סקס, חטאים והרודן הפנימי

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), מבכירי הנזירים האנגלים במסורת נזירי היער התאילנדי. הוסמך לנזירות ב- 1976 בתאילנד, ב 1978 חזר לאנגליה, והיה כ- 14 שנים בהדרכתו של  אג’אהן סומדהו (תלמידו הבכיר של אג’אהן צ’ה). אג’אהן סוצ’יטו היה שותף לייסוד מספר מנזרים באנגליה. בין השנים 1992-2014 כיהן כאב מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס אנגליה). מנחה ריטריטים ברחבי העולם, מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

***

זה עתה חזרתי מהוראת רטריט באירלנד. זה היה סוף שבוע נעים בו השתתפו מספר לא מבוטל של אנשים. הנושא, שעסקתי בו גם בעבר, היה ‘להפיל את הרודן הפנימי’. אתם בטח יכולים לנחש במה מדובר, אבל אם אתם בספק למה אני מתייחס… האם יש מצבים בהם אתם מוצאים עצמכם נשלטים על ידי שרשרת מחשבות שאומרות לכם שאתם לא מספיק טובים, ושלא מגיע לכם הרבה בחיים? האם אתם משוכנעים שאנשים אחרים מזלזלים בכם? האם התודעה שלכם משחזרת זיכרונות של דברים שעשיתם לא בסדר, ובפירוט דרמטי? האם אתם מגלים שכשאתם נמשכים למישהו/י, אתם גם מרגישים שאתם לא תהיו מספיק טובים בשבילם? או שלמרות שאתם באמת רוצים להצליח בחיים ולעזור לעולם, אתם אף פעם לא תצליחו להשיג שום דבר? הקול הזה, הגישה הזו, זהו הרודן. אם חופש, שלום וקלילות אכן קיימים – הם חייבים לכלול את הפלת הרודן הזה בתוכנו.

חופש הוא שאיפה שאנשים רבים יכולים להתחבר אליה; האימון בחופש אומר לפגוש ולהתגבר על הרודנים הפנימיים שלנו – לא משנה מה הדחפים שהם מעלים. יש הרבה מהם, לעתים קרובות הם סותרים: לצד העיסוקים בחובות ומחוייבויות, והתחושה ש”אני חייב/ת להירגע”, מופיעים רגשות של חוסר ערך ואשמה שנועלים את דלת הלב. ‘לעולם לא אבין את זה’, אומרים הקולות, ‘לעולם לא אהיה מאושר’. ‘משהו לא בסדר איתי’. ‘אני אשם שאני כזה, כי הרסתי הכל’. זו הסיבה שכדאי לנו לקחת את אנגולימלה, הרוצח הסדרתי שהפך לאראהנט, בתור הפטרון הקדוש שלנו… ניתן בהחלט לומר עליו שהוא פישל; ובכל זאת הרציחות שלו לא היוו מכשול בלתי עביר להתעוררות. הסיבה לכך היא, שלפי “הדרשה על הנושף בקונכיה” (42.8 SN) מה שמדביק אלינו פעולות רעות אינן הפעולות עצמן, אלא הדביקות שלהן. פעולה המבוססת על היצמדות – לרשמי החושים, דחפים, השקפות ותפישת העצמי – היא דביקה ובגלל זה מותירה בנו שאריות. אז אנחנו צריכים להתמודד עם השאריות האלה, שנותרות כבלגן התקוע והמעורפל המכונה ‘זה אני’. האימון בפינוי שאריות אלה כרוך בניקוי ההזדהות עם הפעולות ועם תוצאותיהן.

מכשול עיקרי לניקוי זה הוא הכחשה (זוהי צורת הגנה על העצמי הרעיוני), הסערה שמנסה להתנער, להצדיק או להאשים את מעשי האדם באנשים אחרים. מכשול נוסף הוא אשמה (היוצרת עצמי חוטא). המשותף לשתי התגובות הללו הוא שהן מפריעות לחקירת הרגשות והדפוסים הפסיכולוגיים המהווים את מה שנדמה כעצמי. חקירת חוסר השליטה והפעולה הבלתי מיומנת כפי שהן, מובילה לחרטה ונקיפות מצפון מיטיבות; אלה לא מצדיקות את העצמי ולא מכבידות על עצמי, כי הן מתייחסות בכלל לפעולות ולא לזהות של הפועל. הן בריאות ויש לתת להן מענה; ראשית, על ידי הכרה נטולת הצדקה ושיפוט; שנית, על ידי ההתכוונות להבין כל טעות ולהימנע מפעולות כאלה בעתיד; ושלישית, על ידי הרחבה וריכוך של התודעה בעזרת טוב-לב, חמלה, שמחה לא אנוכית ואיזון ביחס לכל הנוגעים בדבר – כולל לב ותודעה זו. עלינו להכיר בכך שתודעתנו נוטה להיות מוצפת ואינה לגמרי שלנו. זה תהליך לא קל, אבל כזה שאפשר להתאמן בו.

המסר של בודהה אם כן הוא שלא הצדק הוא שמסדיר את הדברים, אלא הבהירות והאמפתיה. אנו מתבקשים לבחון בהתמדה איזו הרגשה יוצרים בנו מעשים, מילים ועמדות, ואז להתאים את כוונותינו לאיכות של טוב לב. ואז ברור שהדבר החשוב הראשון ליישר הוא ה’שחור ולבן’, הקו הנוקשה שמכבה את האמפתיה שלנו. מכיוון שכאשר נכבית האמפתיה, אין שום נזק שאדם לא יעשה לאחר. מצד שני כשיש אמפתיה, אנו מועשרים בלב הגדול של סובלנות, אהבה וחמלה. לב זה אינו נוצר בכפייה עקב חובה; זו שמחה ומפלט ממרירות, אשמה וחמדנות. כך שמול מה שנתפס כפעולה פוגענית, הלב האמפתי מוכן להכיר בה ולהיות נוכח רגשית ללא תגובה. זה הצעד ההכרחי הראשון; ואז מגיע הרגש, והחרטה שאומרת ‘זה לא היה לפי הכוונות הטובות שלי’. לאחר מכן יכולה לבוא חמלה שחובקת את הדחפים שלנו עם הבנה.

לפעמים אשמה מוטבעת בנו לא כל כך בגלל מה שעשינו כמו על ידי בושה חברתית או סטיגמה. החוויה או האימה מנתק חברתי מייצרים עריץ פנימי: השופט. מניע אחר בעל אוריינטציה חברתית מתמקד סביב מה שצריך להיות ולעשות. אני מכנה זאת הרודן המיטיב: החובה להיות אחראי ולסייע למשפחה, או לעולם (כפי שהוא מנקודת מבט שלנו). גם אצל השופט וגם הרודן, תפיסות שלא זוהו ביחס לעצמי ולאחרים מולידות דחפים כפייתיים. גם כמה הנחות נותרות ללא בחינה ובדיקה. כלומר, אנו עשויים להניח שלעולם אסור לנו להיכשל, אלא להיות מושלמים (אני חייב להצליח בזה לגמרי); או שאנחנו עשויים להיות נשלטים על ידי אובססיה להשיג מטרות (אני צריך להגיע לדבר הטוב בעתיד כי אני לא יכול לקבל את המצב שלי כרגע); או בקנאות מיסיונרית (אני צריך לתקן אנשים אחרים, ואני יודע ויש לי בדיוק את מה שהם צריכים). עמדות אלה הן סימנים של רודן פנימי. הרודן עשוי להיות מוסתר גם תחת הערצה כלפי אחרים – ‘שהם כל כך הרבה יותר טובים ממני’. במונחים בודהיסטיים נקראים דחפים כפייתיים כאלה התהוות (Bhava). הוא אומר: ‘אם רק הייתי כזה; אם רק הוא לא היה כזה – אז הייתי מרגיש מרוצה’. זה הרודן הפנימי. הוא מאמין בהנחות שטרם נחקרו והשלכות פנטזיונריות; וזה הופך את הפוטנציאל לחיים מודעים וחומלים לנטל של חוב שלעולם לא יהיה ניתן לשלם. כי הרודן לעולם אינו מרוצה ממה שנעשה או מעריך אותו. למעשה הרודן הפנימי מוצא שסיפוק, הערכה ושביעות רצון מסוכנים, נאיביים ואפילו עצלנים: ‘אתה לא רואה באיזה בלגן אתה / הם / העולם נמצא! אתה לא יכול לשבת ולהיות מרוצה למשך שארית חייך!’

שימו לב לפס הקול של הרודן: ‘לעולם’, ‘תמיד’, ‘לכל החיים’ ו’כולם חושבים’ הם ציטוטים סטנדרטיים. הרודן תמיד מציג תפיסות ורשמים כאמת מוצקה, ועל סמך זה פועל במונחים של מציאות, נבואות ושיפוטים בשחור-לבן. צדק ו’מה שמגיע להם / לי’ הם סלוגנים, מסרים נפוצים שמבזיקים בתודעה ומשכנעים בצורה כה עמוקה שלעולם לא נטרח לבחון את ההיגיון שלהם – ואיך הם מחבלים בנו. לאחר שהיא נגועה על ידי ציטוטי הרודן, התודעה יכולה להצדיק כל פעולה; במיוחד תגובה זועמת למה שנתפס כרוע. מכאן נובעים מסעי צלב, מיסיונריות, ג’יהאדים, ציד מכשפות, פוגרומים, עינויים ובתי כלא. הרודן מתחזה לעיתים קרובות לאל הצודק. צֶדֶק? – לעתים קרובות מדי זהו כיסוי לאינטרס עצמי ולנקמה.

למרות שברמה הפנימית הרודן משתק, הוא רוכש עוד יותר כוח כאשר הוא נתמך או הופך להיות העריץ החיצוני של דיכוי מסוג פוליטי או דתי. זה היה המקרה באירלנד, שם החליפה הכנסייה הקתולית את הרודנות של השליטה הבריטית. הכנסייה הציעה תחילה זהות דתית (רודנים מציעים ביטחון וזהות יציבה) אך גם גינתה כל פעילות מינית כחטא, פרט למין בין נשואים ללא אמצעי מניעה וללא הפלה. לא שגינוי אי פעם עצר את המיניות; הוא דווקא הניע את הדחף המיני למחתרת – רק כדי שיופיע מחדש כמין חשאי, או התעללות מסוג זה או אחר. כל אלה, כך מתברר, נוהלו, הוכחשו וטוטאו מתחת לשטיח על ידי בישופים, כמרים, נזירים ונזירות. על פי ההערכות אחד מכל ארבעה אירים נפגע מהתעללות מינית. לצד התעללות בילדים, העדויות העגומות ביותר הן של ‘מגדלנות’, נערות מתבגרות לא נשואות שנכנסו להריון ואז נכלאו במנזרים ב’מכבסות מגדלנה’ ככובסות ללא תשלום למשך שארית חייהן. אמנם זה מספיק גרוע כאשר הרודן החיצוני הוא בן לאום אחר; הלסת נשמטת כאשר שוטרים אמריקאים יורים ברחוב באזרחים שחורים לא חמושים; אבל ממש קשה להאמין לכך שהורים באמת יכולים לגזור על בנותיהן גלות בה יתייחסו אליהן כמו אשפה למשך שארית חייהן. אולי זה בלתי-ייאמן, ובוודאי לא ייחודי לאירלנד (מכבסות מגדלנה היו קיימות בבריטניה ובאוסטרליה) – אבל כאשר הרודנים החיצוניים והפנימיים מתמזגים יחד בחסות הרצון האלוהי, אין ספק בדבר הצדקת המעשים. כשמדובר בגברים הם כמובן נהרגים ונכלאים בתור “איום “או “אויב”, אך אם הסטייה היא בעניין מיני שכרוך באישה, תהיה זו היא, גם אם היא בכלל הקורבן, שתספוג את זעמו של אלוהים. בכל דת. אח ירצח את האחות שפשעה היה שנאנסה, הורים יסלקו מהבית את בתם שיצרה מערכת יחסים עם בן קסטה או משפחה לא נכונים וכן הלאה. הכל מוצדק כדי לנקות את שם המשפחה.

זה אולי נראה בלתי אפשרי לאבד את האמפתיה ביחס לתשוקה מינית שהיא מאפיין כה מרכזי ומשותף של אנושיות – אחרי הכל, איך כולנו הגענו לכאן? – אבל הרודן יכול לגרום אפילו לזה. זה מכיוון שהתשוקה היא איום על הסדר, הפנימי (העצמי המוצק, שבשליטה) והחיצוני (השלטון המוצק, שבשליטה). יש דילמה אנושית שטמונה בין דיכוי למימוש התשוקה: הדיכוי יוצר התנגדות ובסופו של דבר לא יעיל, אך מימוש התשוקה מסוכן. אולם מנקודת מבט ערה, שניהם נובעים מבורות, מחוסר יכולת להתעלות על כוח ההשתוקקות. ואכן, זכרים מרוב מיני בעלי החיים נלחמים והורגים זה את זה באופן קבוע כאשר הם נמצאים תחת הלפיתה של החשק המיני, ובגלל התאווה המושלכת עליהן נשים חוות דיכוי, התעללות וכליאה.

לאורך ההיסטוריה אנשים ניסו לתעל תשוקה מינית למיכלים חברתיים שניתן לנהל – רק שאף אחד מהם במהותו לא יכול להיות הרמטי. שום רודן, אלוהי ככל שיהיה, אינו יכול לנהל ולהכיל תחושה; דיכוי אינו מתאים למשימה, ועידון לספורט ובידור הוא רק אמצעי ממתן. אין ספק שזה מספיק קשה לפגוש וגם להתעלות על מה שאנחנו לא אוהבים, אבל בכל מה שקשור לתשוקה ותאווה זה עוד יותר מסובך. ובכל זאת זה מה שנדרש: תיעול מיומן כרוך בהכרה בכוח הזוהר של התשוקה, וביכולתה להציף את הגוף ולעוות את התודעה. התעלות מגיעה דרך איפוק, ואז אמפתיה: כבוד לגופי, ללבי ולתודעתי ולאלה של האחר/ת. זה דורש מיומנות בהתבוננות. בעוד שהרודן ידכא את הרצון או יצדיק אותו, מתרגל מדיטציה יכול לרכך ולהרחיב את ערוצי האנרגיה בגוף ולהעביר את האנרגיה הזו אל הלב. כתהליך, זה אומר להכיר בהשתוקקות הספציפית, לשמוט את החזיונות שהיא מעלה, להתמקד באנרגיית הגוף ולרכך ולהרחיב את האנרגיה עם הנשימה.

ברור (לי לפחות), שלהתנזרות יש יתרונות רבים מבחינת התמיכה בפשטות ובצמצום תחרות, קנאה, בגידה, חרדת ביצוע והתעללות מינית – אך פרישות היא בחירה. זו לא כפייה שמבוססת על רתיעה מהטבע. זה מהלך שאמור להיות מלווה בהסכמה עמוקה ליכולת האנושית להכיל את הטבע ולהתעלות מעל בורות. ללא אותה הבנה ומיומנות של התבוננות, הפרישות נהיית חוויה צחיחה; היא לא מבשילה למלאות של הוויה.

אימון במדיטציה מציע פתרון לחידת התשוקה. כל מה שכפייתי לוכד את הלב ומונע מאיתנו חופש; ללא מדיטציה, אנשים פשוט משתמשים ברודנות אחת – אשמה, דיכוי וענישה כדי להדוף את הרודנות השניה – הרצון הכפייתי. כאשר אנו לכודים בין שני הכוחות הללו, אנו מאבדים כבוד עצמי, אמפתיה והבנה בהירה. לעומת זאת, כשאנחנו חיים במרחב של החוויה ברגע הנוכחי, ועם גישה בהירה ואמפטית למפגש עם אנרגיות הפחד, הזעם והתאווה כשהן מופיעות בנו, אז יש דרך להשתחרר מהרודנות. לאחר מכן ניתן להכיל את אנרגיית התשוקה וגם לנתב אותה כראוי, לא לנבואות או הנחות על מה אחרים חושבים או מה אלוהים רוצה, אלא אל ההבשלה המלאה של הלב.