כמו פרפרי עש החגים סביב להבה: שינויי אקלים והסכנה לאספקת המזון העולמית

בהיקו בודהי (Bhikkhu Bodhi) הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה״ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד״ר לפילוסופיה. הוא הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך24  שנים, וכעת הוא חי במנזר צ׳וואנג ין במדינת ניו יורק.

בהיקו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים, כמחבר, מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג׳הימה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה(.

* * *

סוטה קצרה באודנה (§59) נפתחת כשהבודהה יושב בחוץ בלילה חשוך, ומנורות שמן בוערות לפניו. פרפרי עש רבים חגים סביב המנורות וחלקם עפים היישר ללהבות, שם גופותיהם נשרפות עד אפר. לאחר מכן הבודהה משמיע “הצהרה מעוררת” ואומר כי כמו העשים, אנשים ש”נאחזים בצורות וצלילים” צועדים ישר לעבר החורבן של עצמם.

ניתן לקרוא את הסוטה הקצרה הזו כמשל למשבר האקלים העולמי שלנו, כאשר הדימוי של אנשים שהולכים לעבר החורבן מורחב לממדים פלנטריים. מנקודת מבט זו חלום השגשוג הבלתי מוגבל הוא הלהבה המושכת ואנחנו עצמנו הם העשים. אליטה תאגידית ופיננסית קטנה שחותרת לעושר אינסופי, מפתה אותנו באופן סמוי עם המסר שישועתנו טמונה בצמיחה כלכלית בלתי מרוסנת, המופעלת על-ידי שריפת עוד ועוד דלקים מאובנים. כך אנו פולטים יותר פחמן לאטמוספרה ומסכנים את עתידנו המשותף.

הסכנה לעשים שהקיפו את מנורת הבודהה לא הייתה חיצונית, אלא נבעה ממשיכתם האינסטינקטיבית ללהבות. באנלוגיה לכך, המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפנינו במניעת שיבוש האקלים העולמי נעוצים בטבע האנושי עצמו: באמונתנו כי מוצרי צריכה חומריים הם המפתח לאושר; בהיאחזותנו באורח החיים הנוח שלנו; ביכולת האשליה העצמית שלנו; ובכניעה שלנו למערכת כלכלית מסרטנת. השאלה הגדולה שעמדה בפני כל עש הייתה אם לפנות לאחור לפני שהוא נשרף בלהבה. השאלה הגדולה שעומדת בפנינו היא אם נשנה כיוון לפני שנעוף לתוך הלהבות של עצמנו.

הקשר השברירי ביותר בין שינוי אקלים מואץ לבין קטסטרופה מז’ורית הוא לא שריפות יער או הוריקנים עזים יותר, אלא אספקת מזון מופחתת. אם מערכת המזון העולמית לא תצליח לייצר מספיק מזון, מאות מיליוני אנשים, בעיקר באסיה ובאפריקה, יידונו לרעב. עבור מיליוני ילדים תת-תזונה תביא לעיכוב בגדילה, לנזק מוחי, למחלות ולמוות בטרם עת. מחסור במזון יצית מהומות, יגרום לקריסת מדינות לא יציבות ויאפשר לדמגוגים לתפוס את השלטון. ההגירה מארצות עניות לארצות אמידות יותר תגדל, ותגרום לטינה בקרב התושבים הוותיקים, דבר שעשוי להוביל לגלי טרור נוספים.

השינויים הדרושים למניעת אסון אקלים חייבים להתבצע הן בתחום החיצוני של מדיניות ציבורית והן בתחום הפנימי של התודעה. שינויים במדיניות להאטת שינויי אקלים הם הכרחיים, במיוחד בשני התחומים הקריטיים של ייצור אנרגיה וחקלאות. עלינו לבצע מעבר מהיר ממערכות אנרגיה מבוססות פחמן למקורות אנרגיה מתחדשים. יש לשלוט גם בגידול האוכלוסייה, מאחר שאוכלוסייה מתרחבת מחמירה את בעיית המחסור במזון. אך יש צורך גם בשינויים בחקלאות. למרות כוח הייצור שלה, החקלאות התעשייתית המודרנית היא אחד הגורמים העיקריים לפגיעה בסביבה. היא לא רק מחלישה מערכות אקולוגיות, משחררת חומרי הדברה רעילים לסביבה ויונקת כמויות אדירות של מים מתוקים, אלא גם פולטת כמויות אדירות של פחמן – לפי הערכות עדכניות, בין 25% ל-40% מפליטת הפחמן, אפילו יותר מתחום התחבורה. בדו”ח שנערך לאחרונה, אוליבייה דה-שוטר, מומחה מטעם האו”ם בעניין הזכות למזון, תומך בהמרת המודל החקלאי התעשייתי ל”אגרו-אקולוגיה”, הכוללת מגוון טכניקות המתאימות את הייצור החקלאי לתהליכים טבעיים, תוך מִקסום יעילות המשאבים והפחתת התלות בתוספים חיצוניים. באופן מפתיע, התנובות של ה”אגרו-אקולוגיה” בפריון המזון הן שוות ואף עולות על אלו של חוות תעשייתיות.

בעוד החקלאות התעשייתית מחריפה את שינוי האקלים, כתוצאה מכך נגרמת פגיעה  בחקלאות, על-ידי שיבוש הייצור גם באופן פתאומי וגם בהדרגה. ככל שכדור הארץ מתחמם, תופעות עונתיות כמו בצורות ממושכות, גלי חום קיצוניים ושיטפונות נעשים תכופים יותר, דבר שמקטין את היבולים ומעלה את מחירי המזון. בשנים הבאות צפויות התנודות האלימות להיהפך למזג האוויר “הנורמלי החדש”, להפחית עוד יותר את היבולים ולהגביר את הרעב העולמי. אך שינוי האקלים ההדרגתי, ההתחממות האיטית של כדור הארץ, עשוי להיות ערמומי עוד יותר, מכיוון שהוא מתרחש מתחת לסף התפיסה שלנו. על פי התחזיות הנוכחיות, כמעט כל אפריקה, אמריקה הלטינית ודרום אסיה יחוו ירידה בפריון. שטחים גדולים של חגורת התבואה האמריקנית וחגורת הפירות והירקות בקליפורניה ייעשו פחות פוריים, ויגבירו את הרעב מבית.

משבר שיבוש האקלים לא רק מהווה סכנה הולכת וקרבה אלא גם מציע הזדמנות – קריאה להעריך מחדש את מערכת הערכים שמכתיבה החלטות לגבי מדיניות ומעצבת את המוסדות העיקריים שלנו. למרות שאנו מתקרבים יותר ויותר לפורענות, קריסה אינה בלתי נמנעת. אנחנו עדיין יכולים לסגת מהסף – אם נפעל במהירות ובנחישות. משבר האקלים מייצג צומת שבו הפנימי והחיצוני נפגשים, שבו טרנספורמציות בתודעה ושינוי רדיקלי של המדיניות הציבורית מתכנסים אל מרכז משותף. אם נשתמש במינוח של הבודהיזם הקלאסי, נוכל לתאר את השינוי הפנימי הדרוש כמאמץ לרסן את ההשפעה על ההתנהגות האנושית של שלושת “הזיהומים” של התודעה – השתוקקות, איבה ואשליה. עם זאת, בעוד שהפסיכולוגיה הבודהיסטית מספקת כלי תיאורטי חשוב להבנת מצוקתנו, דווקא כאן נחשפת בעיה בהבנה של התרגול הבודהיסטי המסורתי.

הבודהיזם מתייחס למבנים חברתיים, לאידיאולוגיות ולמוסדות כאל ביטויים קולקטיביים של התודעה, ומכאן נובע כי תמורות בתחום החברתי תלויות בשינויים בתודעה. על בסיס הנחת יסוד זו – הגיונית למדי כשלעצמה – בודהיסט מסורתי יאמץ את התרגול האישי כמפתח לשינוי חברתי. לפיכך, מנקודת מבט מסורתית, הדרך הטובה ביותר שבה אנו יכולים לעזור במאבק בשינויי האקלים היא על-ידי שינוי ההרגלים האישיים שלנו ועשיית מאמץ נחוש יותר לטהר את תודעתנו ולהגיע להתעוררות פנימית. לשם כך אנו ממחזרים פסולת, משתמשים פחות באנרגיה, מפחיתים את הצריכה שלנו וקונים מוצרים ירוקים. אנו מפקחים על מחשבותינו ומרסנים את הזיהומים שלנו. אם אנחנו מרגישים מוטרדים מתנאי חיינו, נאמר לנו שהבעיה טמונה בתוכנו: אנחנו לא צריכים לדבוק בדעותינו ובציפיותינו. כדי לשמור על טוהר התרגול אנו מוזהרים להתרחק מהפוליטי, תחום של הטיות ורגשות סוערים. שינויים בעולם יבואו כשנתמיד במשימה העיקרית שלנו, לשנות את עצמנו.

אבל תפיסה כזו של התרגול כמעט אינה מאפשרת לנו לעמוד באתגר העצום העומד בפנינו כיום, כאשר הכוחות הדוחפים את שינויי האקלים לסף מפעילים כל כך הרבה כוח והשפעה. אמנם אין מחלוקת על כך שטרנספורמציה אישית היא קריטית לכל תוכנית של התחדשות חברתית, אך תשומת לב בלעדית למֵמד הפנימי של התודעה אינה יכולה לתקן משבר ששורשיו הם מערכתיים ואידיאולוגיים. מה שאנחנו צריכים בדחיפות הוא חזון של תרגול רחב ומקיף יותר, החובק את מיזוגם של הרוחני, החברתי והסביבתי. אף שהזיהומים של ההשתוקקות, האיבה והאשליה עשויים לעלות מתודעתנו, הם אינם עוצרים שם אלא מתפשטים ויוצרים התגלמויות קונקרטיות עם השלכות פוליטיות, כלכליות ואידיאולוגיות.

כל תרופה יעילה למשבר האקלים שלנו חייבת לפיכך לתקן את המחלות הממאירות במערכות הכלכליות והפוליטיות שלנו ואת האידיאולוגיות הרעילות המעצימות אותן. למרות שהתחום הפוליטי עשוי להיות רצוף שחיתות והונאה, אתיקה טרנספורמטיבית המושתתת על הדהרמה חייבת להיות מוכנה למאבק בתוך הפוליטיקה כדי להגשים את החזון של טוב מוסרי. כיום, המרחב הפוליטי במובן הרחב נהפך לזירה שבה מתנהלות התחרויות האתיות הגדולות. אם הדהרמה אמורה להקל על התוצאות ההרסניות של הזיהומים, עלינו ליישם את עקרונותיה כדי להתמודד עם השתוקקות, איבה ואשליה לא רק בתודעתנו אלא במוסדות המגלמים אותם ובאידיאולוגיות שמטרתן להסוות את עקבותיהם.

סוג ההשתוקקות המהווה את האיום הגדול ביותר על עתידנו אינו הרצון הפשוט להנאות הבסיסיות של החיים אלא תאוות הרווח והכוח המניעה תאגידי ענק לזלול את המשאבים המתכלים של כדור הארץ ולפלוט פסולת רעילה מבלי להתחשב בהשפעתה על מערכות התמיכה החיוניות של כדור הארץ. הביטוי החתרני ביותר של איבה הוא לא בהכרח סכסוך אתני או דתי אלא אדישות, צמצום תשומת ליבנו למרחב הפרטי של העצמי, המשפחה והחברים, מה שגורם לנו להתרגש רק בקושי משיטפונות בבנגלדש או מהרעב בסומליה, שניהם תוצאות של הכלכלה רעבת הפחמן שלנו. אשליה מפתה אותנו במעטה של ​​שאננות או עמדה של הכחשה, שמאפשרים לנו לקבל בהסכמה את המידע השגוי שמפיצים תועמלני הדלקים המאובנים ושותפיהם הפוליטיים.

כדי לצמצם ביעילות את השפעת ההשתוקקות, האיבה והאשליה נדרשת אתיקה עולמית המעריכה נדיבות, אמפתיה אנושית וצדק חברתי. ערכים אלה צריכים לשמש לא רק כמדריכים להתנהלות פרטנית אלא כפיגומים לפרדיגמה חדשה שיכולה לעצב מחדש מדיניות ומוסדות. עליהם לספק אלטרנטיבה לאידיאולוגיה המזיקה של הניאו-ליברליזם, הרואה בני אדם כאטומים של “עצמי” שמונעים בעיקר מחישובים של אינטרס כלכלי אישי ואחראים רק לעצמם. הפרדיגמה החדשה חייבת לאשר את הערך המהותי של האדם ואת העליונות של הסולידריות האנושית. היא חייבת לרומם את החמלה וההבנה ההדדית על פני תחרות אכזרית. סוג החמלה שאנו זקוקים לו אינו רק חסד אישי אלא חמלה מצפונית הגלומה בתחושת אחריות גלובלית. חמלה כזו, נועזת וחסרת פחד, חייבת לעורר נכונות לפעול, אפילו לנקוט את הפעולה הפוליטית הרדיקלית הדרושה ליצירת עולם המכלכל את כולם.

האיום של שינוי האקלים, יחד עם השיבוש הפוטנציאלי לאספקת המזון בעולם, הינו סוגיית העל של זמננו. הסיכון ששינוי האקלים מציב בפני מערכת המזון בעולם מחייב אותנו לבצע שינויים מהותיים בטכנולוגיות חקלאיות ובאופני ייצור האנרגיה. אך עלינו גם ליישם שינויים בתודעה, הקולקטיבית והאינדיבידואלית. השאלה העומדת בפנינו היא אם נבצע את השינויים המתבקשים בזמן, או כמו העשים שמתעופפים סביב המנורות, נעוף היישר אל אש התבערה של כולנו. כדי להימנע מהגורל הזה אנו זקוקים, יותר מכול, לאתיקה המעצימה אותנו כדי לקבל על עצמנו את האחריות לשגשוג האנושות וכדור הארץ בכללותו. מערכת המזון העולמית – מערכת המזון שלנו – עומדת על כף המאזניים, וזה נכס שאנחנו לא יכולים לאבד. בניסיון לשמר אקלים בר-קיימא, האינטרסים שלנו ורווחת העולם עולים בקנה אחד.