רוח היא השליט העלוב של סמסארה, שמשרת אותו עדר של “מומחים” שמלמדים אותנו לא את הספק הנדיב שבא מפתיחת הנפש שהבודהה הבטיח לנו שהיא נחוצה כדי לבחון ולהוכיח את ערך תורתו, אלא צורה הרסנית שלו שמשאירה אותנו ללא שום דבר להאמין בו, שום דבר לקוות לו ושום דבר לחיות לאורו. כאשר אנו בהלך רוח שלילי, זה אך טבעי שנעדיף להטיל ספק מאשר להאמין.
מזווית ראיה בודהיסטית, ספק הוא סימפטום של חוסר הבנה מלאה וחוסר בחינוך רוחני, אבל גם זרז בתהליך ההבשלה של האמונה. כאשר אנו עומדים בפני ספקות וקשיים אנו מגלים אם האמונה שלנו פשטנית, מתחסדת, וקונספטואלית, או שהיא חזקה, המשכית, ומעוגנת בהבנה מלאה מתוך הלב.
אם יש לך אמונה, במוקדם או מאוחר היא תעמוד במבחן. האתגר יכול לבוא מבפנים או מבחוץ, זה פשוט חלק מהתהליך של אמונה וספק.
התודעה שלנו יכולה להיות נפלאה, אולם בה בעת גם אויבנו הגרוע ביותר. לפעמים אני מייחל שהתודעה תדמה לסט שיניים תותבות, שאפשר לשלוף אותו ולהניחו על השידה לצד מיטתנו למשך הלילה. כך לפחות נזכה להפסקה מהתעלולים המרגיזים והמעייפים שלה.
אנו כל כך נתונים לחסדי התודעה שגם כאשר אנו מכירים בכך שלימוד רוחני פורט על מיתר בתוכנו ומרגש אותנו יותר מכל דבר אחר שחווינו, עדיין אנו נשמרים, בגלל חשדנות לא מוסברת שטמונה עמוק בתוכנו.
בשלב מסוים אנו צריכים לוותר על חוסר האמון, עלינו לשחרר את החשדנות והספקנות, שכביכול אמורים להגן עלינו, אבל לעולם לא מצליחים, ובסופו של דבר אנו מוצאים את עצמנו פגועים וכואבים מהם יותר מהדבר שהם היו אמורים להגן עלינו מפניו.
דמיינו שלא התקלחתם כל ימי חייכם, ואז ביום בהיר אחד החלטתם להתקלח. אתם מתחילים להתקרצף, פתאום לחרדתכם אתם רואים את הלכלוך מבעבע מתוך נקבוביות עורכם וזורם לאורך גופכם. משהו פה לא בסדר: הייתם אמורים להתנקות וכל מה שאתם רואים זה לכלוך. אתם נבהלים ונמלטים מהמקלחת משוכנעים שלא הייתם צריכים לנסות ולהתקלח. כך אתם מוצאים את עצמכם מלוכלכים יותר משהייתם לפני שנכנסתם למקלחת. אין לכם דרך לדעת שהדבר הנבון לעשות הוא להיות סבלני ולסיים את המקלחת. בתחילה זה יכול להראות כאילו הלכלוך רק מתגבר, אבל אם אתם ממשיכים להתרחץ תצאו לבסוף רעננים ונקיים. הכל תהליך, תהליך של היטהרות.
בכל פעם שעולה הספק, התייחסו אליו בפשטות כמכשול, הכירו בו כתובנה שמזמינה הבהרה או הסרה של מחסום, ודעו שאין זאת בעיה בסיסית אלא רק שלב בתהליך של למידה והיטהרות. תנו לתהליך להמשיך ולמצות את עצמו, ולעולם אל תאבדו את האמון והנחישות. זו הדרך שבה הלכו המתרגלים הדגולים בעבר שאמרו: “אין מגן טוב יותר מהתמדה”.