להחזיר את השמיעה

קיטיסארו ((Kittisaro, יליד טנסי, בוגר אוניברסיטת פרינסטון, בעל מלגת מחקר Rhodes באוניברסיטת אוקספורד, הצטרף בשנת 1976 למנזרו של אג’אהן צ’ה בתאילנד. לאחר 15 שנים כנזיר, הוא פשט את הגלימה ומאז הוא מלמד באירופה, אמריקה, דרום אפריקה וישראל. קיטיסארו גם למד ותרגל במשך 35 שנה במסורת של מורה הצ’אן מאסטר הואה והוא מחפש דרכים לשלב בין מסורות התהרוואדה והמהאיאנה. כיום, קיטיסארו מנהל יחד עם אשתו טניסארה את מרכז דהרמה גירי בדרום אפריקה שמשמש כמקום לריטרטים וכמרכז לפעילות דהרמה בקהילה. 
* * *
בסוטרת שורנגמה (Shurangama),טקסט חשוב בלב הבודהיזם הסיני, אנו קוראים על אוולוקיטשוורה (קואן יין), שמסבירה את השיטה שלה להתעוררות – להחזיר את השמיעה או ההקשבה אל טבעה המקורי. אוולוקיטשוורה נודעה כזו- “שמקשיבה לקולות של העולם במנוחה”. הבודהה שיבח את השיטה שלה כיעילה ביותר לזמנים שבהם אנו חיים. בתרגול הזה, התודעה חוזרת אל מקורה. הלימוד הזה בסוטרת שורנגמה, נולד כתגובה למצב בעייתי אליו נקלע המכובד אננדה. אננדה, בן דודו של הבודהה ועוזרו האישי, נפל למארב שטמנה לו בעת סיבוב קיבוץ הנדבות שלו, אישה יפה שאנו מכירים אותה כבתה של מטנגי, שניהלה בית זונות. הבת ראתה את אננדה והתאהבה בו נואשות ממבט ראשון. היא ספרה לאמה על כך ואמרה לה שהיא חייבת לזכות בו. “אל תתעסקי עם תלמידיו של הבודהה”, הזהירה מטנגי את בתה. אבל הבת התעקשה והתחננה בפני אמה להטיל עליו כישוף. הכישוף פעל, ובניגוד לשיקול הדעת שלו, אננדה נפל בקסמה.
באותה העת, כשהנזירים היו מכונסים במחיצת הבודהה, הוא ראה עם עין החוכמה שלו, שאננדה הינו על סף הפרת כללי המוסר שקיבל על עצמו. הוא דקלם את מנטרת ההגנה הגדולה של שורנגמה כדי לשבור את הכישוף, ושלח את מנג’ושרי לזמן את אננדה ואת בתה של מטנגי אליו. כשהם הגיעו, ביקש הבודהה מכל הבודהיסטוות והתלמידים המוארים שהתכנסו שם – עשרים וחמישה במספר – לשתף את שיטת ההתעוררות שלהם, כדי שמנג’ושרי יוכל לבחור איזו מהן תהיה היעילה ביותר במטרה לעזור לאננדה. פנה הבודהה אל מנג’ושרי ואמר: “אני מבקש עכשיו לגרום לאננדה להפוך למואר, ולכן אני שואל איזה מבין עשרים וחמישה התרגולים הללו יהיה הולם ליכולות שלו, ואיזה מהם, אחרי מותי, יהיה דלת הכניסה הקלה ביותר עבור יצורים במימד הזה, כדי להשיג את רכב הבודהיסטווה ולחפש את הדרך שאין מעבר לה”.
לאחר ששמע את כל עשרים וחמש השיטות, שהאחרונה שבהן היתה של קוואן יין, אנחנו קוראים את תגובתו של מנג’ושרי:
 
עכשיו אני שוקל, טטהאגטה,
את מה שהמקשיבה לקולות (קוואן יין) הסבירה:
זה כמו מישהו במקום שקט,
כאשר רעם תופים מתגלגל לעשרת הכיוונים,
שומע בו-זמנית את כל הקולות מכל עשרת המקומות…
העיניים לא יכולות לראות מבעד לצורות מוצקות.
כך גם הפה והאף.
הגוף מודע רק באמצעות המגע.
התודעה, סבוכה במחשבות, חסרה קשרים בהירים. 
קולות יכולים להישמע גם דרך קירות מוצקים.
האוזניים יכולות להאזין לדברים קרובים ורחוקים.
אף לא אחד מחמשת החושים האחרים משתווה לכך.
בקטע הזה, מודגמת היעילות של השמיעה. מנג’ושרי מסביר כי לקול יש מימד של רטט, ובמובן הזה, השמיעה עולה על טעם, מגע, ראיה וריח. מחשבה, כחוש, הגם שאינה כה מוגבלת, עדיין מסבכת את התודעה ומסתירה את הזוהר הטבעי שלה. כאשר עובדים עם קול כאובייקט במדיטציה, יש לו מספר היבטים שונים. הוא מאפשר מודעות יותר פתוחה וכוללת ומחבר אל האינטימיות העמוקה של טבע השמיעה.
טבעם של הקולות מבוסס בתנועה ובדממה.
אדם שומע במידה שיש קול.
כשאין קול, נאמר שאין שמיעה.
אבל אין משמעות הדבר שטבע השמיעה חלף.
בהעדר קול, הטבע אינו מסתיים;
כך הוא גם אינו מופיע בנוכחות הקול.
לחלוטין מעבר להופעה ולהיעלמות,
הוא באמת נצחי.
בקטע הזה, אנו פוגשים את הרעיון שהמהות של השמיעה היא מעבר לקול. הרהור בַקול מוביל את המתרגל, באמצעות השמיעה, אל הבנת “זה שאינו מת לעולם”. בין אם הקול נמצא או איננו – שמיעה נשארת. כאן אנו רואים את אחד העקרונות המרכזיים של מדיטציית צ’אן או זן. במקום “לרדוף” אחר האובייקטים של החושים שלנו, התרגול הוא להחזיר את התודעה אל עצמה. מי הוא זה שרודף, רואה, שומע? זו שמהרהרת בַקול אינהעוקבת אחר הקול. היא אינה הולכת לאיבוד בהופעת הדברים, אלא מאפשרת לקול לגלות את טבע השמיעה עצמה, שאותו מכנה הסוטרה – נצחי. מילים כמו “נצחי” או “אלמותי” יכולות להיות בעייתיות מכיוון שהן מייצרות משך זמן אינסופי, בעוד שמנג’ושרי מצביע למעשה על קפיצה אל מעבר לזמן. אולי מונח טוב יותר יהיה “נוכח-תמיד”.
נוכח-תמיד, אפילו במחשבת-חלום,
הוא [טבע השמיעה] אינו נעלם כאשר התנאים והמחשבה חולפים.
מואר, הרהור זה מתעלה מעבר לקוגניציה,
מגיע אל מעבר לגוף ולתודעה.
עכשיו, בעולם הסַהַה (סמסארה), התיאוריה של הקולות
הוכרזה והובנה.
אולם יצורים עדיין מבולבלים באשר למקור השמיעה.
הם עוקבים אחרי קולות וכך ממשיכים להתגלגל (בסמסארה)…
. . .
אננדה, עליך להקשיב בתשומת לב:
… מדוע אינך מקשיב לשמיעה שלך?
שמיעה אינה מופיעה באופן ספונטני;
היא מקבלת את שמה בגלל הקולות.
אבל כאשר השמיעה חוזרת והיא חופשייה מקולות,
מהו הקול האחד שמוציא לחופשי?
לבסוף, מנג’ושרי מאיץ ב”התכנסות הגדולה” לתרגל את השיטה של קוואן יין:
אננדה, וכל אחד ב”התכנסות הגדולה”,
החזירו לאחור את השמיעה שלכם.
החזירו את השמיעה כדי לשמוע את טבעכם.
הטבע יהפוך להיות הדרך הנעלה.
זו משמעותה האמיתית של תובנה מושלמת.
זה השער דרכו נכנסו בודהות רבים מגרגרי אבק.
זו הדרך היחידה שמובילה לנירוונה.
טטהגאטות בעבר השתלמו בשיטה הזאת.
בודהיסטוות בהווה מתמזגים עם הזוהר המושלם הזה.
אנשים בעתיד, שלומדים ומתרגלים
גם הם יסתמכו על הדהרמה הזאת… 
עבור אלה המבקשים להימלט מן העולם הארצי,
ולשכלל את תודעת הנירוונה,
הדרך הטובה ביותר היא להרהר בקולות של העולם.
מנג’ושרי מכריז כי לא רק ששיטתה של קוואן יין היא הטובה ביותר עבור אננדה, אלא גם עבור אלה “שכושלים בעידן הסופי”. “זו הדרך לתודעה האמיתית”. וכאשר הבודהה מעמיק לחקור ולהדריך את בתה של מטנגי ואת אננדה – הבת מגיעה להארה עוד לפני אננדה. בפרשנות של מאסטר הוואה (Master Hua), נאמר כי שניהם חיו ביחד במשך חמש מאות גלגולי חיים, ומשום כך נמשכו זה אל זו בעוצמה כה רבה.
בעת התעוררותה של בתה של מטנגי, הפרשנות ממשיכה ואומרת: “נהר התשוקה התייבש בתוכה. אהבה היא כמו נהר שוטף, שזורם ללא הרף, מסתחרר סביבך מכל עבר. אך כאשר בתה של מטנגי שמעה את הדהרמה מפי הבודהה, עבורה… אש האהבה והתשוקה הותמרה לגוף הואג’רה (“היהלום” בסנסקריט, שמציין הארה) שאינו ניתן להכחדה.
הלימוד משבש הכישוף הזה, אינו מתמקד באובייקטים של החוויה, אלא ב”מי או במה” שחווה. התרגול של להחזיר את השמיעה מתחיל בהרהור פשוט בקולות שאנו שומעים. כל קול, בין אם הוא נעים או לא, מתמוסס אל תוך הדממה. הן הקול והן השקט נטועים בהקשבה עמוקה או בשמיעה טהורה. כאשר שמיעה משוחררת מ”רדיפה אחר קולות” היא נחה בתוך טבעה. בדומה לכך, כאשר התודעה חדלה לרדוף, היא חוזרת אל השלווה שהיא טבעה.
זה המקום שבו אנחנו באמת פוגשים את הבודהה ואת קוואן יין, לא בזמן היסטורי או בסיפורים מיתולוגיים. אנו פוגשים אותם כאן ועכשיו, במעמקי הלב הקשוב. יש רק לב אחד. חברה סיפרה על המצוקה הגדולה שבה התייסרה כאשר חשבה על בנה שמת באופן פתאומי. כאשר עלו המחשבות, יגון אפף אותה. יום אחד היא הבחינה שכאשר היא הקשיבה לדממה שבליבה, בנה היה שם, מקשיב יחד איתה.