לידה מחדש בהודו

לידה מחדש היא נושא קשה. למרות שרבים מאיתנו מתעניינים בבודהיזם ובהודו, קשה לנו לקבל את הרעיון שאדם שמת יכול להוולד שוב בעולם הזה. אני יכול לפחות לדבר בשם עצמי – שום דבר ממה שלמדתי על העולם לא מראה לי שהמתים נולדים שוב, ותפיסת העולם המדעית שאני בגדול מקבל לא ממש תומכת בזה. אבל למה להיכנס לפילפולים תיאולוגיים כשאפשר להשהות את השיפוט ולהסתכל על איך הרעיון של לידה מחדש התפתח בבודהיזם מלכתחילה, ובמיוחד ללמוד על גילוי מעניין ואפילו מרעיש על ראשית האמונה בלידה מחדש בהודו.
התגלית החשובה ביותר במאה השנים האחרונות
עד לפני כמה שנים חוקרי הודו, ואני חושב שגם ההודים עצמם, היו פחות או יותר תמימי דעים שבתקופה הוודית העתיקה בה חוברו המזמורים הוודיים, לא היתה בהודו אמונה בלידה מחדש, ושאמונה זו התפתחה מאוחר יותר במיוחד עם רובד הפרשנות הקרוי אופנישד. לפני כמה שנים חוקרת פולנייה בשם יואנה יורביץ’ הפכה את הקערה על פיה והראתה שלא כך. התגלית הזו תוארה על ידי ריצ’רד גומבריץ’, סנסקריטיסט וחוקר בודהיזם, כתגלית החשובה ביותר בלימודי הודו במאה השנים האחרונות.
החלטתי לכתוב על זה מסיבה פשוטה שאני לא יודע עד כמה הדבר ידוע מחוץ למעגל המצומצם מאוד של חוקרים שעוסקים בתחום הזה. לי עצמי המעשה התגלה כמעט במקרה בשיחה עם ריצ’רד גומבריץ’ ואחר כך בסדרת הרצאות שנתן בסואס, אוניברסיטת לונדון, ב-2006. אמנם המאמר של יורביץ’ הוצג בקונגרס הסנסקריט העולמי ה-14 באדינבורו ופורסם אחר כך בספר על פילוסופיה דת וספרות הודית שיצא בשנת 2004 בהוצאת הספרים ההודית המפוארת (באמת) מוטילאל בנרסידאס. אבל זו לא בדיוק תפוצת נאט”ו. אני חושב שגומבריץ’ עצמו ניסה לתקן את המצב כשביקש מיורביץ’ לפרסם את המאמר באינטרנט, ואכן אפשר היום לקרוא גירסה שלו באתר של המרכז ללימודי בודהיזם באוקספורד. (למיטיבי הודו הקלאסית בלבד).
אני כותב עכשיו כי נזכרתי בכל זה בעקבות קריאה בספר החדש של גומבריץ’ What the Buddha Thought שמסכם ומרחיב את סדרת ההרצאות שלו. החידוש של יורביץ’ עצמו לא קשור לבודהיזם ישירות, כי הוא על טקסטים שחוברו הרבה לפני שהעולם אפילו חלם על בודהה, אבל הוא קשור באופן עקיף שאני אסביר בסוף.
מה החידוש? מקובל היה לחשוב שבמזמורים הוודיים אין איזכור ללידה מחדש, ושהמתים במותם מתאחדים עם אבותיהם בתהליך מעורפל משהו שכולל את עלייתם אל השמש ואל מחוזות אחרים. זאת כמובן בניגוד לבודהיזם והינדואיזם שמכילים אמונה מוצקה בלידה מחדש, באופן שמעורר את השאלה – מאיפה זה בא אם לא מהחברה והדת הוודיים?
התפיסה שאין בוודות לידה מחדש עולה מן הסתם מהקריאה בוודות עצמן, ומהפרשנות המסורתית עליהן. אבל כמו בכל קריאה, ההבנה תלוייה במה שאנחנו יודעים ומצפים מהטקסט – ואם יודעים שאין לצפות למצוא לידה מחדש בוודות, אז באמת לא מוצאים לידה מחדש בוודות. זה נעשה קל אפילו יותר בטקסטים מטאפוריים וקשים לפיענוח כמו הריג-וודה.
הבה נסתכל בתרגום של עמרם פטר להמנון 10.16 בריג-וודה (בשינויים קלים). זה המזמור הידוע בתור מזמור טקס המוות, כלומר טקס שריפת הגופה שמתבצע בעזרת אגני, אל האש.
3. [למת:]
מי יתן ותלך עינך אל השמש ונשימתך אל הרוח! 
לך אל השמים והארץ כחוק,
או לך אל המים אם שמה יועדת!
היטמע עם גופך ובשרך ודמך בצמחים!
4. [לאגני:]
שירך הוא התיש – שרפהו בלהטך!
שרפהו באש שלהבתך!
בדמויותיך המבורכות, יודע-הברואים,
שאהו אל עולם המיטיבים!
5.      שלחהו אל האבות, אגני!
הנזבח לך הולך בדרך כל הארץ.
לו יקרב לשארים במלבוש החיים,
לו יתאחד עם הגוף, יודע-הברואים!
למרות שפטר מציין שחוקרים מסויימים רואים כאן ניצנים לרעיונות של הישארות הנפש ולידה בגוף חדש, הוא מוסיף ש”מקובל לחשוב שתפיסה זו לא התקיימה עדיין בתקופת הריג-וודה.” (מזמורים מן הריג-ודה יצא בהוצאת כרמל ב-2006).
מתרגמת הוודות לאנגלית וונדי אופלהרטי מתפתלת אפילו יותר בבואה להסביר את הבתים האלה (ב-1981). הנה תרגום חופשי לעברית מהתרגום שלה לאנגלית לבית האחרון:
שלחהו חופשי ללכת שוב אל האבות, אגני!
כשהוא נזבח לך ונודד עם משקה הזבח
לו יקרב לצאצאיו במלבוש תוחלת-החיים
לו יתאחד עם הגוף, יודע הברואים!
ככה היא מתרגמת, תרגום שנראה לי יותר מילולי ובאמת פחות מובן מאשר זה של עמרם פטר. במיוחד כדאי לשים לב להבדלים הבאים. היא כותבת “שלחהו חופשי שוב…” (púnas), ומדייקת יותר “לו יתקרבלצאצאיו…” (śéṣas) ולא לשאריו. למה היא מתפתלת בהסבר שנלווה לבתים האלה? כי אם לא מעקמים את התרגום כדי שיתאים לפרשנות המקובלת, הבית הזה אומר שאגני, האש, שורפת את המת ושולחת אותו עוד פעם אל אבותיו, להתקרב אל צאצאיו בלבוש של חיים ולהתאחד עם גוף. ואם אתם לא מבינים את זה, זה בגלל שזה באמת לא מובן.
אני כמובן לא בא לבקר את עמרם פטר וונדי אופלהרטי שיודעים הרבה יותר ממה שאני יכול לקוות לדעת על הודו ועל וודות, אבל בכל זאת מעניין לראות איך חוקרת אחרת הצליחה לפלס דרך חדשה בנבכי פרשנות עתיקה כל כך ולהציע קריאה פרשנית חדשה, כנגד כל מה שהיה מקובל.
באה יואנה יורביץ’ ושואלת: רגע, מה זה אומר ללכת שוב אל האבות? האם הוא היה שם כבר? ומה זאת אומרת להתקרב לצאצאים שלו אחרי המוות? על ידי קריאה דקדקנית בטקסט היא מראה שאפשר, ולכן צריך, לקרוא את זה הפוך. האש לא רק מעלה את המת אל האבות אלא גם שולחת אותו שוב בחזרה אל הארץ, בחזרה אל הצאצאים שלו, אל השבט שלו, להתאחד עם גוף חדש. במילים אחרות זה תאור של תפיסה בה המת עולה על מנת לרדת בחזרה – הוא נולד מחדש. במאמר שלה היא סוקרת עוד בית אחד לפחות שמצביע על תפיסה דומה של לידה מחדש בוודה. במילים אחרות, יש כאן יותר מרמז לתפיסה וודית של לידה מחדש.
לידה מחדש בחברות שבטיות אחרות
בפנייה חדה הצידה, אפשר עכשיו להסתכל על איך לידה מחדש נתפסת בחברות שבטיות אחרות. גאראנאת’ אובייאסקארה ערך לאחרונה סקירה כזו שעולה ממנה מודל פשוט של אמונה בחזרה לעולם אחרי המוות. בחברות רבות – לרוב חברות קטנות ושבטיות – המתים לא חדלים להתקיים, אלא חוזרים, מי אחרי שהות בתווך ומי מייד, לעולם החיים. במקרים רבים החזרה שלהם מותנית בטקסים שאמורים לבצע בני המשפחה, וחשוב לא פחות, הם חוזרים לאותה חברה שבטית קטנה עצמה, כלומר לאותה משפחה מורחבת.
לא קשה לראות איך התאור הקטן בריג-וודה בתרגום של יורביץ’ מתאים למודל הזה: טקס האש מעלה את המת לשמיים ומשם הוא חוזר לצאצאיו. בהתעלם מהמטאפוריקה הכמעט הזוייה של הוודות, התהליך עצמו הוא פשוט, ומתאים למה שאובייאסקארה מתאר: עליה וירידה בחזרה למשפחה או לשבט בחברה קטנה כתוצאה מביצוע מוצלח של טקס המוות.
אובייאסקארה מציין שרק בחברות ספורות התפתחה מתוך המודל הזה שיטה כוללת מורכבת יותר לתאר את היעדים ללידה מחדש, ואת השפעת האדם עליהם. הנצרות היא דוגמה מובהקת בה החוטאים “נולדים” בגהינום והצדיקים בגן-עדן. הבודהיזם הוא מקרה נוסף לתפיסה מורכבת ומסובכת בה מוסר, יעדים שונים, ולידה מחדש כרוכים יחד.
לידה מחדש בבודהיזם
אפשר עכשיו לראות איך זה מתחיל להיות רלוונטי להבנת הרקע לצמיחת הבודהיזם. תחילה היה מודל פשוט בו המת עולה באמצעות האש ואז יורד מהשמיים בחזרה אל צאצאיו. הרבה לפני הבודהיזם, הצלחת הלידה מחדש של המת נעשתה תלוייה בהצלחת הטקסים שמקיימים צאצאיו אחרי המוות, כלומר תלוייה בפעולות שלהם – המילה בסנסקריט היא לא אחרת מאשר “קרמה”, פעולה, למרות שהיא לא מופיעה כלל בהקשר הזה בריג-וודה.
מאוחר יותר הרעיון של לידה מחדש המשיך להתפתח כך שנוצרו יעדים שונים ללידה מחדש של אנשים שונים, בהתאם לקיום הטקסים, ואחר כך בהתאם להתנהגות האדם עצמו בחייו. באופנישדות שקדמו לבודהיזם כבר מוצאים שייעדו של המת עשוי להיות קשור גם ל”טקסים” הפנימיים שהוא מבצע, ובמיוחד להצלחתו להבין את הטבע האמיתי שלו, הצלחה שלרוב קשורה לפרקטיקות של התבודדות ביער וכניראה מדיטציה. המתבודד שהבין את טבעו מתאחד במותו עם ברהמן – הכוח היוצר של העולם. הוא הופך לחלק מברהמן ולכן בעצם מאבד את זהותו האינדיווידואלית ואינו חוזר יותר ללבוש דמות. לעומתו, איש המשפחה שמקריב ומבצע את הטקסים ותומך במתבודד עולה במותו אך נולד מחדש בעולם באופן מחזורי בדומה למה שמתואר בריג-וודה. קבוצה נוספת היא אותם אומללים שאינם מקיימים את הפולחן, מן הסתם רוב האנשים שאין להם יכולת כלכלית לבצע את הפולחן היקר, נאלצים להתגלגל בתולעים חרקים ונחשים – להוולד ולמות חליפות בלי סוף.
המודל הזה כבר מבשר או מקדים את המודל הבודהיסטי. באופנישדות, אבל לא בוודות, אנשים שונים נהנים או סובלים ביעדים שונים אחרי המוות לפי הפעולות שלהם בעולם הזה. הפעולה, ובמיוחד המעשה הפולחני – קרמה – קובעת את יעד הלידה. במקום אחד אפילו נרמז שנחמדותו של האדם בחייו, כלומר מעשים שאינם דווקא פולחניים, יכולים לקבוע את איכות הלידה מחדש. אפשר לראות בזה מבשר של המודל המאוחר יותר בו המעשים המוסריים של האדם, ולא הפעולות הפולחניות, קובעים את איכות הלידה מחדש. ויש במודל הזה גם את היכולת של אותם פרושים ביער להימנע מלידה מחדש על ידי היטמעות בברהמן עם המוות. המתבודד ביער שמבין את טבעו האמיתי “אינו חוזר יותר” (Bāu 6.2.15: teṣāṃ na punar āvṛttiḥ). הקטגוריה של “אינו חוזר יותר” מוכרת אולי לחלק מהקוראים גם מההגות הבודהיסטית (Anāgāmin).
האלמנט הזה ייעשה מרכזי בבודהיזם – ההכרה שהלידה מחדש עצמה היא משהו שאפשר להימנע ממנו על ידי הבנה או ידיעה מסויימים שנרכשים על ידי תרגול ובמיוחד חיים “ביער” מחוץ לחברה הרגילה. לידה מחדש היא בעצם חלק ממעגל מתמשך של חיים לא מספקים אבל אפשר ואפילו רצוי להפסיקו.
הבודהיזם צמח על הרקע הזה ובנה עליו מערכת חלופית של אתיקה שאינה תלוייה בטקסים, אלא בפעולה ובמיוחד בכוונה מוסרית. המעשים המוסריים של האדם קובעים את ההצלחה בתהליך הלידה מחדש וקובעים גם את היכולת שלו להצליח בסופו של דבר לפרוץ את מעגל הלידות ולהשתחרר. הצלחה מתוארת מצד אחד בתור לידה טובה (“הצדיקים לגן עדן?”) וכשלון בתור לידה רעה (“החוטאים לגהנום?). אבל בנוסף, וחשוב מזה, ההכרה שאפשר להשתחרר מכל זה. לא להיוולד יותר בעולם הזה, או בשום עולם. לא להיות תלוי יותר בחסדי התהליך שמחזיר את האדם אל חיים שיש בהם סבל וחוסר סיפוק. והדרך לכך היא דרך של ידיעת הטבע האמיתי של המציאות.
עם זה, נסגר מעגל שהחל בחברה ההודית הקדומה עם האמונה הפשוטה בתהליך המחזורי של לידה מחדש, תהליך התלוי בפולחן מוצלח בזמן שריפת המת, אמונה שמתוארת כבר במזמורים הוודים אבל נשכחה עד לתגלית של יואנה יורביץ’.
בתקופה של הבודהה סביבות המאה החמישית לפני הספירה אנשים כבר התחילו לתהות אם יש באמת חיים אחרי המוות, ובדיאלוגים הבודהיסטים הבודהה נשאל על זה. כיוון שבראש ובראשונה הוא לימד איך להגיע לשחרור ממעגל הלידות והמיתות הוא לא ייחס חשיבות גדולה לפן המטאפיזי של השאלה הזו, אבל מובן מאליו שאם הוא לימד שחרור ממעגל הלידות, הוא האמין בלידה מחדש.
קשה לראות איך הרעיון של לידה מחדש מתחבר היום למה שמקובל על רוב האנשים בעולם המערבי, במיוחד אם אנחנו באים מרקע לא-דתי שכולל חינוך מדעי, או אפילו סתם באים מרקע מונותאיסטי בו המתים לא ממש נולדים מחדש אלא בזמן ביאת המשיח. אבל חשוב להבין שהתפיסה הזו היתה לגמרי מקובלת על הבודהה וממשיכי דרכו: אנשים מתים, נולדים מחדש, סובלים או נהנים תלוי ב”קרמה” שלהם, ובגדול זה די לא נעים ובטח לא מביא סיפוק מושלם.
השאלה היא מה אובד כשמוותרים על הרעיון הזה – על שכר ועונש שמתבטא באיכות הלידה מחדש של האדם – ומה מרוויחים. אם מסתכלים מסביב לא קשה לראות שהרעיונות והפרקטיקות הבודהיסטיים חזקים מספיק כדי להמשיך להתקיים גם בסביבה ספקנית שלא מקבלת את הנחת היסוד של לידה מחדש בהתאם לפעולה המוסרית. למרות שזה נדבך מאוד מרכזי בשיטת המחשבה הבודהיסטית, הבודהיזם עצמו איכשהו ממשיך להתקיים במערב. אני חושב שמה שמאפשר את זה היא הפסיכולוגיזציה של הדהרמה אבל על זה אולי בפעם אחרת.