מה עומד בליבו של סיפור זן – עבור מה הוא נועד?

הקדמה

כדי להבין מה עומד בליבו של סיפור זן, צריך להשתחרר תחילה מן הציפייה הטבעית שאנו מביאים אל סיפור. כאשר אנו קוראים סיפור, אנו מניחים בדרך כלל שיש בו דבר מה שעלינו להבין-אירוע שיש לו משמעות, דמויות שיש להן מניעים, התפתחות שמובילה לתוצאה, ובסופו של דבר אולי גם רעיון או לקח שאפשר לנסח במילים.

גם כאשר הסיפור עוסק בחוויה רוחנית, אנו נוטים להניח שהוא מבקש ללמד אותנו משהו על העולם, על האדם או על הדרך הנכונה לחיות בו.

סיפורי הזן מערערים על הציפייה הזאת מן היסוד. הם אינם בהכרח מבקשים להוסיף לתודעה עוד רעיון, עוד הסבר או עוד מערכת של אמונות. במקרים רבים הם פועלים דווקא באמצעות “הפרעה”- הם נכנסים אל מהלך החשיבה המוכר, משבשים אותו, מסרבים לספק לו את התשובה שהוא דורש, ולעיתים אף מציבים לפניו דבר מה שנראה חסר פשר. בכך הסיפור אינו רק “מספר” משהו; הוא עושה משהו לקורא. הוא פועל על אופן הקריאה עצמו.

זהו אולי המפתח להבנת סיפור הזן- הוא אינו רק נושא של משמעות (סיפורית) אלא מכשיר שנועד לשנות, ולו לרגע, את אופן פעולתה של התודעה.

הזעזוע אינו המטרה

כאן נדרשת הבחנה חשובה. קל מאוד לדבר על סיפורי זן כעל טקסטים שנועדו “לזעזע”, “לבלבל”, “לשבור את ההיגיון” או “להשתיק את המחשבה”. תיאורים כאלה אכן קולעים למשהו מרכזי בתופעה, אך הם עלולים גם להטעות. אם הזעזוע עצמו נעשה למטרה (כלומר- אינו כלי בלבד) , מתקבלת תמונה של הזן כמעין תיאטרון של אבסורד- המורה אומר דבר משונה, התלמיד אינו מבין, ואז מתרחש “זעזוע” שאמור להביא להתעוררות.

אין זו הנקודה.

“ההפרעה הזנית” אינה חשובה משום שהיא חזקה, מפתיעה או בלתי הגיונית. חשיבותה נעוצה בכך שהיא יכולה לחשוף את האופן שבו אנו נאחזים בדרך שבה אנו מבינים.

כאשר האדם נאחז במחשבותיו, בהבחנותיו, בהסבריו ובתחושת הידיעה שלו. הוא אינו רק “רואה” דבר, הוא מיד ממקם אותו בתוך עולם שכבר בנוי עבורו. הוא אינו רק פוגש שאלה; הוא מניח שעל השאלה להיות בעלת תשובה שאפשר לנסח.

סיפור הזן עשוי להפריע בדיוק למהלך הזה.

הוא עשוי להעמיד את התלמיד בפני תשובה שאינה ממלאת את הציפייה שלו לתשובה, בפני פעולה שאינה מתיישבת עם השאלה, בפני משפט שנראה בתחילה חסר משמעות, או בפני מפגש שבו הניסיון להבין “מה באמת התכוון המורה” רק מרחיק אותו מן המפגש עצמו.

ההפרעה אינה אפוא שבירת ההיגיון “לשם שבירתו”. היא ניסיון לשבור את ההרגל להפוך כל דבר לאובייקט של הבנה מושגית.

התודעה המבקשת מיד להבין

כאשר אנו פוגשים דבר בלתי מובן, התגובה הרגילה שלנו היא לנסות להבין אותו. זהו מנגנון חיוני ושימושי. אנו מחפשים קשרים, מסיקים מסקנות, מזהים דפוסים, משווים למשהו שכבר הכרנו ומנסים למצוא את ההסבר החסר. גם כאשר אנו קוראים סיפור זן, המנגנון הזה מופעל כמעט מיד.

אם המורה אומר לתלמיד דבר תמוה, הקורא מתחיל לשאול: למה הוא אמר זאת? מה הוא מייצג? מהו הסמל? מהו המסר? מהו “הסוד” שהמורה ניסה להעביר? אולי שלושת הקילוגרמים של הפשתן מסמלים משהו, אולי הנר מסמל את התודעה;, אולי המקל הוא משל, אולי התשובה מכילה קוד פילוסופי נסתר.

וכאן עלולה להתחיל המלכודת.

אפשר לבלות זמן רב בניסיון “לפתור” סיפור זן, ובכך למעשה לעשות בדיוק את מה שהסיפור מבקש להפריע לו. במקום לפגוש את הסיפור, האדם הופך אותו לבעיה. במקום שהסיפור יצביע על אופן פעולתה של התודעה, התודעה הופכת את הסיפור לעוד אובייקט שהיא יכולה להחזיק בו.

זהו הבדל דק אך מכריע- אפשר להבין את הסיפור, ובכל זאת לא לפגוש את מה שהוא עושה.

ההבנה המושגית אינה בהכרח האויב. הזן עצמו עושה שימוש נרחב בשפה, בדיאלוג, בהסברים ובטקסטים. הבעיה מתחילה כאשר האדם מניח שהבנת המילים היא סוף הדרך, או שהמושג יכול להחליף את המפגש הישיר עם הדבר שעליו הוא מדבר.

במובן זה, סיפור הזן אינו בהכרח אנטי-אינטלקטואלי. הוא מבקש לחשוף את גבולותיו של האינטלקט כאשר הוא (האינטלקט, הלוגיקה, הרציונל, הידע הקודם) הופך את עצמו לסמכות מוחלטת.

כאשר הכלי עצמו נעשה למכשול

אפשר לחשוב על החשיבה המושגית ככלי. בעזרתה אנו מבחינים בין דברים, נותנים להם שמות, מזהים יחסים ומסבירים תהליכים., וזה ממש בסדר- אין כאן בעיה.

הבעיה נוצרת כאשר אנו שוכחים שמדובר בכלי ומתחילים להתייחס לתיאור שלנו כאל הדבר עצמו. אנו אומרים “עץ”, ומיד נדמה לנו שתפסנו את הדבר. אנו אומרים “עצמי”, “אני”, “עולם”, “תודעה”, “בודהה”, “התעוררות”- והמילים מתחילות להיראות כאילו הן עצמן מכילות את המציאות שעליה הן מצביעות.

סיפור הזן יכול להכניס טריז בדיוק בנקודה הזאת.

הוא עשוי להציג דבר שאי אפשר ליישב באמצעות המושגים שכבר נמצאים בידינו. לא מפני שאין שום משמעות לדבר, אלא מפני שהמובן שאנו מבקשים להעניק לו אינו נמצא במקום שבו אנו מחפשים אותו (אנו מחפשים אותו “מתחת לפנס” , באזור המוכר של תפיסת המציאות הרגילה שלנו) .

כאן נעשית “ההפרעה” של סיפור הזן עמוקה יותר. בתחילה אנו חושבים: “אני לא מבין את הסיפור”. לאחר מכן, אם הסיפור פועל עלינו בעוצמה, עשויה להתעורר שאלה אחרת- מה גורם לי לחשוב שאני חייב להבין אותו בדרך הזאת?

השאלה השנייה כבר נוגעת לא רק בסיפור אלא בקורא עצמו.

מן האובייקט אל פעולת הידיעה

זהו אחד המאפיינים העמוקים של סיפורי זן: הם עשויים להפנות את תשומת הלב מן הדבר שאנו מנסים להבין אל עצם פעולת הניסיון להבין.

בדרך כלל האדם עסוק באובייקט: מה נאמר? מה פירוש הדבר? מה רצה המורה לומר? מהי התשובה הנכונה? אבל סיפור זן עשוי לגרום לכך שהשאלות הללו עצמן יהפכו לחלק מן התרגול.

התלמיד מגלה שהוא שוב ושוב מחפש תשובה. הוא מנסח הסבר, דוחה אותו, מנסח הסבר אחר, משווה לפרשנויות שקרא, בודק אם מצא את ה”משמעות האמיתית”.

לפתע נעשה ברור שהבעיה אינה רק בכך שאין לו תשובה. הבעיה היא שהקורא אינו מסוגל להניח לשאלה להיות שאלה מבלי להפוך אותה מיד לבעיה שצריך לפתור.

בנקודה הזאת סיפור הזן נעשה מעין מראה.

הוא אינו רק אומר משהו על המציאות; הוא חושף את הקורא לעצמו כפי שהוא פועל ברגע הקריאה. הוא חושף את ההרגל להיאחז, את הדחף “לסגור” ולסיים ספקות ואי-ודאות, את הצורך להגיע למסקנה, את הרצון להיות זה ש”הבין”.

לכן אפשר לומר כי סיפור זן טוב אינו רק מפריע לחשיבה- הוא מפריע ליחס שלנו אל החשיבה.

מדוע דווקא אבסורד, פרדוקס ותשובה שאינה במקום?

מכאן אפשר להבין מדוע במסורת הזן מופיעים לעיתים קרובות דיאלוגים שבהם התגובה של המורה אינה נענית לציפייה הרגילה של השואל. התלמיד שואל שאלה אחת, והמורה משיב בדבר שנראה שייך לעולם אחר לגמרי. הוא שואל על טבע הבודהה, והמורה עשוי להשיב במילה אחת, במחווה או בפעולה יומיומית. במקום הסבר מגיע דבר. במקום הגדרה מגיע מפגש.

הקורא הרגיל מניח שהתגובה היא קוד שיש לפענח. אבל לעיתים דווקא הניסיון לפענח אותה הוא מה שהסיפור מבקש לחשוף.

האם “שלושה קילוגרמים של פשתן” הם סמל למשהו? האם המקל מייצג עיקרון? האם פעולה יומיומית כלשהי היא מטפורה למצב תודעתי?

אפשר לשאול שאלות כאלה מבחינה פרשנית והיסטורית, ולעיתים הן אף מועילות. אבל אם כל תשובה כזאת נעשית לתחליף למפגש עם הסיפור, החידה פשוט הוחלפה בחידה אחרת.

הסיפור אינו בהכרח אומר: “מצא את המשמעות הסודית שמאחורי המילים.” לעיתים הוא אומר, בעצם פעולתו: “ראה מה אתה עושה עכשיו עם המילים האלה.“

סיפור זן אינו בהכרח קואן

בנקודה זו חשוב להבחין בין סיפור זן לבין קואן. השניים קשורים זה בזה, אך אין לראות בהם מונחים נרדפים:

• סיפור זן – הוא בדרך כלל אנקדוטה או סיפור קצר המתאר מפגש, שיחה, מעשה או אירוע הקשור למורה, לתלמיד או לדמות מן המסורת. הוא עשוי להיות מצחיק, מפתיע, פרדוקסלי, אירוני או פשוט.
  וחשוב לזכור- לא כל סיפור כזה הוא חידה למדיטציה, ולא כל אחד מהם נועד בהכרח ליצור “קצר” במחשבה.
• קואן- מתייחס במקור למונח “מקרה (תיק) ציבורי” או למקרה המשמש תקדים, ובהקשר הזני קיבל משמעות מיוחדת.

במסורות זן מסוימות, ובמיוחד ברינזאי, קואנים נעשו לחלק ממסגרת תרגול שיטתית שבה התלמיד עובד עם מקרה, שאלה, אמירה או מפגש, לעיתים במסגרת הדרכה אישית של מורה.

לכן הקואן אינו פשוט “סיפור זן מוזר”. הוא עשוי להיות קטע מתוך סיפור, דיאלוג, אמירה קצרה או מקרה שהפך ליחידת תרגול. משמעותו נקבעת במידה רבה גם על ידי האופן שבו הוא משמש בתוך מסורת התרגול.

ההבדל הזה חשוב במיוחד מפני שהוא מונע מאיתנו להשליך לאחור תפיסה מודרנית שלפיה כל סיפור זן הוא למעשה קואן שנועד “לשבור את המוח”. התמונה מורכבת יותר.

ובכל זאת, קיימת ביניהם זיקה עמוקה: גם כאשר הסיפור אינו משמש קואן במובן הטכני, הוא יכול לחשוף את הקורא לאותו עיקרון זני מרכזי – האפשרות שהניסיון להיאחז בתשובה מושגית הוא עצמו חלק מן הבעיה.

מה פירוש “להפריע”?

כאן אנו מגיעים אולי אל המילה החשובה ביותר במאמר הזה: להפריע.

כאשר אנו אומרים שסיפור זן “נועד להפריע”, אין הכוונה שהוא נועד סתם לבלבל את הקורא. גם אין הכוונה שכל טקסט זן חייב לייצר הלם או חוסר הבנה. ההפרעה עמוקה יותר.

התודעה האנושית נוטה ליצור רציפות. היא מפרשת את מה שהיא פוגשת על בסיס מה שכבר ידוע לה. היא מחברת נקודה לנקודה, בונה סיפור, מייצרת סיבתיות ומארגנת את העולם בתוך קטגוריות. מנגנון זה הוא חלק בלתי נפרד מן החיים האנושיים.

אבל אותו מנגנון יכול להפוך גם למנגנון של היאחזות. האדם אינו רק משתמש במושגים; הוא מתחיל לחיות בתוכם. הוא אינו רק משתמש בדימוי של עצמו; הוא מתחיל להאמין שהוא הדימוי הזה. הוא אינו רק משתמש בהבחנות בין “אני” ל”עולם”, “נכון” ל”לא נכון”, “הצלחה” ל”כישלון”; הוא מתחיל לראות בהן את המבנה המובן מאליו של המציאות.

סיפור הזן יכול להפריע לרציפות הזאת.

הוא יכול ליצור רגע שבו התודעה אינה מצליחה להשלים את התבנית הרגילה. ובדיוק משום כך מתגלה דבר שהיה מוסתר קודם לכן: לא בהכרח “אמת סודית”, אלא הפעולה המתמדת של התודעה עצמה.

מן ה”קצר” אל הפער

הביטוי “קצר מחשבתי” מתאים לתאר את החוויה, אך כדאי לדייק בו. המטרה אינה בהכרח לגרום למחשבה להיעלם. מחשבה אינה תקלה שהזן מבקש לתקן. גם אדם שהתעורר אינו חדל לחשוב.

מה שעשוי להתרחש הוא דבר עדין יותר: נוצר פער בין הגירוי לבין ההסבר האוטומטי שלו. לרגע, המנגנון הרגיל אינו מצליח להשלים את עצמו.

בדרך כלל איננו מבחינים בפער הזה מפני שאנו סוגרים אותו מיד (ראינו משהו- כבר נתנו לו שם. שמענו משפט- כבר פירשנו אותו. עלתה תחושה- כבר קבענו מה משמעותה. פגשנו אדם- כבר מיקמנו אותו בתוך סיפור).

הסיפור הזני עשוי להשאיר את הפער פתוח.

וכאשר הפער נשאר פתוח, עשויה להתגלות אפשרות שאינה זהה ל”פתרון”. זוהי אפשרות פשוטה יותר- לראות לפני שהמחשבה מסבירה; לשמוע לפני שהיא מפרשת; להיות עם הדבר לפני שהמחשבה מכניסה אותו למערכת מוכרת.

אין פירוש הדבר שהמילים נעלמות או שהחשיבה מושמדת. פירושו שהאדם אינו מוכרח להאמין לכל פירוש שהמחשבה מייצרת.

שחרורו של “היודע”

מכאן גם נובעת משמעותו של המפגש עם המבוכה. המבוכה הזנית אינה בהכרח כישלון. לעיתים היא הרגע שבו מתברר לאדם עד כמה חזקה ההנחה שהוא חייב לדעת.

כל עוד הוא חושב שהבעיה היא “אין לי עדיין את התשובה”, הוא מניח שהתשובה קיימת במקום כלשהו ושעליו להשיג אותה. הוא ממשיך לחפש, להשוות, לנתח ולצבור ידע.

אבל ייתכן שהמפגש מבקש לחשוף משהו אחר: את הצורך עצמו להיות זה שיודע.

זהו היבט חשוב של “שבירת תפיסת העצמי”. אין הכוונה בהכרח להשמדת האישיות או למחיקת האדם. מדובר בהתרופפות של אחיזה עמוקה יותר- האחיזה ב”אני” כמרכז שמבין, שופט, מחזיק בדעות ומנסה להשיג באמצעותן שליטה במציאות.

התלמיד עשוי לגלות שהוא לא רק רוצה להבין את הקואן; הוא רוצה להיות מי שהבין את הקואן.

וכאן מופיעה אירוניה דקה. גם ההתעוררות יכולה להפוך לאובייקט של רכישה. האדם יכול להחליף את היוהרה של “אני יודע” ביוהרה מעודנת יותר: “אני מבין את מה שאחרים אינם מבינים.”

לכן סיפור זן אמיתי אינו מספק בקלות מעמד חדש לתודעה. הוא יכול להפנות את הסכין גם כלפי הפרשנות הרוחנית עצמה.

לא תשובה חדשה אלא שינוי ביחס לתשובות

זוהי אולי אחת הנקודות החשובות ביותר להבנת תכליתו של הסיפור. אין הכרח שהתוצאה תהיה קבלת רעיון חדש. למעשה, במקרים רבים התוצאה המעניינת יותר היא שינוי ביחס לרעיונות.

לפני המפגש, האדם חושב שמושג הוא דבר שאפשר להיאחז בו. לאחר המפגש, הוא עשוי לראות שמושגים הם שימושיים אך אינם המציאות עצמה. לפני כן הוא חושב שעליו לפתור כל אי-בהירות; לאחר מכן הוא מסוגל לשהות גם במקום שאינו נסגר מיד. לפני כן הוא רואה את ידיעתו כבסיס לביטחון; לאחר מכן הוא עשוי להכיר בכך שאי-ידיעה אינה בהכרח איום.

במובן הזה, סיפור הזן אינו בהכרח מעביר את האדם מבורות לידיעה, אלא עשוי להעביר אותו מיחס אחד לידיעה ליחס אחר.

הוא אינו אומר: “במקום לחשוב כך, חשוב כך.” לעיתים הוא פועל באופן רדיקלי יותר- הוא גורם לאדם לראות את עצם הצורך שלו להפוך את המציאות למשהו שהוא יכול לחשוב עליו.

מדוע הסיפור אינו מסתיים ב”לקח”?

כאן אפשר להבין מדוע סיפור זן יכול לעיתים לאבד חלק גדול מכוחו כאשר מנסים לסיים אותו במשפט: “המסר של הסיפור הוא…”

משפט כזה עשוי להיות נכון מבחינה פרשנית, אך הוא עלול גם לסגור בדיוק את הפתח שהסיפור יצר. הסיפור השאיר את הקורא במצב של אי-נוחות, ואז באה הפרשנות ומחזירה הכול למקומו- זה הסמל, זה המסר, זאת המסקנה.

הפרשנות אינה בהכרח שגויה. היא יכולה להיות חשובה מאוד, במיוחד כאשר מבקשים להבין את הרקע ההיסטורי, את השפה, את המסורת ואת השימוש שנעשה בסיפור. אבל יש הבדל בין להסביר סיפור לבין למצות את פעולתו.

סיפור זן יכול להיות מובן מבחינה אינטלקטואלית ועדיין להמשיך לפעול.

זו אולי הסיבה לכך שסיפורים מסוימים נשארים מטרידים גם לאחר שקראנו עליהם עשרות פרשנויות. הפרשנות אומרת לנו מה אפשר לומר עליהם; הסיפור ממשיך להחזיר אותנו אל המקום שבו אין לנו עדיין מה לומר.

הסיפור כמפגש

לכן נכון אולי לתאר את סיפור הזן לא רק כטקסט אלא כמעין מפגש. הוא פוגש את הקורא בנקודה שבה הקורא נמצא. אדם המחפש משל מוסרי עשוי למצוא משל מוסרי. אדם המחפש פילוסופיה עשוי למצוא פילוסופיה. אדם המחפש חידה עשוי למצוא חידה.

אבל סיפור זן יכול גם לחשוף את עצם החיפוש.

וזהו הבדל מכריע. כאשר הסיפור נעשה למושא חיצוני, האדם עומד מולו ושואל: “מה הוא אומר לי?” כאשר הסיפור נעשה למפגש, עשויה להתחלף השאלה: “מה מתרחש בי עכשיו כשאני פוגש אותו?”

המעבר הזה — מן התוכן אל פעולת התודעה — הוא אחד המקומות שבהם אפשר להבין את עומקו של הזן.

לא כל סיפור צריך לזעזע

עם זאת, אסור להפוך את העיקרון הזה לנוסחה חדשה. לא כל סיפור זן חייב להיות אבסורדי. לא כל מורה זן צועק, מכה, שותק או משיב תשובה שאינה קשורה לכאורה לשאלה. ולא כל סיפור נועד להביא את התלמיד למצב של קריסה קוגניטיבית.

ישנם סיפורי זן שדווקא פועלים באמצעות פשטות. מעשה יומיומי, משפט קצר, הליכה, שתיקה, הכנת תה או שיחה על דבר שגרתי יכולים להיות משמעותיים לא פחות מסיפור שנראה פרדוקסלי. למעשה, אם הזן היה תלוי בפרדוקס, היה קל מאוד לייצר זן מלאכותי: כל מה שנדרש היה לומר דברים בלתי הגיוניים.

אבל אבסורד כשלעצמו אינו התעוררות.

הערך של ההפרעה תלוי במה שהיא חושפת. אם הקורא רק אומר “איזה דבר מוזר”, ולאחר מכן ממשיך הלאה, לא התרחש בהכרח דבר. אם הוא מנסה לפתור את המוזרות כחידה אינטלקטואלית, ייתכן שהוא רק חיזק את אותו מנגנון שהסיפור יכול היה להפריע לו.

לכן אין לשאול רק: “האם הסיפור מוזר?”

השאלה העמוקה יותר היא – מה הסיפור עושה לאופן שבו אני מבקש להבין אותו?

מעבר לגדות המילים

מכאן חוזר הדימוי העתיק של הסירה החוצה את הנהר (ולאחר שהגיעה לגדה השנייה, אפשר לנטוש אותה), אך גם כאן ראוי להיזהר. סיפור זן אינו “חסר ערך” לאחר שהובן, ואין הכרח לזרוק אותו מיד לאחר שהשיג את מטרתו. הדימוי החשוב הוא אחר: אין לבלבל את האמצעי עם היעד.

המילים יכולות להצביע, אבל אינן הדבר שעליו הן מצביעות. הסיפור יכול לפתוח פתח, אבל אין הכרח להפוך את הפתח לדירה חדשה.

הקואן יכול להיות כלי לתרגול, אבל אין להפוך אותו לחפץ של אמונה, למושא של קדושה או למבחן אינטלקטואלי.

בסופו של דבר, גם המחשבה על “המציאות כפי שהיא” עלולה להפוך לעוד מושג. גם “נוכחות טהורה”, “תפיסה ישירה” ו”היעדר מחשבה” יכולים להפוך לאידיאלים שהאדם רודף אחריהם.

זהו אולי המבחן האחרון של סיפור הזן: האם גם ההבנה שלנו את הזן הפכה לעוד דבר שאנו נאחזים בו?

אם כן, ההפרעה עדיין לא הסתיימה.

אז לסיכום- עבור מה נועד סיפור זן?

אם צריך לנסח במשפט אחד את מה שעומד בליבו של סיפור הזן, הייתי מציע שלא לומר שהוא נועד “לתת תשובה”, ואף לא שהוא נועד פשוט “לשבור את ההיגיון”. ניסוח מדויק יותר יהיה:

סיפור הזן נועד להפריע לאופן האוטומטי שבו התודעה נאחזת במושגים, בהסברים ובנקודת המבט של היודע – ובכך לפתוח אפשרות למפגש שאינו מצטמצם להסבר על המפגש.

“ההפרעה” היא אפוא אמצעי, לא מטרה. האבסורד אינו המטרה. המבוכה אינה המטרה. שתיקת המחשבה אינה בהכרח המטרה. אפילו הסאטורי (התעוררות) אינו דבר שאפשר להגדיר בפשטות כ”תוצאה” של סיפור מסוים.

מה שעומד עמוק יותר הוא הניסיון להסיר, ולו לרגע, את המובן מאליו שמכסה על המפגש הישיר עם הדברים.

האדם רגיל לעמוד מול העולם ולשאול: מה זה? למה זה קורה? מה משמעותו? מה עליי לעשות עם זה? מי אני ביחס לזה?

סיפור הזן עשוי, ברגע הנכון, להפריע אפילו לשאלות האלה.

לא כדי להשאיר את האדם בבורות ואי ידיעה, אלא כדי לאפשר לו לראות שעוד לפני שהוא נותן תשובה – הוא כבר נמצא “אחריה” .

ולכן, כאשר סיפור זן פועל במלוא כוחו, ייתכן שבסופו לא נותרת “תשובה זנית” חדשה שאפשר לקחת הביתה. גם לא עיקרון חדש, לא סיסמה חדשה ולא תיאוריה חדשה על ההתעוררות.

נותר משהו פשוט יותר.

הסיפור הסתיים, אבל הצורך שלנו “לסגור” אותו אולי נחלש.

המילים עדיין קיימות, המחשבה עדיין קיימת, העולם עדיין קיים – אך היחס אליהם עשוי להשתנות. האדם אינו חייב עוד להפוך כל דבר שהוא פוגש למשהו שעליו ללכוד, להסביר ולהחזיק.

במובן הזה, סיפור הזן אינו בהכרח מעביר אותנו מן החושך אל האור באמצעות ידע חדש. הוא עשוי לעשות דבר עדין ורדיקלי יותר: להפריע לנו מספיק כדי שנבחין באחיזה שבאמצעותה ניסינו כל הזמן להחזיק את האור.

ואז, אולי, הסיפור יכול להניח לנו.

לא מפני שמצאנו את התשובה, אלא מפני שלרגע איננו זקוקים לה.