מנהיגות נשית והתפיסה הבודהיסטית של לא אני

און-סו צ’ו (Eun-su Cho) היא פרופסור לפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה הלאומית של סיאול, בקוריאה הדרומית. ספרה  Korean Buddhist Nuns and Laywomen: Hidden Histories and Enduring Vitality  הוא הספר הראשון שתורגם לשפה האנגלית, שחוקר את המסורת הארוכה של נשים בודהיסטיות בקוריאה.

* * *

למרות שהתקדמות במעמד הנשים היא כלל עולמית, במדינות רבות, כיום, המעורבות החברתית של נשים עדיין מוחלשת ופחותה ממעורבות הגברים. קוריאה היא אחת ממדינות אלה. הצמיחה הכלכלית המדהימה בשניים או שלושה העשורים האחרונים אפשרה לנשים הקוריאניות לרכוש יותר השכלה גבוהה ולהגיע למעמד חברתי גבוה יותר משאפשר היה קודם לכן, כך שנשים בנות מעמד הביניים בתקופתנו, במיוחד, נהנות מחופש, מהעשרה תרבותית, וכוח קניה חסרי תקדים. בנוסף לניצחונות האישיים והכלכליים האלה, נשים רבות מעורבות גם בשיפור החברה, באמצעות עבודה במגזר הציבורי, למשל במשרדי ממשלה ובחברות גדולות. אולם, כשזה מגיע למעמד המנהיגים מקבלי ההחלטות, קוריאה ממשיכה להיות מדורגת נמוך מאוד בין המדינות החברות ב-OECD בכל הקשור לנשים. גם בזירה הדתית, למרות שהנשים משחקות תפקיד חשוב בתפעול ארגונים דתיים, מצטמצם תפקיד הנשים לתמיכה ברקע, בעוד שהגברים שולטים בפעילויות הדתיות שנראות יותר בקדמת הבמה.

דעות חברתיות קדומות, היעדר מערכות תמיכה פסיכולוגיות, חינוכיות וכלכליות, וההססנות של הנשים עצמן מהתנתקות מהתפיסות המסורתיות של תפקידים מגדריים, כל אלה מהווים מכשולים עיקריים להתקדמות הנשים בכוח העבודה. בעוד נשים מסוימות העזו להתקדם ולפרוץ את דרכן במעלה הסולמות החברתיים בזרם המרכזי, והתגברו על מכשולים ודעות קדומות חברתיים ותרבותיים, עדיין נפוץ לשמוע דיווחים מצערים על הקשיים החברתיים והפסיכולוגיים העצומים בקידום הקריירה שהנשים חוות. תקרת הזכוכית עדיין קיימת במידה רבה מאוד בקוריאה. התייחסות למחסום זה נתקלת בקשיים רבים בשל מורכבות הגורמים שבבסיסה. מה שנראה על פני השטח של השונות המגדרית, מסווה את רוחבה ואת עומקה. למשל, מה שמדאיג יותר מהדעות הקדומות החיצוניות שנשים חוות לאורך הדרך להישגים הן המלחמות הפנימיות, המוסתרות לגמרי, שעליהן לנהל עם עצמן. ככל שאישה מטפסת גבוה יותר בפירמידה התלולה של המבנים המקצועיים והחברתיים, כך היא מגלה שעמיתותיה, שהקיפו אותה בתחילת הדרך, נעלמות במהירות, ונעשה קשה לה יותר למצוא מנטוריות ומערכת תמיכה נשית. כשהן מוקפות במתחרים, נשים אלו חייבות לדחוף את עצמן להיות יותר יעילות ובעלות יכולת. אך ככל שהן דוחפות את עצמן יותר, כך הן חוות יותר בדידות, ופחד וספק מופנמים, גם אם אין הן מודעות להרגשות אלה.

באופן מסורתי, במזרח אסיה, לימדו את הנשים להיות כנועות וצייתניות, לא רק באופן חיצוני כגון במחוות ובהתנהגות חברתית, אלא גם בחייהם הפנימיים, כך שתכונות “נשיות” אידיאליות אלה הוטמעו בנפשן. כיום, מערכת המוסר, שהייתה נהוגה במזרח אסיה במשך אלפי שנים, בוטלה והוחלפה במוסר המערבי המודרני ובתפיסות של שוויון מגדרי. אולם, התמרה אידיאולוגית זו היא בעימות עם המציאות היומיומית של אתגרים מתמשכים, של ניסיונות לחתור תחתיה, ושל תפיסות שיפוטיות המכוונות כנגד נשים בעמדות מנהיגות. הדגש המסורתי של שירות אחרים ולא שירות לעצמי, שכל כך מושרש בנשים קוריאניות, יוצר אצל נשים הישגיות תהליך של ספק ושל מודעות-עצמית ביחס לשאלה האם מאמציהן מבוססים על מוטיבציה טהורה, או על אמביציה שמשרתת את העצמי ועל אהבה אנוכית של הצלחה. בחברה מודרנית שמאופיינת על ידי תחרות וקידום-עצמי, הנשים ממשיכות להרגיש שלא בנוח כשהן אסרטיביות. לעיתים קרובות הן לא בטוחות מתי ואיך עליהן לקדם את רעיונותיהן והישגיהן, ודואגות פן נקיטת יוזמה עלולה להתפרש כמונעת על ידי גאווה והתנשאות. בעוד שקונפליקט זה יכול להיות התוצאה הבלתי נמנעת של הלחצים השונים של נורמות חברתיות שמושתות על נשים בחברה הקוריאנית בת זמננו, הוא יכול לנבוע מספק-עצמי בסיסי שהוא הרבה יותר מושרש ועמוק.

באופן מיוחד, הנשים שפעילות בהקשר לחברה הבודהיסטית, נוטות להדגיש בהתלהבות שהמניע למעורבותן במשימות מסוימות איננו התנשאות, אהבת פרסום או רדיפה אחרי רווח אישי. בעוד מסורת הצ’אן בודהיזם המזרח אסיאתית מאופיינת, באופן כללי, בהדגשת אימון “הנמכת העצמי” ואימון “התודעה הענווה”, מעניין במיוחד בדיון על מגדר הוא כיצד יש ציפייה מיוחדת שמאפיינים מוסריים אלה יבואו לידי ביטוי אצל מתרגלות. בו בזמן, המסורת הקונפוציאנית, שמהווה אף היא כוח מוסרי רב עוצמה בחברות של מזרח אסיה, אוחזת בעקרונות של אהבה (ren) וכבוד (li) כבחוקים עיקריים, ומפרטת את הביצוע של אידיאלים אלה בתוך מסגרת מובחנת של קודים של התנהגות – כגון שלושת הקשרים וחמשת חוקי המוסר – שמוצגים בצורות מסוימות של מערכות יחסים, כגון אלה שבין בעל ואישה או בין צעיר ומבוגר. קוד מוסרי זה נועד למנוע עימותים שעלולים להתעורר בין אנשים, על ידי יצירת חברה היררכית שמסננת דרכי פעולה מסוימות, באמצעות התניות חברתיות ומוסריות מוגדרות. ההתנהגות המותנית תרבותית שבה נשמרות נורמות חברתיות מוכתבות ומקובלות,  מציעה מדריך, קל יחסית, לפעולות ולהתנהגות של היחיד המעורב חברתית. דבר זה משחרר אותם מהאחריות לחשוב יותר מדי על האוטונומיה שלהם, על ההשפעה הפוטנציאלית שלה על מעשיהם, ועל ההשלכות החברתיות של פעולות אלה.

מצד שני, העקרונות של “הנמכת העצמי” ושל “ענווה” שמים משא מוסרי על כתפי הנשים לשקול את ההשלכות של בחירותיהן בכל מצב נתון. כשהדברים מתנהלים היטב, הן יכולות לייחס את התוצאה המוצלחת למבנים חברתיים או לתנאים חיצוניים, במיוחד כשהדבר קשור ליחסי אנוש. באופן דומה, אפשר לראות שכשהמצב לא מתנהל היטב, נשים רבות נוטות להאשים את עצמן, ובוחנות את אופיין ואת מעשיהן כדי למצוא את סיבת הבעיה. בעוד שתרגול זה של ענווה עשוי לזכות להערכה בסביבה הדתית, הדילמה היא שנטילת אחריות מוסרית כזו, במסגרת דתית, כשהיא מנותקת מההקשר של החברה החילונית, עלולה להתפשט ולהוות אבן נגף בדרך בה נשים מתפקדות בחברה המודרנית. עובדה ידועה היא שבחברה המודרנית אנשים נדרשים לספר לאחרים על הישגיהם.

מהו המנגנון הראשוני מאחורי חוסר הרצון של נשים להיות אסרטיביות יותר בדרך להשגת צרכיהן ומאווייהן? ההנחה הרווחת היא שנשים רבות חשות ששאיפה להכרה בהישגיהן היא שיקוף גס של גאווה אישית. כשאני בוחנת מדוע נשים נוטות, לעיתים קרובות, להיות יותר מאופקות ופחות בטוחות במניעים שלהן, אני מקווה להתייחס לשאלות האלה: כיצד נשים משלבות את התורה הבודהיסטית עם תפיסה של לא-עצמי? האם יש דרך לרצות הכרה שאיננה משקפת אינטרס אישי וגאווה? הייתי רוצה ליישם את התורה הבודהיסטית של לא-עצמי במצבים שסובבים ספק עצמי.

העיקרון של לא-עצמי הוא עיקרון מרכזי בתורה הבודהיסטית המוקדמת. הוא שולל את הקיום של עצמי קבוע, ובלתי תלוי, וטוען שלמרות שתחושת העצמי שלנו מקורה בתודעת עצמי מותנית חברתית, למעשה לא קיים, עצמי שהוא מהותי ובלתי משתנה. על פי הבודהה, היאחזות ברעיון המוטעה של עצמי בלתי תלוי ונצחי מובילה, באופן בלתי נמנע, לאכזבה ולתסכול. אנו נוטים להאמין שהעולם הזה והדברים שבו הם נצחיים, אבל התורה הבודהיסטית טוענת שבמציאות אף לא תופעה מותנית אחת, ממשיכה לשמור על זהותה העצמית באופן בלתי משתנה ונצחי. העיקרון של הלא-עצמי מלמד שחרור מהיאחזות בעצמי מפני שהעצמי, בפשטות, ריק מקיום קבוע. דברים נוצרים כתוצאה מהתהוות מותנית. דבר לא נוצר מעצמו, דבר אינו מקיים את עצמו, ואין דבר שמסוגל לשמר את זהותו באופן קבוע. הסוטרות הבודהיסטיות אומרות, “דברים נוצרים בהתהוות גומלין; על כן, הם ריקים.”

על פי העיקרון של לא-עצמי, אנו קיימים בתוך יחסים של התהוות גומלין, ואיננו יכולים להתקיים ללא קשרים עם אחרים ועם העולם. אנו גדלים בתוך יחסים אלה, ובהדרגה אנו מתחילים להבין את עצמנו, באמצעות היחסים שלנו עם אחרים. ווימלקירטינירדשה (Vimalakīrtinirdeśa), טקסט בודהיסטי מהאיאיני, מגדיר בודהיסטווה, ישות שמחויבת להתעוררות, כמי שהשיגה תובנה של אמת הריקות, אך מחליטה להגשים תובנה זו בעולם במעשים אלטרואיסטיים לרווחת האחרים. היחידה ואלה שמקיפים אותה, אינם נחשבים לישויות נפרדות, שמתפקדות באופן בלתי תלוי, אלא ישויות שמעשיהן מתקיימים בתוך הקשר של רשת יחסים מורכבת.  אלה שמבינים את אמת הריקות משוחררים מתפיסות מקובעות של עצמי מול אחר, סובייקט מול אובייקט, טוב מוחלט מול רוע, ויופי מול כיעור. באמצעות התגברות על הטעות שבשניות המוחשית, יחידים מוגשמים אלה יכולים להתקדם בתרגול של אלטרואיזם ללא מעצורים. חופש זה, משניות שנתפסת באופן מוטעה, מתואר בטקסט כשאלילה נוזפת בסריפוטרה על שהוא מבחין בין נשים לגברים בצורה מוגזמת. רק אלה שמשוחררים מהיצמדות לשניות חופשיים מהיאחזות ויכולים באמת להבין ריקות.

מעבר לכך, הווימלקירטינירדשה מלמדת שרק אלה שמבינים ריקות והתהוות-מותנית יכולים לתרגל בשלמות את החמלה לאחרים. בודהיסטווה, למשל, הוא מישהו שיכול להזדהות באופן אוהד עם יצורים אחרים, עם יכולת רגשית להשתתף בתחושות של אחרים, ובכך להגשים ולתרגל את העיקרון של אי-הבחנה בין סובייקט לאובייקט ושל שיפוטים ערכיים בלתי מוטים. על פי התורה הבודהיסטית, כאשר מתרגל חווה אי-שניות באמצעות תרגול אישי של עקרון הלא-עצמי, היא או הוא יהיו מסוגלים, סוף סוף, לתרגל חמלה אמתית – לחלוק באמת את כאבם של אחרים כאילו הוא שלהם.

מצד שני, אותו טקסט גם אומר, באופן מפתיע: “אבל אדם  או אישה, בעלי השקפות אנוכיות עצומות כהר סומרו, יכולים, עדיין, לכוון את תודעתם ולשאוף להישג הגבוה ביותר. מזה עליכם להבין שכל התשוקות הארציות השונות הן זרע הטטהגטה (Tathagata).” גם אם נחשוב שיש להבין לימוד זה בהקשר של הפולמוס הפרדוקסאלי שבזכותו הוא מפורסם, זה עדיין נשמע קיצוני. הייתי רוצה להשתמש בפולמוס המעניין הזה בנוגע לנושא בו אנו דנים במאמר זה – כ”אמצעי מיומן” (upaya).

אנו יודעים שהשקפה אנוכית (sat-kaya-drsti) היא משהו שהבודהיזם מלמד את תלמידיו להתגבר עליו, בדרך כלל, אבל הטקסט הזה טוען שאלה שאוחזים בהשקפות האנוכיות שלהם יכולים, עדיין, לשאוף לשלב הגבוה ביותר של ההארה. אז למה התכוון מנג’ושרי ב”השקפה אנוכית” בטקסט זה? המלומד המפורסם של הבודהיזם הקוריאני ווניו (Wonhyo 617 – 686) מציין את החידה הזאת בחיבורו “עיקרי השמירה על הקוד של נדרי הבודהיסטווה והחריגה ממנו”: “למרות שמתעוררת אצלנו השקפה של עצמנו (כלומר אנוכיות) גדולה כהר סומרו, אל לנו לאפשר לעצמנו השקפה של ריקות [כלומר ניהיליזם] אפילו קטנה כשערה.” ווניו משווה את השקפת העצמי לאנוכיות ואת ההשקפה השגויה של ריקות לניהיליזם, וטוען שאנוכיות עדיפה על ניהיליזם כשמדובר בהארה. גם ב’מצבור הלימוד’ (Śiksāsamuccaya) מאת שנטידווה יש פיסקה דומה.

האם אי אפשר לפרש את “ההשקפה האנוכית” הזו כרע הכרחי? כדי להמשיך לתכנית של שינוי העולם ופעולה לטובת אחרים, הבודהיסטוות צריכות לאפשר לעצמן לשאוף לפעול למען הצדק, שאיפה שמונעת מתסכול מהאי צדק החברתי שקיים בעולם הזה. הבודהיסטוות הן מופת של יצורים מוגשמים ששומרים על רגשותיהם ותחושותיהם, כגון רצון, השתוקקות ותשוקה. הבודהיסטוות אינם בני אדם נטולי רגשות. למעשה, ה”אנוכיות” שלהם, כפי שהיא, מעוררת בהם החלטות אישיות גבוהות כגון: “עלי לעשות את העבודה הזו. אני האיש הנכון. עלי לעשות זאת. אין אני יכול לצפות שאחרים ייעשו זאת, אלא אני חייב לקחת את זה על עצמי.” כלומר, האנוכיות שלהם או האסרטיביות שלהם, הן אלה שמקלות עליהם להשקיע מאמצים לטובת האחרים. רגש עוצמתי עשוי להיות מלווה בתחושה של “אני”, ואף על פי כן תחושה זו של העצמי עשויה להיות ביטוי של מניע אלטרואיסטי. כלומר, התודעה של העצמי עצמה עשויה לפעול כאמצעי מיומן להשגת פעולות נאצלות לטובת אחרים. יותר מכך, לאורך הדרך של עשייה למען אחרים בדפוס חשיבה של חובה ושל צדקנות, על המתרגל הנאמן להיות מסוגל, באופן אידיאלי, לזהות את קשרי הגומלין הבסיסיים בין כל הדברים. ההישג של אדם אחד מתאפשר רק בשל אוקיינוס שופע של תנאים ונסיבות. באופן בלתי נמנע, הכרה בקשרי גומלין ובקהילה מובילה לפיתוח יותר אמפתיה וחמלה. באופן בלתי נמנע, תחושת העצמי תיעלם אצל אלה שפועלים מתוך חמלה אוהדת. הטיפול של הטקסט ב”חוכמה” וב”אמצעי מיומן” כשתי השלמויות (הפראמיטות) החשובות ביותר, תומך בנקודה זו.

עם הבנה זו האדם מגלה שכל הישגיו הם למעשה לא שלו, אלא הם התוצאה של רשת של יחסים. יתכן שפעולותיו הן הכוח הראשוני שמניע את האדם, אך התוצאות הסופיות נוצרות מפעולות, הקשורות זו לזו, של סיבות שונות. מי שרואה מעבר להיאחזות בפעולות ובתוצאותיהן, כשהוא ניזון מחוכמה ומחמלה, משוחרר מהיאחזות בהישגיו שלו. כשפועלים בדרך שמשוחררת מהיאחזות, אפשר להתגבר על אבני נגף כמו היאחזות, תשוקה ופחד. הגשמת לא-עצמי מאפשרת, באופן ישיר, פעולות נטולות עצמי. הערך של העבודה שאני מבצעת, מתבטא ביחסים שלי עם הסובבים אותי, והוא מאושש באמצעות השותפות הקהילתית בערכים אלה. האתיקה של לא-עצמי מחייבת אימון מכוון וישום של ערכי ליבה אלה למען רווחת אחרים.

מעורבות חברתית בבודהיזם פירושה לגלות את המשמעות של הפעילות של עצמכם בהקשר של יחסיכם עם אחרים, תוך התייחסות לכל היצורים כאל קהילה שקשורה בקשר הדדי. השקפה זו נגזרת מההתעוררות של המתרגל לאמיתות של ריקות ושל לא-עצמי. מעשיי ברגע זה אינם יכולים להיות מושגים אך ורק באמצעות הכוונות והמאמצים שלי עצמי. התוצאות של מעשה לא ישפיעו רק על אלה שביצעו אותו, וכמו כן התוצאות אינן נוצרות באופן בלתי תלוי בסיבות ובפעולות רבות אחרות. מעשיי מייצרים תוצאות מתאימות, לא רק בעבורי, אלא בעבור כל דבר שאני קשורה בו. החלטותיי, שמבוטאות במחשבות, במלים  ובפעולות, קשורות למחשבות ולפעולות של אחרים. מחויבותי לעשות מעשים טובים מביאה תוצאות טובות גם לאחרים, בדיוק כפי שההישגים שלי משפיעים על ההישגים של אחרים. אני מתנהגת לפי עקרונות מסוימים, לא מפני שאני משוכנעת שהתנהגותי תיטיב רק עמי, אלא מפני שאני מאמינה שהיא תיטיב גם עם אחרים. ההגשמה של קשרי הגומלין הבסיסיים בין יצורים באמצעות פעולות ותרגול היא ההתנסות החיה בתיאוריית הלא-עצמי. אתם יכולים להתקדם רק אם יש לכם ביטחון עצמי ושכנוע, ובאותה עת מעשים שמונעים על ידי חמלה מבטאים הגשמה של לא-עצמי. התיאוריה של לא-עצמי איננה סתם שלילה של העצמי.  מתחילים מהבנה של העצמי הקונבנציונלי הקיים, ובהדרגה מתקדמים להבנה של לא-עצמי, התודעה הענווה. אולם, בתחילת התהליך, מחיקה עצמית וביישנות רבות מדי יכולות לסכל את הכוונות האלטרואיסטיות שלנו.

כאן הצגתי את הניסוי הכן שלי ליישם את תורת הלא-עצמי בנושא של ההבנה העצמית של נשים ופיתוח הביטחון הדרוש כדי להצליח בדרך הבודהיסטווה. אני מאמינה שהגיע הזמן לפיתוח נוסף של האתיקה הבודהיסטית, כך שתשקף את ההתנהגות החברתית בת זמננו בדרכים שיתמכו בהתעוררות הנשים, ויאפשרו להן להעז יותר בפעילות המיטיבה שלהן. תיאוריית הלא-עצמי לא צריכה לכרסם בביטחון העצמי של הנשים. להיפך, באופן פרדוקסלי, היא יכולה לאפשר הישגים גדולים. בטקסטים בודהיסטים מוקדמים, אנו מוצאים נשים אמיצות שמוצאות עצמן נרעדות על ידי לחישותיו של מארה, וכך מעלות את פחדיהן ואת זיכרונות העבר הכואב שלהן, ולמרות זאת, בגבורה, מתגברות על הספק העצמי ועומדות על דעתן, בטוחות בטוהר המניעים שלהן, ומתרגלות באומץ כדי להגיע לשחרור רוחני. הגיע הזמן שנשים בודהיסטיות ישאבו השראה מסיפורים אלה, וימצאו את האומץ להתגבר על תעתועי אי ההתאמה שלהן.