כל אחד יכול להיות ויהיה לבודהה

תיק נהאט האן (Thich Nhat Hanh) הוא אחד ממורי הזן היותר מוכרים ומוערכים כיום בעולם. משורר, פעיל שלום וזכויות אדם. נולד במרכז וייטנאם ב-1926, הצטרף למנזר בגיל 16. ממייסדי תנועת הבודהיזם המעורב. הקים בתחילת שנות השישים את בית הספר לנוער למען שירות חברתי שהכשיר את תלמידיו לשקם כפרים שהופצצו במלחמת וייטנאם, והיה מועמד לפרס נובל לשלום.

לאחר שנאסרה חזרתו לווייטנאם, מצא תיק נהאט האן מקלט בצרפת והקים בה את קהילת המדיטציה פלאם וילאג’. במהלך שנות פעילותו הוא לימד, כתב והנחה ריטריטים ברחבי העולם בנושא ‘אומנות החיים בתשומת לב’. הוא פרסם יותר מ-85 כותרים – ספרים, שירים ותפילות. בשנת 2018, כשבריאותו הידרדרה, הוא ביקש לחזור למנזר הבית שלו בווייטנאם, ושם שהה עד יום מותו ב-22.1.2022, בגיל 95.

* * *

בפרק 20 בספר סוטרת הלוטוס מוצג בודהיסַטווה יפהפה ששמו סַדַפַּריבּהוּטה (Sadaparibhuta), שפירושו “לעולם אינו מזלזל”. אפשר לתרגם את שמו גם ל”לעולם אינו בז”. הבודהיסטווה הזה לעולם אינו מזלזל ביצורים חיים, לעולם אינו ממעיט בערכם או מטיל ספק ביכולתם להיות בודהה. המסר שלו הוא, “אני יודע שיש לכם טבע בודהה ושיש לכם היכולת להיות לבודהה”, וזה בדיוק המסר של סוטרת הלוטוס – אתם כבר בודהה בממד המוחלט, ואתם יכולים להיות לבודהה בממד ההיסטורי. טבע בודהה, הטבע של התעוררות ואהבה, כבר קיים בכם; כל שעליכם לעשות הוא להתחבר אליו ולבטא אותו. אם אתם יודעים את זה, אם אתם יכולים לראות את טבעכם האמיתי בממד המוחלט, תוכלו להגשים את טבע בודהה שבכם בממד ההיסטורי. הבודהיסטווה שלעולם אינו מזלזל נמצא כדי להזכיר לנו את המהות של טבענו האמיתי.

הפעולה של הבודהיסטווה הזה היא לשחרר בני אדם מרגשות של חוסר ערך והערכה עצמית נמוכה. “איך אני יכול להיהפך לבודהה? איך אוכל להגיע להתעוררות? אין בי שום דבר חוץ מסבל; אני לא יודע איך להשתחרר מהסבל שלי, ועל אחת כמה וכמה לעזור לאחרים. אני חסר ערך”. בני אדם רבים מרגישים רגשות מסוג זה, המעמיקים את סבלם עוד יותר. הבודהיסטווה שלעולם אינו בז פועל כדי לעודד ולחזק את מי שמרגישים כך, להזכיר להם שגם להם יש טבע בודהה, שגם הם פלא החיים, וגם הם יכולים להשיג את מה שהבודהה משיג. זהו מסר עצום של תקווה ושל ביטחון. זה התרגול של בודהיסטווה בממד של הפעולה.

סדפריבהוטה היה למעשה שקיאמוני באחד מגלגולי חייו הקודמים, כשהבודהה הופיע בעולם כבודהיסטווה כדי להשלים את תרגול הדהרמה. אבל הבודהיסטווה הזה לא דקלם את הסוטרות או תרגל בדרך הרגילה – הוא לא תרגל השתחוויות ולא יצא למסעות עלייה לרגל, ולא ישב שעות ארוכות במדיטציה. לבודהיסטווה שלעולם אינו בז הייתה מומחיות. בכל פעם שפגש אדם הוא פנה אליו בכבוד רב ואמר, “יש לך ערך רב. אתה בודהה-לעתיד. אני רואה את הפוטנציאל הזה בך”.

בסוטרת הלוטוס יש קטעים המלמדים שהמסר הזה לא תמיד התקבל טוב. מאחר שרבים מהאנשים עדיין לא חשו חיבור עם הממד המוחלט, הם לא יכלו להאמין לדברים שהבודהיסטווה אמר להם על טבע בודהה הטבוע בהם וחשבו שהוא לועג להם. לעיתים קרובות הם לגלגו עליו, צעקו עליו וגירשו אותו. אבל אפילו כשלא האמינו לו וגירשו אותו בעלבונות ובמכות, הוא, שלעולם אינו בז, לא כעס עליהם או נטש אותם. מרחוק הוא המשיך לצעוק אליהם את האמת: “אני לא בז לכם! אתם כולכם הולכים בדרך, וכולכם תהיו לבודהות!”

הבודהיסטווה שלעולם אינו בז הוא ישר מאוד ויש בו שקט פנימי עמוק. לעולם הוא אינו מתייאש מאיתנו. משמעות חייו, הגשמה של התרגול שלו, היא להביא את המסר הזה של ביטחון ושל תקווה לכולם. זה המעשה של בודהיסטווה גדול זה. עלינו ללמוד ולתרגל את המעשה הזה אם אנו רוצים ללכת בדרך הבודהיסטוות.

הסוטרה מספרת לנו שכאשר סדפריבהוטה היה קרוב למותו הוא שמע פתאום את קולו של הבודהה המכונה “מלך הקול המרשים” (Bhishmagarjitasvararaja) כשהוא מלמד את סוטרת הלוטוס. הוא לא יכול היה לראות את הבודהה הזה, אך שמע היטב את קולו, ובהשפעת הכוח של הלימוד, הבודהיסטווה שלעולם אינו בז ראה פתאום שששת איברי החישה שלו טוהרו לגמרי ושהוא כבר לא היה על סף מוות. כשהבין את המסר של סוטרת הלוטוס לעומקו, הוא היה מסוגל להתחבר לממד המוחלט שלו ולהגיע לאלמוות.

כבר למדנו על משך חייו האינסופי של הבודהה בממד המוחלט. במונחים של הממד ההיסטורי, בודהה יכול לחיות כ-100 שנים פחות או יותר; אך במונחים של הממד המוחלט, חייו של בודהה נמשכים עד אין סוף. סדפריבהוטה ראה שמשך חייו שלו היה אינסופי, בדיוק כמשך חייו של בודהה. הוא ראה שלכל עלה, לכל חלוק אבן, לכל פרח, אפילו לכל ענן – גם להם משך חיים אינסופי, מפני שהיה יכול לגעת בממד המוחלט של כל הדברים. זהו אחד ההיבטים המהותיים במסר של סוטרת הלוטוס. כששת איברי החישה שלו טוהרו, הוא היה יכול לראות לעומק ולהבין כיצד ששת איברי החישה (עיניים, אוזניים, אף, לשון, גוף ותודעה) מייצרים שישה סוגים של הכרה. כשחושיו טוהרו, הוא היה יכול לגעת במציאות-כפי-שהיא – הממד המוחלט. לא עוד בלבול, לא עוד תעתוע בתפיסה של הדברים.

קטע זה בסוטרה עשוי להישמע כאילו מדובר במעשה קסם או בעניין על-טבעי, אך למעשה הוא מתאר סוג של התמרה שגם אנחנו יכולים לחוות. כשהבסיס של התודעה שלנו מוכן, כשתודעת החושים והתודעה המנטלית מטוהרות באמצעות תרגול תשומת לב ובחינה עמוקה של הממד המוחלט של המציאות, אנו יכולים לשמוע במשב הרוח בעצים או בציוץ הציפורים את האמת של סוטרת הלוטוס. כשאנו שוכבים על הדשא או מתרגלים בגינה מדיטציה בהליכה אנחנו יכולים לגעת באמת של הדהרמה, הנמצאת בכל מקום סביבנו כל הזמן. אנחנו יודעים שאנו מתרגלים את הסמאדהי של הלוטוס ועינינו, אוזנינו, האף שלנו, לשוננו, גופנו ותודעתנו מותמרים ומטוהרים באופן אוטומטי.

לאחר שהבין את האמת של הממד המוחלט, בודהיסטווה סדפריבוטהה המשיך לחיות במשך מיליוני שנים ולהעביר את המסר של תקווה וביטחון לאין-ספור יצורים. לכן אנחנו יכולים לראות בסוטרת הלוטוס סוג של תרופה לחיים ארוכים. כשאנו נוטלים את התרופה הזאת, אנחנו יכולים לחיות חיים ארוכים מאוד ולשמר ולהעביר את הלימוד של סוטרת הלוטוס לרבים אחרים. אנחנו יודעים שהטבע האמיתי שלנו לא נולד ולא מת, ולכן איננו פוחדים עוד מהמוות. בדיוק כמו הבודהיסטווה שלעולם אינו בז, אנחנו תמיד מעיזים לחלוק את הדהרמה הנפלאה עם כל היצורים החיים. וכל מי שחשבו שהבודהסטווה רק לעג להם החלו לבסוף להבין. כשהביטו בסדפריבוטהה הם יכלו לראות את תוצאות התרגול שלו, וכך החלו לתת אמון בתרגול ולהתחבר לטבעם המוחלט.

זה התרגול של בודהיסטווה גדול זה – להביט באחרים במבט חומל וחכם ולהציב מולם את הטבע המוחלט שמצוי בתוכם, כך שיוכלו לראות את עצמם משתקפים בו. רבים כל כך חושבים שהם אינם טובים בשום דבר, שהם אינם יכולים להצליח כמו אחרים. הם אינם יכולים לשמוח; הם מקנאים בהישגיהם ובמעמדם החברתי של אחרים ורואים בעצמם כישלון אם אינם מגיעים לאותה רמה של הצלחה. עלינו לנסות לעזור למי שמרגישים כך. כשאנחנו הולכים בעקבות התרגול של סדפריבהוטה עלינו לבוא אליהם ולומר, “לא צריך להיות לך תסביך נחיתות. אני רואה בך כמה זרעים טובים מאוד שאפשר לפתח ושיעשו אותך לאדם גדול. אם תביט עמוק יותר פנימה ותיגע באותם זרעים מיטיבים שבתוכך, תוכל להתגבר על ההרגשה של חוסר ערך ולבטא את הטבע האמיתי שלך”.

הזן מסטר הסיני גווישְהַן (Guishan) כותב: “אל לנו לזלזל בעצמנו. אל לנו לראות את עצמנו כחסרי ערך ותמיד לסגת אל הצללים”.

מילים אלה נועדו להעיר אותנו. בחברה המודרנית, פסיכותרפיסטים מדווחים שיש רבים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה, מרגישים חסרי ערך, שאין להם דבר להציע. רבים שוקעים בדיכאון ואינם יכולים לתפקד היטב, לטפל בעצמם או במשפחותיהם. תרפיסטים, מרפאים ומטפלים, מורים, מנהיגים דתיים, והקרובים למי שסובלים כך – על כולם חלה החובה לעזור להם לראות את טבעם האמיתי בבהירות, כך שיוכלו להשתחרר מהרעיון המתעתע שהם חסרי ערך. אם אנו מכירים חברים או בני משפחה שרואים עצמם חסרי ערך, חסרי אונים, כמי שאינם מסוגלים לעשות שום דבר טוב או חשוב, ושהדימוי העצמי השלילי הזה נטל מהם כל שמחה, עלינו לנסות לעזור לחברינו, לאחותנו או לאחינו, להורינו, לבני הזוג שלנו או לשותפינו כדי לשחרר אותם מהתסביך הזה. זה המעשה של הבודהיסטווה שלעולם אינו בז.

עלינו גם לתרגל איך לא להעמיק באחרים את ההרגשה של חוסר ערך. בחיי היומיום שלנו, כשאנחנו נעשים חסרי סבלנות או עצבניים, אנו עשויים לומר דברים קשים, שיפוטיים וביקורתיים, במיוחד לילדינו. כשההורים לחוצים, עובדים קשה כדי לתמוך ולטפל במשפחתם – ברגעים אלה של לחץ או כעס הם שוגים לעיתים קרובות ואומרים לילדיהם מילים קשות, מאיימות או מאשימות. התודעה של ילד עדיין צעירה מאוד, טרם התייצבה, ולכן כשאנו זורעים זרעים שליליים כאלה בילדינו אנו הורסים את היכולת שלהם להיות מאושרים. לכן, הורים ומורים, אחים וחברים – כולם צריכים להיות זהירים ולתרגל תשומת לב כדי להימנע מלזרוע זרעים שליליים בתודעתם של ילדינו, בני משפחה, חברים ותלמידים.

וכשהתלמידים שלנו או היקרים לנו מרגישים חסרי ערך, עלינו למצוא דרך לעזור להם להתמיר את הרגשות האלה כך שחייהם יהיו חופשיים, שלווים ושמחים יותר. עלינו לתרגל בדיוק כמו הבודהיסטווה שלעולם אינו בז, שלא ויתר על בני אדם ולא איבד את סבלנותו, אלא תמיד המשיך לשמש להם מראה לַטבע בודהה האמיתי שלהם.

אני תמיד מנסה לתרגל סוג זה של פעולה. פעם באו אלי שני אחים צעירים כדי לבלות איתי את היום. לקחתי את שניהם להראות להם מכונת דפוס חדשה שזה עתה קיבלתי. הצעיר יותר התעניין מאוד במכונה, ובזמן ששיחק בה נשרף המנוע: בזמן שלחצתי על אחד הכפתורים כדי להראות לילדים איך המכונה פועלת, הוא לחץ על כפתור אחר ונוצר עומס רב מדי על המנוע. האח הגדול אמר בכעס, “תאי, רצית רק להראות לנו את המכונה. למה האח שלי היה צריך לעשות את זה? הוא הורס כל דבר שהוא נוגע בו”. אלה היו מילים קשות מפיו של ילד צעיר כל כך. ייתכן שהושפע מהוריו או מבני משפחה אחרים שהשתמשו במילים מאשימות כאלה, ורק חזר על מה ששמע בלי להבין את ההשפעה של דבריו על אחיו הצעיר ממנו.

כדי למתן את ההשפעה שעשויה להיות לדבריו הביקורתיים על האח הצעיר, הראיתי להם מכונה אחרת, חותך נייר, והפעם הדרכתי את הצעיר יותר כיצד להשתמש בה. האח הגדול הזהיר אותי, “תאי, אל תרשה לו לגעת, הוא יהרוס גם את זאת”. ראיתי שזה היה רגע שבו אני יכול לעזור לשני הילדים. אמרתי לגדול שבהם, “אל תדאג, אני סומך עליו. הוא נבון. אנחנו לא צריכים לחשוב אחרת”. ואז אמרתי לקטן, “הנה, ככה זה עובד – רק תלחץ על הכפתור הזה, וכשתשחרר אותו, תלחץ על הכפתור ההוא. תעשה את זה בזהירות והמכונה תעבוד היטב”. האח הצעיר פעל לפי ההוראות שלי והפעיל את המכונה בלי לקלקל אותה.

הוא שמח מאוד, וגם אחיו הגדול יותר שמח. ואני שמחתי איתם יחד.

חשבתי על הדוגמה של בודהיסטווה סדפריבהוטה, ונזקקתי רק לשלוש או ארבע דקות כדי לפתור את התסביך של האח הצעיר וללמד את אחיו הגדול להאמין במה שטוב בו ולא לראות אותו רק מבעד לטעויות שלו. למען האמת, ברגעים ההם דאגתי קצת שהילד הצעיר יהרוס גם את המכונה השנייה. אך אילו היססתי ולא הייתי מרשה לו לנסות ולפעול על פי ההוראות שלי במחשבה שיהרוס את המכונה, הייתי כנראה הורס אותו, את הילד הקטן. שמירה על בריאותה ורווחתה של תודעתו של ילד קטן חשובה הרבה יותר מלשמור על מכונה, לאין ערוך חשובה יותר.

עליכם רק להאמין במעשה של סדפריבהוטה ומהר מאוד תוכלו לעזור לאחרים להתגבר על הדימוי העצמי השלילי שלהם. הבודהיסטווה שלעולם אינו בז מראה לכולם שיש להם היכולת למצוא שלמות בתוכם, היכולת להיות לבודהה, בודהה שהתעורר לגמרי. המסר של סוטרת הלוטוס הוא שכל אחד יכול להיות, ויהיה, לבודהה. סדפריבהוטה הוא השגריר של הבודהה ושל סוטרת הלוטוס, ולפעמים שגרירים מושמצים או מותקפים. גם בודהיסטווה שלעולם אינו בז ספג יחס כזה. הוא הביא את המסר לכולם, אבל לא כולם שמחו לשמוע אותו מפני שלא יכלו להאמין בטבע בודהה שלהם. לכן, כשהם שמעו את המסר הם חשבו שבזים להם או מלגלגים עליהם, וכפי שהסוטרה מספרת, “במשך שנים רבות מאוד הוא היה חשוף להתעללות… בתוך ההמון היו רבים שהִכו אותו באלות ובמוטות, בלבנים ובאבנים”. למשימה של מורה דהרמה, של בודהיסטווה, נדרשים אהבה רבה, איזון נפשי והכלה.

בודהיסטווה סדפריבהוטה מייצג את המעשה של הכלה, קשְהַנטי (kshanti), אחת משש הפארמיטות, השלמויות שהן התרגול של הבודהיסטווה. “קשהנטי” מתורגם גם כ”סבלנות”, ואנו יכולים לראות את האיכות הזאת בבודהיסטווה סדפריבהוטה ובאחד מתלמידיו של שקיאמוני, פוּרנה (Purna), שאת שבחיו מתאר הבודהה בפרק השמיני של סוטרת הלוטוס. סוטרת הלוטוס מזכירה את פורנה רק כבדרך אגב, אבל בסוטרה אחרת, השיעור שניתן למאיטרַיַאניפוטרַה (Maitrayaniputra), פורנה הוא הנושא שלה. בסוטרה זו, לאחר שהבודהה הדריך את פורנה בתרגול, הוא שאל אותו, “לאן תלך כדי להפיץ את הדהרמה ולהקים סנגהה?” הנזיר אמר שהוא רוצה לחזור למקום הולדתו, באי סוּנַפַּרַנטַה שבים המזרחי.

הבודהה אמר, “בהיקשו, זה מקום קשה מאוד. האנשים שם גסים ואלימים. אתה חושב שתוכל ללכת לשם כדי ללמד ולעזור?”

“כן, אני חושב שכן, אדוני”, השיב פורנה. “מה תעשה אם הם יצעקו עליך ויעליבו אותך?”

פורנה אמר, “אם הם רק יצעקו עלי ויעליבו אותי, אחשוב שהם טובי לב, כי לפחות הם לא משליכים עלי אבנים או ירקות רקובים. אבל גם אם יעשו זאת, אדוני, עדיין אחשוב שהם טובי לב, כי לפחות הם לא משתמשים באלות כדי להכות אותי”.

והבודהה המשיך, “ואם יכו אותך באלות?”

“עדיין אחשוב שהם טובי לב, מכיוון שהם לא משתמשים בסכינים ובחרבות כדי להרוג אותי”.

“ואם ירצו להרוג אותך? ייתכן שירצו לפגוע בך מפני שתביא אליהם סוג חדש של לימוד, ובהתחלה לא יבינו ויהיו חשדניים ועוינים מאוד”, הזהיר הבודהה.

פורנה השיב, “טוב, במקרה הזה אני מוכן למות. כי גם מותי יהיה סוג של לימוד ומפני שאני יודע שהגוף שלי הוא לא ההתגשמות היחידה שלי. אני יכול להתגשם בכל מיני סוגי גוף. לא אכפת לי שהם יהרגו אותי, לא אכפת לי להיות קורבן לאלימות שלהם, כי אני מאמין שאני יכול לעזור להם”.

הבודהה אמר, “טוב מאוד, ידידי. אני חושב שאתה מוכן לצאת לדרך ולעזור שם”.

פורנה יצא אפוא אל המקום ההוא, והצליח לקבץ סביבו סנגהה של 500 אנשים פשוטים המתרגלים תשומת לב, וגם להקים קהילה של כ-500 נזירים. הוא הצליח בניסיון שלו ללמד ולשנות את דרכיהם האלימות של בני האדם במקום ההוא. פורנה מדגים את התרגול של קשהנטי, של הכלה.

הבודהיסטווה שלעולם אינו בז היה יכול להיות גלגול של פורנה מן העתיד או מן העבר. גם אנחנו כך. אם אנחנו יודעים כיצד לתרגל הכלה, גם אנחנו נהיה החיים העתידיים של בודהיסטווה גדול זה. אנחנו יודעים שמשך חייו של סדפריבהוטה הוא אינסופי, לכן אנחנו יכולים לגעת במעשה ובשאיפה שלו בכל רגע. וכשאנו מתרגלים הכלה על פי דרכו של הבודהיסטווה שלעולם אינו בז, הוא נולד בתוכנו ממש באותו הרגע. אנו מתחברים לאמונה הגדולה ולתובנה שכל אחד מאיתנו הוא בודהה, תובנה שהיא מהותה של סוטרת הלוטוס. אז אנחנו יכולים לבחור בנתיב של הבודהיסטווה, נושאים בליבנו את הביטחון העמוק שהעניקה לנו התובנה הזאת, ולחלוק ביטחון ותובנה אלה עם אחרים.

תרפיסטים ואחרים במקצועות הריפוי, מורי דהרמה, מורים בבתי ספר, הורים, בני משפחה, עמיתים וחברים – כולם יכולים ללמוד לתרגל כמו הבודהיסטווה שלעולם אינו בז. כשאנו הולכים בדרך של אמון, ביטחון וסבלנות, אנו יכולים לעזור לרבים להשתחרר מהסבל שמחולל דימוי עצמי שלילי, לעזור להם להכיר בטבע בודהה האמיתי שלהם, ולהוליך אותם אל הממד המוחלט.