כנפי הבודהיסטווה

ד”ר ג’ואנה מייסי (Joanna Macy), היא מהדמויות הבולטות בתחום הבודהיזם המעורב חברתית. ג’ואנה פגשה את הבודהיזם לראשונה בשנת 1965, כשעבדה עם פליטים טיבטים בצפון הודו, והחלה ללמוד עם מורים טיבטים מאסכולת הקאגיו. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בחיבור בין לימוד ההתהוות המותנית הבודהיסטית לתאוריית המערכות הכללית (general systems), שאותה היא פיתחה לשיטה אקולוגית מקיפה – the Work That Reconnect – שמחברת בין אקטיביזם חברתי לעבודה רוחנית.

* * *

בכל מסורת נראה שהמסע הרוחני מוצג בשתי דרכים. האחת היא כמו מסע אל מחוץ לעולם הסבל הלא מושלם, השבור, המבולגן, לתחום קדוש של אור נצחי. בו בזמן, בתוך אותה מסורת, המסע הרוחני גם נחווה ומוצג כמסע הישר אל לב ליבו של העולם – לתוך העולם הזה של סבל, קלקול וחוסר שלמות – לגלות את הקדושה.

המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה עדה לתנועה שתבעה מחדש את המסע אל ליבו של העולם. אנחנו עדיין אסירי תודה לממד האנכי המסורתי, לנתיב העולה  לתחומים של אושר עילאי נטולי זמן, התנועה מהחושך אל האור, מהגס אל הקדוש, מחומר אל תודעה טהורה. אך בזמננו תנועה עולה זו מאוזנת על ידי  תנועה אופקית יותר, או אולי אפילו ירידה, כדי להיכנס באופן מלא אל העולם כפי שהוא, לדעת את היופי שבו ואת הסבל שבו. כפי שאפשר לראות משפע הספרים וההוראה, יש בתקופתנו כמיהה גדולה לקדש מחדש את החיים  הרגילים.

אני רואה בכל העולם אנשים שמסכנים את הנוחות שלהם, מסכנים את עבודתם ולפעמים את חייהם, כדי לפעול לטובת יצורים אחרים ולהגן על החיים בכדור הארץ. הם מעמידים עצמם לשירות השבורים והמנושלים. ובין פעילים אלה, נראה שהרעב להבנה רוחנית של מה שהם עושים, ולתרגול רוחני שיחזק אותם, גדל בכל שבוע, בכל יום, בכל שעה. העימות שלהם עם סבל מזין את החיפוש שלהם אחר התעוררות – חירות מהמכשולים ומהכפייתיות של העצמי הנפרד, שחרור מחמדנות, משנאה ומאשליה. סוג זה של שחרור לא מוציא את האדם מהעולם, אלא מכניס אותו הישר פנימה! זהו שחרור לתוך פעולה.

כך אני מהדהדת את קארל יונג כשהוא אומר שתפנית מרכזית בזמן שלנו היא מראיית הרוחניות כמסע לקראת מושלמות, לראייתה כמסע לקראת שלמות. בעיני, זה משנה הכול. זה אפילו מרגיש כיציבה אחרת. במקום לשמור מרחק מהעמל הכרוך בהיאחזות ובטיפוס על סולם אל הקדושה, התנועה היא לפרוש את הזרועות ולחבק אותה ממש כאן.

בהיסטוריה הבודהיסטית, תנועה זאת אל ליבו של העולם קשורה לבודהיסטווה. בבודהיזם המוקדם, התהרוואדי, המונח בודהיסטווה מתייחס לחיים הקודמים של הבודהה גוטמה. היו לו חיים רבים, ובכל אחד מהם הוא תרגל והירבה חמלה וחוכמה. אלה המאפיינים של בודהיסטווה: חמלה ותובנה של החיבור ההדדי בין כל היצורים. והוא פיתח יכולות אלה לא רק בחיים האנושיים, אלא גם בחיים הלא-אנושיים. רבים מכם שותפים, כנראה, להנאה שלי מסיפורי הג’טקה, בהם מסופר על חיים קודמים אלה, בהם מוצגות דוגמאות מופלאות של אומץ ושל חמלה. בחלקם בודהה היה ארנב, או פיל, או נחש, אך גם סוחר ונסיך, ויועץ למלכים.

עם הופעת הבודהיזם המהאיאני, התורה המרכזית של הבודהה, ההתהוות המותנית, מובנת בהערכה ובחיוניות מחודשות. כשזה קורה, יש הכרה מהדהדת: “הו, בהינתן שאנו הולכים ביחד קשורים הדדית באופן רדיקלי, אנו שייכים זה לזה. כולנו בודהיסטוות – זהו טבענו האמתי.” זה מסר עיקרי בסוטרות שלמות החוכמה שחונכות את המהאיאנה.

ככל שהמסורת הבשילה לאורך מאות שנים, צורות בודהיסטווה טיפוסיות הופיעו, כבודהיסטוות שמימיות. אפשר לקרוא להן בכל עת; הן ממש זמינות. כשאתם חושבים על הבודהיסטווה השמיימית מנג’ושרי, התגשמות החוכמה, אתם נותנים כבוד ליכולת שלכם עצמכם לחוכמה. או שאתם חווים את החמלה של עצמכם, כשאתם פונים לזה שמקשיב, אוולוקיטשוורה. או, כשאתם פונים לבודהיסטווה של הפעולה, סאמאנטאבהאדרה, אתם נוגעים ביצירתיות ובאומץ של עצמכם. או, כשאתם פונים לבודהיסטווה קשיטיגארבהה, שאינה חוששת לרדת לעמוק הגיהינום למען אלה שסובלים שם, אתם מגלים את היעדר-הפחד שלכם עצמכם.

זאת המתנה מבודהיסטוות שמימיות אלה – לסמל ולעורר את היכולות של הלב והתודעה האנושיים, לייצג את מה שכולנו רוצים לצפות מעצמנו. כשאנו לומדים לראות את עצמנו ואת האחרים כבודהיסטוות בפוטנציה, אנו מוצאים יותר השתוות נפש ביחסינו עם העולם שלנו – לא להיבהל מהבלגן ומהכאב; לא להירתע ולהיסגר מהעולם. אלא להיפתח ולנוע לתוכו. כך שיש גם חוסר פחד, וגם סוג של חגיגה.

ההתנהגות של הבודהיסטווה נוכחת, בעצם, בכל האסכולות של הבודהיזם. היא נוכחת מאוד בתהראוודה, דרך הזקנים (the Way of the Elders). למרות שאין משתמשים שם במושג הזה, התנהגות הבודהיסטווה נראית ומוזמנת. גיליתי זאת כשחייתי בסרי לנקה, ארץ תהראוודית, ועבדתי עם תנועת סרבודאיה (Sarvodaya), תנועה בהשראה בודהיסטית, שפועלת באלפי כפרים ומפתחת קהילות.

בשנתי הראשונה עם הסרבודאיה, עברתי אימונים שמיועדים לעובדים בכפרים. האימונים כללו לא רק כללים להלוואות-פיתוח, או דרכים לארגן מועצות כפריות, או לאיזה עומק יש לחפור את השירותים. הם כללו תרגול התכוונות אוהבת (מטא), חמלה (קרונה), שמחה בשמחת האחר (מודיטה) והשתוות הרוח (אופקהה) – ארבעת “המשכנות העילאיים” (הברהמה-ויהארה). למדנו כיצד לתרגל אותם וכיצד לראות בהם משאבים לשינוי חברתי. אלה הם, בבירור, כלים של בודהיסטווה להימצא בלב העולם.

למעשה, כך התחילו תרגולים אלה. קבוצה של ברהמינים באה לבודהה ושאלה אותו, “כיצד אתה, מורה נכבד, מבטיח שהעצמי, האטמן, מגיע לגן העדן, הברהמלוקה?” הם חשבו שהתקילו אותו בשאלה זו, כי היה ידוע שהוא גם כופר בטקסים וגם סולד מהם. אך הבודהה היה חכם. הוא לא אמר, “טוב, אני לא אוהב טקסים” – מה שהיה נכון, כי באותה תקופה הם היו יקרים ומלאי דם. הוא גם לא אמר, “טוב, בעצם אני לא בטוח שיש אלוהים בשמים.” הוא רק אמר, “אתם רוצים לדעת, אז אומר לכם.” והוא לימד את ארבעת המשכנות העילאיים, את תרגולי המטא, קרונה, מודיטה ואופקהה, שמובילים אתכם ללב המציאות. אז, למעשה, אתם בגן עדן. אתם מתרגלים התכוונות אוהבת זאת; אתם מביטים בכל אחד בעיניים אלה של חמלה, של שמחה ושל השתוות הנפש, ואין שום מקום אחר ללכת אליו. אתם בבית.

השביל ללב העולם נמצא בכל הבודהה-דהרמה. במחצית המאה האחרונה הייתה כזאת פעלתנות סביב מה שמורה הזן תיק נהאט האן כינה בתחילה “בודהיזם מעורב” (Engaged Buddhism), עד שהיו כאלה שתהו אולי זו דרך חדשה בהתפתחות הבודהיזם. בכול אופן זה מה שד”ר ב.ר. אמבדקאר, המנהיג הגדול של אלה-שאין-לגעת-בהם (The Untouchables). בהודו, אמר לפני ארבעים וחמש שנה, כשהמיר דתו לבודהיזם יחד עם חצי מיליון מאנשיו. הוא אמר שמאורע זה ישיק רכב חדש, ה”נבה-יאנה” (“Nava-yana”), שבאמצעותו ניישם את הצד המעשי של תורת הבודהה למשך כל חיינו. האופן בו אנו מתייחסים זה לזה, הכבוד והחירות שאנו מעניקים זה לזה, הם מרכזיים בנבה-יאנה הזו.

מה המשמעות של כול זה בעבורנו, בחיים שלנו? מהן הדרכים בהן אנו יכולים לחיות בעולם כבודהיסטוות, להיכנס בחופשיות ובשלמות ללב הדברים, להישאר יציבים וחזקים באמצע הסערה? יכולות הבודהיסטווה רבות, ואחת המשמעותיות היא פשוט להיות יחד בנוכחות. זו היכולת להיות כאן באופן מלא, בעיניים פקוחות ובאוזניים קשובות, בלי לרצות להיות במקום אחר ובלי להשוות למקום שבו אתם מעדיפים להיות. זה להיות בעולם כפי שהוא. ועם חלוף כל שנה אני מאמינה יותר ויותר שזו התרומה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק: את נוכחותנו. לא את הפקחות שלנו, לא תכניות או אסטרטגיות גדולות, אפילו לא את נדיבותנו ואת השלווה שלנו – אלא את נוכחותנו המוחלטת, שאין בלתה.

יש כל כך הרבה התרחשויות בעולמנו היום שגורמות לנו לרצות להיאטם ולא לראות ולא לשמוע. קל להיסגר לנוכח הסבל. אך אני חושבת שזוהי הסכנה הגדולה ביותר של תקופתנו. הסכנה הגדולה ביותר איננה הנשק הגרעיני, לא שינוי האקלים או זיהום הימים, האדמה והאוויר, לא העוני של יותר ממחצית האוכלוסייה בעולם, ולא מלחמות של רצח עם שניצתות. זה לא היעלמות של תרבויות, ולא היכחדות מינים. הסכנה הגדולה ביותר היא המוות של הלב ושל התודעה שלנו. זה נובע לא מתוך אדישות, אלא מתוך פחד. אנו פוחדים שלא נוכל לעמוד בכך, אם ניקח הכול לתוכנו. אנו פוחדים שנתרסק בגלל הכאב, או שניתקע בתוך הייאוש לעולמים.

זה ההקשר בו אני מוצאת שתרגול הוויפסנא – הוויפסנא הפשוטה, הישירה – הינו בעל ערך לאין שיעור. לראשונה למדתי אותו כסטיפטהאנה (ביסוס תשומת הלב), תשומת לב מוחלטת רגע-אחר-רגע: שימוש בנשימה; הבחנה מתי אתם מתחילים לשוטט, ושיבה; ציון התעוררות המחשבות והאובייקטים המנטליים, התחושות והרגשות. רק להיות נוכח בהם. אתם מגלים שאתם מסוגלים לשבת שם ולהיות נוכחים בכל, מבלי שיהיה לכם צורך לאשר את מה שמופיע. זהו מעשה של אומץ ושל חירות, הנוכחות בתוך משהו ללא תנאים, ללא קשר לעובדה שאתם אוהבים אותו או לא. אנו זקוקים לזה כדי להיות נוכחים בתוך עולמנו.

בקורסים שאני מלמדת בברקלי ב-Graduate Theological Union, אנו לומדים על מצב עולמנו, קוראים דוחות על המשבר האקולוגי והחברתי העולמי; וזאת הסיבה שאני דואגת לכך שגם נעשה מדיטציה. הסטודנטים מתחייבים לתרגול ויפסנא יומי כדי ללמוד כיצד להתמודד עם מידע מכאיב. אם אתם מסוגלים להיות בנוכחות יציבה, לעצמכם, כשכל הזבל הפנימי עולה בישיבה במדיטציה, אז אתם יכולים גם להיות נוכחים לעובדות של כליית היערות והכחדת המינים, ולכל הטירוף שמתרחש בעולמנו היום. הנוכחות הבלתי מותנית הזו היא הפעולה הראשונה והחיונית שעלינו לעשות. פשוט להיות שם בעיניים פקוחות, באוזניים פתוחות, בלב פתוח. כל השאר נובע מזה.

בטקסטים המוקדמים ביותר של המהאיאנה, כתבי שלמות החוכמה, הבודהיסטווה מתוארת כמתעופפת עם שתי כנפיים. סוטרות אלה מסבירות באריכות שלבודהיסטווה אין מקום לעמוד, מפני שאין בנמצא אף לא פיסת אדמה, השקפה או רכוש שהיא יכולה לומר שהם בבעלותה. אין גם עצמי מוצק, או זהות שאינה משתנה, או כל ביטחון, כפי שאנו מבינים ביטחון. איזה בטחון עשוי להיות בעבור בודהיסטווה, אם אתם מתייחסים ברצינות להוראת הבודהה על טיבעו של העצמי?

ובכן, הבודהיסטווה אינה זקוקה למקום לעמוד בו מפני שהיא או הוא עפים – עפים ב”חלל העמוק” של שלמות החוכמה. ושתי הכנפיים בעזרתן הבודהיסטווה עפה הן החמלה והחוכמה. במקום לחפש נמל בטוח, מקום בו אתם מוגנים, בטוחים ונינוחים, אתם רק עפים גבוה עם שתי הכנפיים אלה ושמים מבטחכם בהן.

אלן וואטס דיבר על החוכמה של חוסר הביטחון. הוא אומר שאם אתם מנסים לתפוס מים ולהחזיק בהם, המים נעשים מעופשים. וכך גם החיים. אך אם אתם מאפשרים למים לזרום, הם נשארים רעננים ונוצצים. המודרה הפרטית שלי, שעוזרת לי להתמודד עם הצער של פרידה ממקומות ומאנשים אהובים, היא זאת: לרווח את אצבעותיי ולדמיין מים שזורמים דרכן, נוצצים ונוגעים באור, ונשארים רעננים תוך תנועתם. על פי תורת הבודהה, זה מה שאנחנו, זרם של הווייה, bhava-sota. וגם vinnana-sota, זרם של תודעה.  איננו עצמי קבוע ובלתי משתנה; אנו זורמים כמו מים, ללא מקום להתנחל בו. וכך, ללא מקום בטוח לעמוד עליו, הבודהיסטווה עפה – עפה עם כנפי החמלה והחוכמה.

אנו זקוקים לשתיהן: חמלה ותובנה של התהוות הגומלין של כל התופעות. אחת מהן לא מספיקה. אנו זקוקים לחמלה מפני שפתיחות זו לכאב העולם מספקת את הדלק הדרוש להניע אתכם למקום בו אתם צריכים להיות, לעשות את מה שעליכם לעשות. אבל, חמלה כשלעצמה, ללא הבנה ואמון בקשר ההדדי בינינו, יכולה לכלות אתכם. לכן אתם זקוקים לכנף האחרת, החוכמה שיודעת עד כמה אנו שזורים ברשת החיים, בלתי ניתנים להפרדה זה מזה. חוכמה זו מזכירה לנו שאין אנו עוסקים בקרב בין הטובים לרעים, מפני שהקו שבין הטוב לרע עובר דרך כל לב אנושי. זה מלמד אותנו שאנו כל כך מחוברים הדדית ושלובי קיום עד כדי כך שאפילו למעשה הקטן ביותר מתוך כוונה בהירה יש השלכות על רשת החיים. אבל החוכמה כשלעצמה אינה מספיקה כדי להניע אותנו קדימה, לטובת כל היצורים; היא זקוקה לפעימה היציבה, פותחת-הלב של החמלה. ואז אנו עפים.

כשמביטים בתנועות ידיהם של נזירים טיבטיים בזמן תפילתם, אתם רואים מודרות שמתארות את הריקוד של החמלה והחוכמה. הן מתקשרות זו עם זו בתנועה. אין אנו יכולים לקבל את האחת ללא האחרת. כשאנו נפתחים לכאב העולם אנו מגלים את הקשר ההדדי שלנו. וכשאנו נפתחים לשייכות ההדדית שלנו, אנו מרגישים את הסבל.

איננו נסגרים מפניו. כך חמלה וחוכמה שייכות זו לזו, ומעצימות זו את זו. הן שתי הכנפיים של הבודהיסטווה.