סאמיוג’אנא – עשרת הכבלים

א. הגדרה ראשונית

סאמיוג’נא-או ה”כבלים”, הינם 10 המאפיינים של האישיות, אשר כובלים את האדם למעגל הסאמסארה ( אותו מעגל בלתי פוסק של לידה, מחלה, זיקנה ומוות):

1. “סאקאייה דיטהי” – ההשקפההאמונה בקיומו של עצמי אני
2. ” ויצ’יקיצ’ה” – ספקות עמוקים
3. “סילאבאטה פאראמאסה” (או: “אופאדאנה”) – ההיאחזות בחוקים וטקסים, כמו גם- בדעות, אמונות, מוסכמות, השקפות שגויות( וכל מה שגדלנו להאמין בו- והוא שגוי)
4. “קאמה ראגה” – השתוקקות חושית (ההשתוקקות לכל מה שנקלט בחושינו ומסווג כנעים)
5. “וייאפאדה” – זדון (רצון להרע-גם אם במחשבה ולא בדיבור או במעשה)
6. “רופה ראגה” – השתוקקות למצבי קיום עדינים (של גוף שכמעט ואינו נראה בעין הרגילה)
7. “א-רופה ראגה” – השתוקקות למצבי קיום שבהן קיימת רק תודעה ללא גוף חומרי
8. “מאנה” – יהירות/ שיפוטיות השוואתית
9. “אודהאצ’ה” – חוסר שקט
10. “אוויג’ה” – בורות

חמשת “הכבלים” הראשונים (1-5) נקראים “הכבלים הנמוכים” (אורמבהאג’ייה-סאמיוג’אנה)- היות והם כובלים את האדם ל”עולמות החושים”.
חמשת “הכבלים” הבאים (6-10) נקראים “הכבלים הגבוהים” (אודהאמבהג’ינה-סאמיוג’אנה)-,היות והם קושרים לעולמות גבוהים יותר -“עולמות הצורה”(המוזכרים בכבל השישי) ו”עולמות האין-צורה” (המוזכרים בכבל השביעי)

השחרור מן “הכבלים”- מתרחש בהגיע האדם לאחד מארבעת שלבי ההארה:

בשלב הראשון – סוטאפאנה: “הנכנס לזרם” (של ניבאנה), הוא זה המשוחרר משלושת הראשונים

בשלב השני – סאקאדאגמי: “החוזר פעם אחת”(לעולמות החושים), הוא זה המשוחרר (בנוסף לכבלים 1 -3 ) גם מכבלים 4 ו 5 בצורתם הגסה (היבטיהם הגסים יותר)

בשלב השלישי – אנאגאמי: “זה שאינו חוזר”(לעולמות החושים), הוא זה המשוחרר לחלוטין מכבלים 1 – 5 (הכבלים הנמוכים)

בשלב הרביעי – ארהנט: “הטהור לחלוטין” (או הקדוש), הוא זה שמשוחרר מכל עשרת הכבלים ולכן אינו כבולקשור יותר לקיום מותנה

ב. פירוט ומשמעויות של הכבלים

1. “סאקאייה דיטהי”-ההשקפההאמונה בקיומו של עצמיאני :

הכוונה לתפיסת מושג ה”אני” (בהקשר הפנימי והעמוק ביותר של השקפת המציאות שלנו) – כישות נפרדת, בעלת קיום עצמאי, מתמשך ואמיתי. אין מדובר (רק) על עמדה כלפי מושג פילוסופי או אינטלקטואלי גרידא, אלא על האופן שבו אנו תופסים את “המציאות שבה אנו חיים” (ברמה האינסטינקטיבית ביותר-אשר מקרינה על כל מחשבה ,דיבור ומעשה שלנו )

כל זאת , בניגוד ל”השקפה הנכונה”(סמה דיטהי-כפי שמופיעה באמת הנאצלת הרביעית)-היודעת ,מתוך התנסות ישירה,שמדובר באשליה

על פי הפילוסופיה הבודהיסטית – מה שאנחנו מגדירים בתור: “אני / אינדיבידואל / אגו” הינו רק “קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות ומנטליות”. אותה “קומבינציה משתנה ללא הרף של כוחות או אנרגיות פיזיות ומנטליות”, מורכבת למעשה, מחמישה סוגי הצטברויות שלגורמים ארעיים, או מיצרפים (קהנדהא), שיוצרים את אשליית המוצקות, את הרושם המוטעה של “אני” נפרד וקבוע

חמשת המצרפים (שלא נדון בהם כאן, רק לידיעה כללית) הם:
1. צורה (רופה) – חומר, גוף
2. תחושות (ודאנה) – נעים, לא-נעים, נייטרלי
3. תפיסות (סאנייה) – הזיהוי של מושאי התחושה (הגופניים והנפשיים)
4. תבניות מנטליות (סנקהארה) – נטיות, דפוסים, הרגלים
5. הכרה (וינייאינה) – המודעות לנוכחות של אובייקטים

בהקשר זה, הכבל הראשון הינו השקפה, לפיה- יש “עצמי” שקיים באמת: או כמזוהה עם אותם חמשת המצרפים (ה”אני” מצוי בתוכם) או כמצוי בקשר כלשהו עימם(דרך סיטואציהחוויהמערכת יחסים ) שיש לה קשר עם אותם מצרפים “שלי”

למשל:

– אני מזדהה עם הגוף “שלי” (הגוף שלי כואב, לכן אני סובל. הגוף שלי חולה, לכן אני מסכן. הגוף שלי לא מספיק יפה, אז צריך לעשות ניתוח שיהפוך אותו ליותר יפה וכך גם אותי ליותר מאושר.)
– אני מזדהה עם התבניות המנטליות שלי (אני רגוע עכשיו, אז אני מאושר. אני עצוב עכשיו, אז אני סובל. אני לבד כרגע, אז אני חייב למצוא מערכת יחסים חדשה.)

מה שמסתיר את אנאטה (העובדה שבעצם אותו “אני”- אינו קבוע ועצמאי, אינו בעל מהות ואינו נעדר התניות ותלות הדדית), הוא “גהאנה סאנה” (תחושת הדחיסות המוצקות שבה אנו חווים את הגוף)

אמנם גהאנה סאנה היא “סאבהאווה דהמה” או “פאראמטה דהמה” – אמת מוחלטתאולטימטיבית, אבל היא מובילה אותנו להשקפה מוטעית שאנו “גבר” או “אישה” או שיש לנו “עצמי”: אנו לא מצליחים “לחדור” מבעד לאותה חיצונית דחוסה, ולכן מתייחסים רק אליה- כאלמנט מאפיין ומגדיר (הצורה החיצונית של ה”גוף-תודעה” הזה היא של “גבר” ולכן מהותו היא “גבר”)

ומכאן גם האמונה שבאותו “גבר” או “אישה” ישנה מהות פנימית בלתי משתנית, שאנו מכנים : “עצמי” או “אני”. “תחושת הדחיסות” הזו (גהאנה סאנה) מסתירה מאיתנו את העובדה ש “גוף יושב” שונה מ”גוף עומד” (זה לא “הגוף שלי בתנוחות אחרות”)

כך נוצרת ויפאלאסה – “עיוות של תפישות”:

1. שגוף הוא יפה
2. שגוף ותודעה הם קבועים (ללא שינוי)
3. שגוף הוא אושרשמחה
4.שגוף ותודעה הם “אני” או “עצמי”

מהי הסיבה שההשקפה הזו (שיש “עצמי” נפרד וקבוע) מוגדרת על ידי הבודהיזם כבעייתית כל כך? למה מתייחסים להשקפה זו כמקור לסבל?

כאשר ישנה השקפה של “עצמי” נפרד, ישנה דואליות או חלוקת המציאות לשני חלקים (שמופרדים זה מזה בגבול גדר): חלק ראשון – “אני” או עצמי”, וחלק שני – “לא אני”, “לא עצמי”, “האחר”, “הזולת”

בגלל שקיימת אמונההשקפה שאותו “עצמי” הוא קבוע: ישנה אסטרטגיה (לא מודעת, אבל דומיננטית ולמעשה היחידה בחיינו) לשמר – את אותו “עצמי”

כיצד עובדת אותה אסטרטגיה ביומיום שלנו:

– לתת ערך חיובי לכל מה שתומך באותו “עצמי”
– לתת ערך שלילי לכל מה שמאיים על אותו “עצמי”
– להתעלם ממה שלא נתפס כתומך או מאיים על ה”עצמי”

אלו הם ,בלשון הבודהיסטית – “הזיהומים” (קילאסה):

– לובהא – השתוקקות
– דוסה – כעס, איבה
– מוהא – בורות, בלבול

אם אנו היינו היחידים שמחזיקים בהשקפה מוטעית זו-אולי היינו מסתדרים. הבעיה שגם כל מי שסביבנו-פועל על בסיס אותה תפיסת מציאות (שגויה): שגם לו יש “עצמי”-שצריך לשמר אותו והיות ו”האחר” (שהגדרתי כך- ביחס אל ה”עצמי” שלי) הוא ה”עצמי” של הזולת (שהגדיר כך האחר מנקודת המבט “שלו”) ישנו מאבק מתמיד.

מאבק זה אינו יכול להסתיים לעולם כי מקורו בניגוד: מה שתומך ב”עצמי”- מוגדר כ”שלי”, או לפחות ,”אני רוצה שיהיה שלי”, אבל, בהכרח-פוגע ב”עצמי” של האחר (זה שאינו חלק ממני, שאינו “שלי”). נקודת המבט היא “אגוצנטרית”, “אני במרכז”: מסביבי יש חלק ששייך לי (לפי השקפת ה”אני” שלי), אבל ישנן אינסוף נקודות מבט “אגוצנטריות”, של אחרים, שלכל אחת מהן יש מרכז משלה, גבול משלה,

יתרה מכך, השקפה זו מוגדרת כשגויה היות והיא מנוגדת לטבע האמיתי של המציאות, שינוי מתמיד (אניצ’ה): קל לנו (יחסית…) לקבל את העובדה ש “מסביב הכול משתנה”, לפחות ברמה הפיזית, החל מדברים שזזים מהר יחסית (ולכן ניתן לראות את תהליך השינוי שהם עוברים) ועד לדברים שמשתנים לאט, אבל ניסיון העבר שלנו מאשר שהם לא קבועים (יום ולילה, עונות השנה, בניינים, הגוף שלנו וכו’ )

אבל בכל הקשור אלינו, ישנה תפיסה ברורה ובלתי מתפשרת שיש בי משהו קבוע ונצחי אשר לא משתנה, יש בי משהו קבוע שמנהל את כל חיי, יש בי משהו קבוע שעומד מאחורי הרגשות שלי. לכן (ושוב-סיבוב של 180 מעלות, אל מה שנאמר קודם): חובתנו לשמר את אותה מהות שנקראת “אני” במקום לחיות-להיות כאן ועכשיו. הרגע הנוכחי “נבדק” ונשפט לפי הפוטנציאל שיש לו כלפי ה”אני”.
לרוב, תשומת הלב מופנית לרגע הקודם, מה הייתה משמעותו ותרומתו ל”אני” שלי, או לרגע הבא, מה הוא יכול לתרום או לאיים על ה”אני” שלי

מתוך השקפה שגויה זו- נוצרים דפוסים – סאנקהארות אשר, מנקודת המבט של ה”אגו”, “מקילים” עלינו “להתמודד עם החיים”, אבל בראייה נכונה-הן מנתקות אותנו מהחיים.

2. ” ויצ’יקיצ’ה” -ספקות עמוקים:

בהקשר של כבל, הכוונה לספקות:

– כלפי המורה (הבודהא)
– כלפי התורה (הדהרמה)
– כלפי ההולכים בדרך (הסנגהא)
– כלפי האימון התרגול
– כלפי דברים בעבר ובעתיד
– וכלפי (החוק של ) הסיבתיות

אלו ספקות ברמה העקרונית שמקורם הוא בחוסר אמון כלפי המרכיבים, שביחד מהווים את מה שקרוי “הדרך”. וכאשר ישנם ספקות לגבי האלמנטים הבסיסיים של הדרך נישאר במקום הנוכחי שלנו אפילו אם אנו כבר מוכנים להודות שהוא גורם לנו סבל, כי עצם השינוי נתפס כלא אפשרי, או לא בטוח, או עשוי לגרום לסבל גדול יותר, או כגורם לאובדן של מה שהישגנו עד עכשיו ונישאר במצב של פסיחה על שני הסעיפים, רוצה אבל לא עושה

הכוונה גם לספקות בהקשר של איזה דברים הינם יעילים נכונים (קוסאלה) ואיזה לא יעיליםלא נכונים (א-קוסאלה), מה יש לתרגל ומה לא ואיזה בעלי ערך גבוה או ערך נמוך. אלו ספקות כלפי האופן שבו צריך להתקדם בדרך-איך להתקדם

ויצ’יקיצ’ה היא חוסר ברצון לחשוב, ביכולת להגיע להחלטה למסקנה. יש לה את המאפיין של היסוס, אשר מתבטא בחוסר החלטיות ועמדה לא ברורהפסיחה על שני הסעיפים

הסיבה המיידיתהעיקרית שלה היא מתן תשומת לב לא חכמה לנושאים השרויים בספק.

3. “סילאבאטה פאראמאסה” (או ” אופאדאנה”) – ההיאחזות בחוקים וטקסים:

הפירוש המילולי של המושג עושה לו עוול-שכן הוא אינו מסביר שתי נקודות מרכזיות :
הראשונה – אין מדובר רק בהיאחזות בחוקים (חוקי מדינה למשל) או בטקסים (טקסים דתיים או כאלו שנחשבים לטקסים קדושים), אלא גם בהיאחזות בדברים “לא פורמליים ” (אבל לא פחות מהותיים בחיינו)- כמו:

– בדעות
– באמונות
– במוסכמות
– בהשקפות
– בנורמות חברתיות
– במה שמקובל
– ולמעשה- בכל מה שגדלנו (וגודלנו) להאמין בו

השנייה – מדובר על היאחזות בהשקפות שגויות: כאן יש להיזהר ממצב שבו אנו “שופכים את התינוק יחד עם המים”
יש כאן דרישה לתשומת לב בלתי פוסקת-כלפי כל פעולה שאנו מבצעים(דרך אחד מ”שלושת השערים” :המחשבה, הדיבור, והמעשה). מה שהופך את החוק טקס דעה אמונה ל”כבל” (או ל”השקפה שגויה”), הינו ההתייחסות כאל אקסיומה שאין לבחון ולבדוק אותה כל פעם ופעם מחדש

הכוונה היא שקיימת אמונה שעצם השמירה על החוק, עצם ההשתתפות הביצוע של הטקס-מספקים (כדי להביא לתוצאות הרצויות):

– לא משנה הכוונה (מדוע שמרתי על החוק-מפחד שאתפס? מתוך מסורת שכך נהוג מדורי דורות ? כי כך עושים כולם?)
– חשוב רק עצם המעשה וזה כבר יביא לתוצאות הרצויות (פרנסה, בריאות, מעמד, הצלחה, שקט נפשי, אריכות ימים…)
– העשייה באה מתוך תפיסת “שכר ועונש”

4. “קאמה ראגה” -השתוקקות חושית (ההשתוקקות לכל מה שנקלט בחושינו ומסווג כנעים)

5. “וייאפאדה” -זדון (רצון להרע-גם אם במחשבה ולא בדיבור או במעשה)

6. “רופה “ראגה -השתוקקות למצבי קיום עדינים (של גוף שכמעט ואינו נראה בעין הרגילה)

7. “א-רופה ראגה” -השתוקקות למצבי קיום שבהן קיימת רק תודעה ללא גוף חומרי

8. “מאנה”-יהירות/ שיפוטיות השוואיות (אני יותר מהאחר/ כמו האחר/ פחות מהאחר)

9. “אודהאצ’ה” -חוסר שקט ודאגה, לא ודווקא מנימוקים תקפים/ בעלי ערך

10. “אוויג’ה”-בורות, היעדר חוכמה, קושי בראיית המציאות כפי שהיא באמת