סחרחרת התשוקה – ראיון עם מרק אפשטיין

מאז פרסום ספרו הראשון “מחשבות ללא חושב” ב- 1995 מוביל ד”ר אפשטיין מפגשים בין בודהיסטים לפסיכולוגים מערביים יותר מכל רופא אחר בארה”ב. מ-2005 מפנה ד”ר אפשטיין את כישרונותיו הבין-תרבותיים לתחום המקוטב של הארוס. בספרו פתיחות לתשוקה הוא מתווה את דרך האמצע שבה התשוקה לחיים – המעוררת תהיות בחוגי דהרמה מסוימים – כבר אינה נתפסת כאויב.
אפשטיין, שספריו האחרים כוללים את “להתרסק לחתיכות מבלי להתפרק” ו-“Going On Being”, הוא בוגר הרווארד ומודט ותיק. הוא מתגורר בניו יורק עם אשתו, הפסלת הבודהיסטית ארלין ששת. נפגשנו אחר צהריים צונן אחד במשרדו כדי לשוחח על הנושא הקוצני של תשוקה.
* * *
אתה כותב ספר על תשוקה. מדוע תשוקה? לאחר לימוד בודהיזם במשך שלושים שנה, הבנתי שאנשים חושבים שבודהיזם קשור להיפטרות מתשוקה. אני לא חושב שזה נכון. הספר הוא בעצם הגנה על תשוקה – ניסיון לגלות את דרך האמצע ולהציג גישה לנושא התשוקה שאינה בהכרח התענגות או דיכוי.
מדוע תשוקה זקוקה להגנה? מנקודת המבט המערבית הפוריטנית, מאז ומתמיד נתפסה התשוקה כמסוכנת ושטנית, כאויב. מנקודת המבט המזרחית הרוחנית שאומצה על ידי מתרגלים מערביים רבים יש לה קונוטציות של משהו שצריך להימנע ממנו, משהו רעיל. כפסיכותרפיסט, הוכשרתי שלא להימנע מ”החומר האמיתי” – כעס, פחד, חרדה – והחומר הזה בהחלט כולל תשוקה. תשוקה היא עסיס החיים. זו הדרך בה אנו מגלים מי אנחנו, מה גורם לנו להיות אנו עצמנו. אני רוצה לנסות לגלות איך לעבוד עם תשוקה באופן יצירתי יותר.סיפורים עתיקים רבים בתת-היבשת ההודית כדוגמת הראמאיאנה – האפוס על פרידתם ואיחודם מחדש של הנאהבים סיטה וראמה – חוקרים את התשוקה באופן נרחב ועתיר דמיון. בראמאיאנה, סיטה נחטפת על ידי השד רוַואנה ומופרדת מראמה אהובה. רוואנה רוצה שסיטה תהיה אך שלו. הוא מוקסם ממנה, אך אינו מסוגל לראות אותה אלא כאובייקט. סיטה מתנגדת, בעודה מבודדת וכלואה, התשוקה שלה לראמה גוברת. הפירוד שכפה עליה רוואנה מחבר אותה באופן עמוק יותר לטבע התשוקה שלה. האופן שבו תשוקה ופירוד משולבים זה בזה ותלויים הדדית מעורר את סקרנותי. אפשר ללמוד מכאן מהו איחוד אמיתי. אני חוזר וקורא את הסיפורים הללו כדי לנסות להחזיר מעט מאותה חכמה עתיקה.
בוא נגדיר את המושגים שבהם אנו משתמשים. האם אנחנו מדברים על תשוקה מינית? תשוקת בשרים? אני בא מהגישה הפסיכודינמית הגורסת שכל תשוקה היא מינית ברמה מסוימת. פרויד אמר פעם שהוא רוצה להראות שכולנו לא רק מורכבים מרוח, אלא גם מדחפים. אחד ההיבטים הנפלאים של הגישה ההודית הוא שהיא איננה עושה הבחנות בין נמוך לגבוה כפי שאנו רגילים. נמוך וגבוה הינם אחד. זוהי ראיה הרבה יותר מאוחדת, כך שאין כל שאלה לגבי כך שהחושני מכיל בתוכו זרעים של האלוהי. ההשקפה המערבית, במקרה הטוב, היא שהדברים מאורגנים באופן הירארכי, כשעונג חושני נמצא בשלב נמוך יותר בסולם וראשו של הסולם שואף אל הנשגב. בראיה ההודית אין מדובר בשלב אחד בסולם, אלא בסולם כולו. כך שאני מנסה להישאר ממוקד בתשוקה המינית במשך כל הזמן.
עם אותה משמעות כללית של היאחזות והיצמדות? השאלה היא האם היאחזות והיצמדות מהוות חלק מהותי מתשוקה. הכתבים הבודהיסטיים מדברים לפעמים על תשוקה בהקשר לחגיגה. כשאני מציג את ההגנה שלי, אני אוהב לעשות את ההבחנה הזו. הבודהה הזהיר מהיאחזות והשתוקקות העולות כשאנו מנסים להפוך את אובייקט התשוקה ליותר “אובייקט” ממה שהוא. אך אם אנו נשארים עם התשוקה שלנו במקום להתנגד לה, זה מביא אותנו להכרה שמה שאנחנו באמת רוצים, זה שהאובייקט יהיה יותר מספק ממה שביכולתו להיות. תורת הבודהה מדגישה שמאחר והאובייקט לעולם, ברמה מסוימת, אינו מספק, מה שגורם לנו סבל זו ההתעקשות שלנו שהוא ישתנה. תשוקה כשלעצמה איננה שלילית. אנו יכולים ללמוד לשהות ברווח שבין תשוקה לסיפוק שלה, ולחקור מעט יותר את המרחב הזה. בפרשנות שלי, זה המרחב שבו היתה סיטה בזמן הפרידה שלה מראמה. כשאנו נמצאים שם מעט יותר זמן, תשוקה יכולה להופיע כמשהו שונה מהיצמדות.
או מהתמכרות? כן. תשוקה הופכת להתמכרות לאחר אותה פעם ראשונה שבה מתנסים במשהו – אלכוהול, סקס נהדר, שימוש בסמים – שמתקרב מאוד לסיפוק המוחלט… ואז מתחילים לרדוף אחריו. אותו דבר קורה במדיטציה: חוויה ראשונה של התעלות, ואז זה עובר. אתה רוצה שאותה שלמות תחזור, אבל אתה רודף אחרי משהו שכבר איבדת. אם אתה נשאר עם אותו אי-סיפוק מתרחב וחושב, “אה, כן, כמובן,” ברווח הזה יכולה להתחיל להתרחש תובנה.
אז הבעיה היא היחס שלנו לתשוקה. זוהי הנקודה שאני מנסה להדגיש. למורים שונים יש גישות שונות לעניין: כמה מהם ממליצים על הימנעות מפיתויים או על ויתור, בעוד אחרים מדברים על לפגוש תשוקה עם חמלה. אסטרטגיה אחרת היא להכיר בארעיותו של מושא התשוקה – למשל, להתנגד לתאווה בעזרת דימויים שממחישים כמה מגעיל הוא הגוף לאמיתו של דבר. מורים אחרים אומרים שתשוקה היא בעצם רק אנרגיה, שעלינו ללמוד להשתמש בה מבלי להילכד בתוכה. גישה זו קיימת במסורת הטנטרה, אך היא מופיעה לאורכו ולרוחבו של הקאנון הבודהיסטי. יש את סיפור הזן המפורסם שבו הבודהה מרים פרח, אבל רק תלמיד אחד מבין את כוונתו ומחייך. ישנם פירושים רבים לסיפור הזה, והפירוש שלי אולי איננו כל כך אורתודוכסי. הפרח, במיתולוגיה ההודית, הוא סמל של תשוקה. מארה, המפתה, יורה בבודהה חיצים של חשק, והבודהה הופך אותם לגשם של פרחים. קאמה, אל הארוס, יורה מקשתו חמישה חיצים פרחוניים. כשהבודהה מרים את הפרח, אולי הוא אומר, “זה לא עניין גדול.” תשוקה היא משהו שניתן לפגוש בחיוך.
כתרפיסט, האם אתה מאמין שאפשר לסרב לתשוקה בדרך בריאה? כמובן. יש משהו מאוד שימושי ביכולת הוויתור. אני חושב שלמעשה ויתור מעמיק את התשוקה. זוהי אחת ממטרותיו העיקריות. על ידי ויתור על היצמדות או התמכרות אנו מעמיקים את התשוקה. חשוב על שיווה. במיתולוגיה ההודית, שיווה הוא המודט הגדול, הפרוש העליון. הוא היה שקוע במדיטציה שלו עד כדי כך שהאלים, שרצו שיעמוד לצידם בקרב, שלחו את קאמה להעיר אותו. אך שיווה הפך את קאמה לאפר בהצצה אחת מעינו השלישית. הוא היה כה עוצמתי שהיה ביכולתו לשרוף תשוקה לאפר במבט אחד. אך העולם אינו יכול לשרוד ללא ארוס. האלים הפצירו בשיווה, והוא החיה את קאמה באותה קלות שבה השמיד אותו. אז הגיח שיווה מהשתקעותו המדיטטיבית ופנה כלפי אהובתו, פרוואטי. הם עשו סקס במשך אלף השנים הבאות. האושר העילאי שהפיקו ממעשה האהבה שלהם היה כמו האושר העילאי של שיווה בהתבודדותו המדיטטיבית. זוהי תמצית תורתו של שיווה: טאפאס, להט הויתור, הוא אותו דבר כמו קאמה, להט התשוקה. האחד מעמיק את השני. הנקודה הבודהיסטית, לדעתי, היא שוויתור על היאחזות למעשה מעמיק את ההשתוקקות. ההיאחזות שומרת את התשוקה במצב קפוא או מקובע, אך כשאנו מוותרים על הניסיון לשלוט במושא תשוקתנו או להיות רכושניים לגביו, אנו משחררים את התשוקה עצמה.
אנו מנסים לסחוט אהבה או חיבה מאנשים בדרכים מאוד מתוחכמות, או משתמשים באוכל, בסמים, בטלוויזיה או במה שזה לא יהיה כדי להשיג את המשהו הנוסף הזה. וכשאנו משיגים את זה, אנחנו שואלים את עצמנו מה לא בסדר איתנו. ולשכבות של התמכרות אף פעם אין סוף. אלכוהוליסט יכול להפסיק לשתות, אבל זה לא אומר שהוא לא ישתמש בסקס לאותה מטרה, אתה מבין. השכבות הללו נפרשות עד לעומק, עד לנזיר שעדיין יכול להיות מכור לתחושה מענגת במדיטציה. בבודהיזם אומרים שההתמכרות שהכי קשה להיגמל ממנה היא ההתמכרות לעצמי.
הנטייה האחרת במדיטציה היא להדוף מעלינו את מה שאנחנו לא רוצים, אבל סלידה מורכבת מהעצמי בדיוק כמו השתוקקות. סלידה עשויה להוביל לנטייה האנטי-ארוטית, האנטי-חוגגת, האנטי-רגשית הרווחת אצל בודהיסטים מסוימים. זה גורם להם להיות יותר מנותקים מכפי שהם רוצים להיות.
בתרבות של התמכרות שבה כמעט הכול נגיש מידי – האם אין התמודדות עם תשוקה מהווה אתגר קשה במיוחד? מה שעזר לי לחשוב על כך הוא התיאוריה של הפסיכואנליטיקאית ג’סיקה בנג’מין, שלפיה קיימים שני סוגי תשוקה. תשוקה זכרית (הנמצאת בשני המינים) שיודעת מה היא רוצה והולכת על זה בניסיון להשיג סיפוק. ותשוקה נקבית – לא רק אצל נשים – שקשורה יותר למרחב בינאישי ותוך אישי. התשוקה הזכרית היא לעשות משהו או שיעשו לי משהו, בעוד התשוקה הנקבית היא להיות. חשוב על תינוק ושד. בגרסה אחת, השד מנסה להאכיל את התינוק – הוא כופה את עצמו על מודעותו של התינוק, או על פיו. בגרסה השניה, השד פשוט ישנו. התינוקת צריכה למצוא אותו, לגלות אותו בעצמה. זה כמעט כאילו התרבות שלנו מותאמת לסגנון התשוקה ה”זכרי” ומתקיפה אותנו בלי הרף עם “תרצה את הדבר הזה, תרצה את הדבר ההוא”. המיקוד באובייקט הוא כה חזק עד שכמעט לא נותר מקום למה שבנג’מין קוראת תשוקה נקבית, שהיא “תן לי קצת מרחב לדעת מה אני באמת רוצה.”
מה אתה חושב על התעלות מעל תשוקות גופניות כנתיב בריא? זה עשוי להיות בעל ערך זמני לאנשים בנסיבות מסוימות. כה הרבה מהחוויה המותנית שלנו מרוכז בחלק התחתון של גופנו. וזה בהחלט יכול לעזור לגוף שאיננו בקו הבריאות. אך אתה רוצה לדעת שהתודעה שלך יותר חזקה מכל זה, שאתה לא רק זה, אלא גם בעל קיום רוחני ורגשי עם הרבה רבדים בו זמנית. אני זוכר את השיעורים של באבא ראם דאס שבהם נהג ללמד רק מהלב ומעלה. במדיטציות המונחות שלו האנרגיה היתה מוזרמת בתנועה מעגלית רק בין הצ’אקרה הרביעית לשביעית, אך תמיד נרמז שבסופו של דבר נחזיר את האנרגיה למטה אל הצ’אקרות התחתונות.
לגבי התעלות כדבר האולטימטיבי – אני לא חושב שזה יכול לעזור. הרעיון היחיד שבאמת נראה לי הגיוני הוא זה: סמסארה ונירוואנה הם אחד. כשאתה מפריד את עצמך מהיבט כלשהו של מי שאתה באמת, אתה בעצם מכין לך בעיות לעתיד. הדבר האולטימטיבי חייב להיות אינטגרציה שלמה של כל היבטיו של העצמי. 
בהתפתחות שלך עצמך כמאהב וכמתרגל, האם היחס שלך לתשוקה השתנה, הגיע למבוי סתום או הסתבך? מבלי לחדור לפרטיותך… זו תמיד היתה שאלה עבורי. בתחילת דרכי כמתרגל הייתי בעיקר מודע לחרדה שלי. אך כשהתודעה שלי החלה להירגע התחלתי להבחין ביצר שלי יותר, כאילו תשוקה וחרדה הם שני צדדים של אותה מטבע. השקפתי הבסיסית תמיד היתה, אני מניח, שהדרך היחידה הנכונה היא דרך האמצע. מי שבאו לעזרי היו מורי המדיטציה הראשונים שלי. אחרי אחת הפעמים הראשונות שעשיתי ריטריט ויפאסאנה עם ג’וזף גולדשטיין וג’ק קורנפילד, נסענו העירה לאכול במסעדה. נדמה לי שהם הזמינו בשר או משהו – לא היתה להם שום יומרה. זאת היתה הקלה כל כך גדולה בשבילי. לא הייתי צריך לעשות להם אידיאליזציה; האנושיות שלהם היתה גלויה ונוגעת ללב. המשמעות של זה עבורי היתה שלא הייתי צריך להתאמץ להיות אחר ממי שאני.
זה היה אחד הדברים העיקריים שעודדו אותי להיות תרפיסט – ההקלה שחשתי כשלא הייתי צריך להתאמץ להיות אחר ממי שהייתי. סוזוקי רושי נהג לדבר על הזבל של התודעה בתור דשן להתעוררות. כך הרגשתי לגבי קבלת עצמי כפי שאני. הבנתי שהיה עלי להשתמש בכל מה שהיה בי – לא להדוף שום דבר היה חשוב בדיוק כמו לא להיאחז בשום דבר.
אני מתעניין בשאלת הטרנספורמציה. האם אנשים רגילים יכולים באמת להתמיר תשוקה? כמה מזה הוא דמיון? טנטרה כולה היא היכולת לדמיין. ברגע שאתה מבין את ריקות התופעות, אתה חופשי לדמיין מציאות אחרת ולהלביש אותה על המציאות הקיימת. המציאות האחרת אמיתית בדיוק כמו המציאות הזאת, אחרי שכבר הבנת שהיא ריקה.
אז האנרגיה לא באמת משתנה? האנרגיה לא באמת משתנה, לא.
“טרנספורמציה”, אם כן, הוא מונח לא מתאים. האם לדעתך לדמיון יש אותה חשיבות בחיבור שבין סקס ואהבה? אני חושב שתשוקה מינית הוא ניסיון גופני להגיע אל האחר, עם ידע אינטואיטיבי שהאחר לעולם יהיה בלתי מושג. פסיכואנליסט ידוע בשם אוטו קרנברג מדבר על איחוד מיני כעל חוויה של נאהבים המגלים את עצמם כגוף שאליו אפשר לחדור, וכתודעה שאליה אי אפשר לחדור. שני הדברים הללו מורגשים סימולטנית. תשוקה מינית מורכבת מאלמנט גברי ומאלמנט נשי גם יחד: הניסיון להשתלט ולכבוש את האחר, יחד עם אי-היכולת לאחוז בו באמת. והשילוב הזה הוא שגורם לאהבה, לאמפתיה, לחמלה – לכל הרגשות האחרים הללו – להופיע. דרך הכרה באחרות של האהוב או האהובה.
זה הבסיס לאהבה? אני לא חושב שזהו הבסיס לאהבה, אבל זה מה שקורה כשמאוהבים. היכולת להעריך, להימשך על ידי הבלתי ניתן לידיעה, האינסופי שהוא האחר. זה מסתורין שרוצים להתקרב אליו שיש בו כניעה אך אין בו מיזוג מוחלט. שני הצדדים נשארים חופשיים. סקס הוא אמצעי אמיתי להתנסות בזה. זו הסיבה שבטנטרה טיבטית משתמשים ביחסים מיניים בתור מטאפורה למה שניתן להגשים בתרגולים מתקדמים. יחסים מיניים זה הכי קרוב שאפשר להגיע בחיים הרגילים לחוויית המיזוג בין התעלות וריקות, חוויה שאפשר להגיע אליה גם בתרגול מדיטטיבי ביחידות.
ועדיין, סקס ומיינדפולנס אינם בהכרח מוצלחים כשותפים למיטה. רבים מאתנו משתמשים, או השתמשו בעבר, בסקס בתור דרך טובה לעמעום ההכרה. אך גם כשאנו נסחפים על ידי החושים, עדיין יש שם איזו מודעות. ויכול להיות שדווקא סוג המודעות הזה, של הכרה העומדת להתערפל, הוא העצמתי ביותר. באופן מסורתי רגע האורגזמה נתפס כפתח למודעות גבוהה יותר, אך רובנו איננו נשארים שם הרבה זמן. למעשה אנחנו בורחים משם, כי זה כל כך מהמם עד שזה קצת מפחיד. כפי שאני מבין זאת, טנטרה מלמדת להישאר בפתח הזה יותר זמן, לנוח בעונג עילאי. זה מה שאתה מאמן את עצמך לעשות. זו התעלות לא-מושגית שאפשר לחוות באמת רק דרך סקס אינטימי או תרגול רוחני.
שקל מאוד להתמכר לה. כן.
מה לדעתך ההבדל בין עונג לאושר? הפסיכולוגיה הבודהיסטית אומרת שלכל רגע בתודעה יש איכויות נעימות, לא נעימות וניטרליות. אפילו לאחר הארה, התחושות האלו נשארות. הן לא עוברות. אבל אושר – המלה בפאלי היא סוקהה, ההיפך מדוקהה, אי נחת – הוא פרי של הבנה ומימוש. היכולת לחוות אושר גוברת ככל שההיקשרות לעצמי פוחתת. בסוף, הכל נהיה סוקהה. אפילו דוקהה נהית סוקהה. אז אני חושב שהכל נהיה עונג.
אבל לעונג יש תדמית כל כך שלילית בעולם הבודהיסטי. וזה חבל. כי הבודהה לא רק לימד על סבל, אלא על קץ הסבל. תשוקה הופכת לבעיה רק כשאנו מבלבלים בין מה שהוא בר-חלוף לבין אובייקט שניתן לאחוז בו לצמיתות. זה סבל רק כי איננו מבינים. אתה יודע, הידע הזה מוצפן במונומנטים הבודהיסטים הגדולים, או הסטופות, שנבנו בשיא פריחתו של הבודהיזם בהודו. מסביב לתל המרכזי של הסטופה – שבו נטמנו האפר או העצמות של הבודהה או של מורה מואר אחר – היה אזור צעידה טקסית שבו יכלו המבקרים בסטופה להקיף את הקבר בהליכה מדיטטיבית. את אזור הצעידה הקיפה גדר מעוגלת רחבת ידיים שהיתה מגולפת בכל מיני פסלים. לרוב הפסלים האלו תארו את תענוגות החיים, שכללו סצנות ארוטיות, זוגות מחובקים בכל מיני תנוחות, אלות שמאברי המין שלהן צומחים עצים, דברים כאלה. היה צריך לעבור דרך הסצנות האלה, או מתחתן, כדי להגיע לאזור הצעידה. תענוגות החיים הם השערים או הפתחים לתל המרכזי, שמסמל את ההבנה של הבודהה. הם ברכות שמקרבות אותנו לעבר אושרו של הבודהה.