סיפור יונה בראייה בודהיסטית

פניננדו בהיקהו – יליד הארץ, נזיר במסורת נזירי היער של צפון-מזרח תאילנד

  *  *  *

ביום הכיפורים אחר הצהריים נהוג לקרוא בבתי הכנסת את ספר יונה, בעיקר בגלל הפסוקים המתארים את סלחנותו של אלוהים ואת האפשרות לחזור בתשובה ולהינצל מעונשו. ואולם, בקריאה בודהיסטית ספר יונה, למרות שהוא משובץ בין תרי–עשר הנביאים ולמרות שכל–כולו סיפור–מעשה, הנו ספר חכמה מובהק, עמוק אף יותר מספר איוב. בקריאה כזו מתפקד אלוהים כמורה החכם, המוליך את יונה צעד-אחר-צעד אל ההתפכחות וההארה.

בראשית הסיפור אנו פוגשים את יונה במצב של תסכול: כח עליון שולח אותו לשליחות שאינה טובה בעיניו.  בנקודה זו אין תגובתו – לברוח – מוסברת,  אבל במועד מאוחר יותר הוא מסביר: “הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי, עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה: כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה”. אם אנו חושבים לרגע מה מציק ליונה באופן שאיננו יכול להשלים אתו, הרי שזו הדרך בה מתנהל העולם.

הבריחה שהוא בורח מזכירה במידת מה את הסיפור על “הפגישה בסמארה” שבו המשרת מנסה לברוח מן המוות אבל בורח דווקא למקום שבו צפוי לו מותו: יונה רוצה לברוח מן השליחות לנינווה, אבל רגליו מוליכות אותו לעלות דווקא על אניה המפליגה לתרשיש, צפונה בכיוון נינווה. יונה העולה על האניה בטוח שלקח את גורלו בידיו ואינו רואה את יד הגורל המוליכה אותו.

על האניה אלוהים “מנער” את יונה נער-היטב בסערה, והוא נאלץ לשנות את נקודת השקפתו. להבנתו בשלב זה, הוא טעה בזאת שנמלט מן היבשה אל הים, כי אלוהים הוא אלוהי השמיים אשר עשה את הים ואת היבשה. יונה מבין שאין בשלושת אלו מקום שיד האל לא תשיג אותו, הוא נואש מניצחון חזיתי על הגורל, אבל הוא עדיין מבקש לבחור יעד שאינו בשמים, בים או ביבשה: הוא משדל את הספנים להטביעו, וכך יימלט מגורלו.

אלא שהמוות מסרב לקחת אותו, וגורל רע ממות מחכה לו. במעי הדג זוכה יונה לאחד משני הרגעים בהם הוא מגיב באופן ישיר למה שקורה לו, ולא לדרך בה מתנהל העולם. כאן אינו מחשב חישובים איך צריך העולם להתנהל, כאן הוא פשוט משווע להצלה. חוויה זו, יחד עם ההצלה הבאה בעקבותיה, משנים שוב את נקודת המבט של  יונה. להבנתו עכשיו, גם מותו הוא ביד אלוהים ואין עצה כי אם לשתף-פעולה. הוא קם והולך אל נינווה למלא את שליחותו.

למרות שני שנויי התפיסה שעבר יונה,  והעובדה שביצע את שליחותו כנדרש, עמדתו הבסיסית עדיין לא השתנתה. הוא עדיין לא משלים עם הדרך בה מתנהל העולם והדבר חורה לו. גם אם המות ביד האל, עדיין הוא יכול לפחות לבקש את אלוהים: קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי: כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי, ובכך לשמור על אוטונומיה אכזיסטנציאלית. תשובתו של האל חידתית: הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ? ויונה,  שאינו מבין אותה בשלב זה, אינו עונה, יוצא את נינוה ומקים במרחק-מה ממנה סוכה בה הוא יושב לראות מה יקרה בעיר. להבנתו כעת, העם בנינוה יחזרו לסורם והוא “יוכיח” כי הצדק היה כל הזמן אתו: בני נינוה אינם ראויים לרחמים.

עכשיו ממתין ליונה הלקח האחרון. יש לו סוכה ויש לו צל, אבל אלוהים מזמן לו קיקיון שנותן לו צל נוסף, ויונה שמח על הקיקיון שמחה גדולה. זוהי ההזדמנות השנייה שבה יונה מגיב באופן ישיר למה שקורה לו, ואינו מחשב חשבונות-עולם: הוא שמח שמחה גדולה, כפי שבמעי הדג הוא קרא לעזרה: עכשיו טוב לו, כפי שבמעי הדג היה לו רע, בלי קשר לדרך שבה מתנהל העולם. וכדי לחדד את המסר – מיד משחיתה תולעת את הקיקיון והוא נובל. והנה, הסוכה שבנה לשם צל כבר אינה מספיקה לו… הוא מרגיש את השמש במלא עוזה ושוב רע לו. ובהיותו בתוך הטלטלה הזו הוא נשאל: הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן? ותשובתו מנהמת-לבו – הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת.

חשוב לשים לב להבדל בין השאלה הראשונה לשנייה: בראשונה הוא נשאל כאשר מה שהכעיס אותו היה ניהול העולם, והעובדה שהוא נאלץ להיות חלק מעולם בלתי-צודק ובלתי-מובן זה. בשנייה הוא נשאל כאשר מה שמכעיס אותו הוא אבדן הקיקיון, שלא עמל בו ולא גדלו, שבן-לילה היה ובן-לילה אבד. אבל מילות השאלה הן אותן מילים… וכל עניינן של השאלות הוא להסב את תשומת לבו שהחרון “עד מוות” שהוא חש בשני העניינים, – וזה המסר האלוהי, או הלקח הבודהיסטי – הוא אותו חרון.

אותו חרון? היתכן? מצד אחד קיקיון בן חלוף שלא היה בו צורך מלכתחילה, ומצד שני ניהול העולם כולו, או לפחות גורלה של נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה–אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה, שניהם מעוררים ביונה אותו חרון עד מוות? השאלה נשארת תלויה באוויר. אלוהים, כמו בשלבים הקודמים שבהם הוא מניח ליונה לגבש הבנה חדשה, מניח לו להתבונן בליבו פנימה ולתהות – אך הפעם לא על הדרך בה העולם מתנהל, אלא על הדרך בה הוא עצמו מתנהל:

• על המקום ממנו צומח הכעס הזה בשני ההיבטים שלו;
• על ההיאחזות שלו בדעתו איך צריך להתנהל העולם – כפי שהתקשר לקיקיון שלו שנתן לו קצת יותר צל;
• על כך שפעמיים כבר שינה את הבנתו, ומתברר שהיא אינה קבועה יותר מן הקיקיון;
• על זה שהמהירות בה הוא נתפש כל-פעם להבנה החדשה גדולה כל כך עד שאינו מודע כלל לשינוי, ובשבילו זו תמיד “דעתו” שהוא נלחם עליה;
• על זה שבעצם אין מדובר לא בקיקיון ולא בדעה, אלא בדיוק באוטונומיה האכזיסטנציאלית שעליה הוא נלחם וב”אני” השברירי שעליו הוא מגונן.

אם ימשיך יונה בקו זה, הוא עוד עשוי להגיע להארה. ואולי מסתיים הספר בשאלה מפני שהיא אכן הביאה את יונה אל סוף הדרך.