לפגוש ולנקות את הבורות

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), מבכירי הנזירים האנגלים במסורת נזירי היער התאילנדי. הוסמך לנזירות ב- 1976 בתאילנד, ב 1978 חזר לאנגליה, והיה כ- 14 שנים בהדרכתו של אג’אהן סומדהו (תלמידו הבכיר של אג’אהן צ’ה). אג’אהן סוצ’יטו היה שותף לייסוד מספר מנזרים באנגליה. בין השנים 1992-2014 כיהן כאב מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס אנגליה). מנחה ריטריטים ברחבי העולם, מחברם ועורכם של פרסומים רבים.
***
לפי הבודהה, מקור הסבל בבסיס החוויה שלנו תלוי בבורות (avijja), אותה אנו יכולים לסלק מתודעתנו. למרות שברור שהבורות אינה משהו שאנו רואים בבהירות, עבודתנו כמתרגלים היא ליצור ולשמר מיקוד כן בהתנהגות המנטלית שלנו כדי לחשוף בורות זו. בהקשר זה, בורות פירושה ״לא להיות בקשר״ ולא טיפשות, ולכן כשאנו שוב בקשר מלא עם הדברים כפי שהם, הבהירות של ההבנה נוצרת מעצמה. אין אנו צריכים הטפות כדי להגיע לאמת – מדובר יותר בלהיות כן ולהבהיר את הראייה. דומה הדבר לשיבה לשיווי משקל: כשמרגישים חוסר איזון, וקיים בטחון שיש דבר כזה כמו נינוחות יציבה שאין צורך להיאחז בה, אז, במאמץ-מה ובהרפייה מסויימת שבים לאיזון.
שלוש רמות של בורות
אחת הדרכים להתחיל היא להתמקד בשלוש רמות בהן הבורות משתלטת. הראשונה בהן היא הבורות במונחים של אי הכרה בפעולותיכם במונחים של סיבה ותוצאה, במונחים מוסריים. זו הבורות בקשר לקרמה, או האיכות האתית של הפעולה. בנוסף, יש בורות בקשר לטבע התודעה, ויש בורות בהתייחס לתחושת העצמי.
הסוג הראשון של בורות מדכא את הבהירות האתית. מרסק את ייסורי המצפון. אנו עלולים לעשות משהו ואז למצוא לו צידוקים באומרנו: ״כולם עושים זאת.״ למשל, חבר שלי עבד במחסן. שאר הגברים שעבדו במחסן לקחו תמיד חלק מהסחורה לעצמם כאשר הטעינו או פרקו את המשאיות. החבר שלי, לעומתם, לא היה מוכן לעשות זאת; הוא אמר: ״זוהי גניבה; זהו גזל.״ אך האחרים אמרו: ״לא, זו לא גניבה, זו חלוקה מחדש של הרכוש.״
הבורות יכולה להיות די מתוחכמת! אנו יכולים להביא כדוגמא הפצצת עיר והרג אנשיה: [להרג] אפשר לקרוא ״נזק משני.״ יש הרבה מקרים, והרבה צידוקים בהם הבהירות הטבעית של הרגישות המוסרית מטושטשת ומעוקרת… אך כולם מבוססים על איבוד המגע עם שתי תכונות: כבוד ומצפון בהתייחס לעצמנו (hiri), וכבוד ודאגה לאחרים (ottappa). כששתי תכונות אלה קיימות, יש תחושה של ״לאחרים כמו לי״, שהיא הבסיס לחמלה, לנדיבות ולסובלנות. לא סתם הן נקראות ״שומרות העולם״, כי הן שומרות על התודעה מפני הצטמצמות למוקד של ״אני״ ו-״הם״. ברגע שהאחרים הופכים להיות ״הם״, ״הבוס״, ״האויב״ וכו׳, כל מיני סוגים של התנהגות מזיקה יכולים להופיע. המושג ״הם״ גורם לאנשים לשמור מרחק ותומך בפחד וברוע. אולם, יש גם תחושת ״אנחנו״ שעושה את ההיפך, ותומכת בנדיבות, בטוב לב ובסובלנות. המלה ״אנחנו״ איננה רק עניין של אידיאל, לאומיות או קבוצה חברתית. אין זה ה״אנחנו״ בו משתמשים הפוליטיקאים כשאינם בקשר עם העם. ״אנחנו״ אמיתי דורש מאיתנו להיות מציאותיים. והפירוש הוא לכבד את האנושות, את הטוב הבסיסי והפגיעות של אחרים – שאמנם יהיו להם חולשות ודרכים שונות להסתכל על הדברים. כך ש״לכבד״ אין פירושו להאמין לאחרים או להסכים איתם בכל אשר יגידו; אלא לכבד את זכותם להיות שונים, ולכבד את היושרה והעצמאות של עצמך.
מה אנו יכולים לכבד בעצמנו ובאחרים? מטרה אחת של טיפוח התודעה היא להיות ברורים בקשר לכך: לדעת איך זה עבור כולנו, שכולנו רוצים נוחות ואושר ופוחדים מכאב ומאובדן. כל הפעולות הבלתי מוסריות מתעוררות סביב התייחסות לא נכונה אל נושאים אלה. מצד שני, חיים מוסריים אינם רק ענין של משמעת שמבוססת על עונש ואשמה. כשהם מבוססים על אמפתיה – הרצון לא לפגוע באחרים – ועל התאפקות, הם מקור לאושר, מפני שלהרגעת האנרגיה היוצאת מאיתנו יש השפעה מרגיעה ומייצבת. זה גורם לייצוב התחושה של ערך-עצמי שאיננה מבוססת על ביצוע, מעמד או על דעות לא חכמות.
בהירות אתית מתחילה ותומכת ברגישות לתחושה של מה שפעולה מעוררת באמת בתוך הלב. אז אנו הופכים לרגישים יותר לאופן בו אנו עשויים להשפיע על אחרים, ולמנהגים שאנו מרגילים את תודעתנו. כשזה קורה לך, אתה מבין שרגישות מוסרית זו היא תחושה יקרה, אינך רוצה להתעלם ממנה או לדכא אותה. מתוך המקום הזה אנו מסוגלים להרחיב את התכונות המסוימות של כבוד וטוב לב כלפי עצמנו, ולהרפות קצת מהפחד, או מהקשיחות שאולי אימצנו בחיינו. כשאתה חווה תוצאות טובות אלה, אתה יודע שיש ביכולתך להפוך רגישות זו למדריך של חייך. בצורה זו, אי ידיעת הערך של הרגישות המוסרית – שהיא צורה שמשמרת אצלנו את ההרגשה של אי-התאמה וחוסר ערך – נמוגה. וזו הרגישות הזו, ולא הרצון או הכח, שמתפתחת כדי לנקות שכבות בורות נוספות מתוך התודעה.
כיוונון לטבע התודעה
לאי-הידיעה של טבע התודעה אין הבנה של ״החומר״ התודעתי. ואינני מתכוון לזרם המחשבות, הרגשות, או התבניות, המנהגים של עצבנות או התלהבות, למשל, שיש לכולנו בדרגות שונות. החומר התודעתי הבסיסי הוא האנרגיה שמתוכה כל הצורות הפסיכולוגיות והרגשיות ניזונות. ורק באמצעות רגישות עמוקה יותר אפשר לראות את הטווח והמחסומים של האנרגיה המנטלית שלכם. אנרגיה זו היא אינטליגנטית ובעלת יכולת תגובה, אך היא עלולה להיות מזוהמת בבורות. היא יכולה להיות עדינה, היא יכולה לשמור על פתיחות ובהירות, היא יכולה להיות שקטה, מאוזנת ופשוט עדה למה שקורה, אך היא מסוגלת גם לתמוך בפזיזות, ובאלימות. וכשהאלימות משתלטת עליה, היא נסגרת, מתקשחת והופכת להיות עקשנית וזדונית. אולם, את התודעה הזו ניתן לאמן: הבודהה דימה תודעה זו לפיל פראי – ייצור שאפשר לאמן אותו כדי להשתמש בכוחו ובעוצמתו באופן מיומן. האימון תלוי בהתייחסות לאנרגיה ולדחפים הבסיסיים שלו.
ההתחייבות לאימון הזה היא בחירתו של כל אדם – עליו להכיר ולשלוט בתודעתו. ואין זה אומר להשתכנע ולהילכד על ידי הנימוקים המשכנעים של האינטלקט, או על ידי מצבי הרוח המשתנים של הלב. כולם מאד משכנעים: אך עד כמה הם אמיתיים? האם המסרים שלהם מבוססים על חוכמה ועל חמלה, או על עניין-בעצמי צר, נטיות ותועלת לטווח קצר? אלה שאלות טובות לשאול את עצמכם. למדיטציה יש ודאי תפקיד גדול כאן, כי היא נותנת לכם הזדמנות להיות עדים למחשבות ולמצבי רוח ולהרגיש את האנרגיות שלהם. האם הם יציבים ומאירים? האם הם מובילים אתכם למקום של התרחבות ונינוחות? או שהם מהירים ומגבילים, ומי יודע לאן הם הולכים? עם מי מהם הייתם רוצים לחיות?
באופן הזה אתם שואלים שאלות ומעריכים את התגובות שלכם במונחים של איך זה מרגיש לכם. פשוט שימו לב במדיטציה שלכם לנטיה הכפייתית להמשיך לעשות משהו או לחשוב על משהו או להגיע למקום כלשהו אחר. זה מלחיץ, מרעיב וגורם לחוסר סיפוק. בהתחלה אינכם יודעים זאת כי התודעה כל כך זזה ונעה שהרושם הזה מעומעם. לכן עליכם לפתח אנרגיה שאיננה קשורה לעשייה או להסחת הדעת … אנרגיה כמו זו שמתלווה לשאיפה ולנשיפה. כשהתודעה עוקבת אחר האופן בו הגוף נושם ואיך זה מרגיש לנשום בכל פעם נשימה אחת, היא משנה הילוך. ודבר זה מרסן את האנרגיה למשהו שמכיל ומרפא את הלחץ, ולא מחמיר אותו.
לחשוף תשומת לב באמצעות הנשימה
אתם מתאימים ומגמישים את תשומת הלב שלכם באמצעות הנשימה או כל דבר אחר עליו אתם מתמקדים. למשל, כשאתם מתרגלים מדיטציה בעמידה, פשוט הרגישו את כפות הרגליים, ואז תמשיכו לחלק התחתון של הרגליים, לחלק העליון, לכל הגוף, לפנים… ואז, בהדרגה, הרגישו את כל הגוף העומד. ואז תפתחו את החזה, תפתחו את הגב, הרפו את הראש… כל הגוף הופך לאיבר רגיש… ותוך כדי כך אתם חווים את תחושת המוצקות, שנקראת ״יסוד האדמה״. או תחושת החום והחיות, ״יסוד האש״; או התנועה המעודנת של הנשימה, שהיא ״יסוד האוויר״. ואתם יכולים לחוות את האיכות של ההתחברות, התחושה שהכל מתאים ביחד, וכל חלק של הגוף מכוונן לגוף השלם. תחושת שייכות זו, החיבור הזה נקרא – ״יסוד המים״.
לא תמיד אנו חווים את היסודות האלה כמאוזנים. רבים מאיתנו חיים בתוך הראש שלנו ולא נמצאים במגע עם הגוף שלנו. ואנו רצים מתוך ציוויים, ולא מתוך מגע הרגליים על האדמה. כך שיכולים להיות הרבה אש ואוויר אך לא הרבה חיבור – מן תחושה מקוטעת של ״על הקצה״. אולי אין הרבה אדמה, ואנו מרגישים לא מחוברים אליה. וכשהאנרגיה המנטלית/העצבית מבוססת על מצב כל כך מקוטע ומשובש, קשה לקבל נקודת מבט רחבה וברורה, או להגיע לפעולה מאוזנת. בלי קשר לכמה תהיו חכמים, הבורות תשתלט.
לכן חשוב להיות לגמרי נוכחים בתוך הגוף בזמן המדיטציה. התנוחה דואגת לצורה החיצונית של הגוף, והנשימה לצורה הפנימית. כשקיים איזון הם פועלים ביחד, והנשימה תומכת בעצמה בתנוחה. אתם יכולים לטפח תשומת לב לאופן בו הגוף והנשימה מרגישים במונחים של היסודות, על ידי קרקוע עצמכם באמצעות התייחסות לקצב הנשימה, ובמיוחד על ידי מתן הזמן הדרוש לגוף לנשוף נשיפה מלאה ולשהות בהפסקה לפני שהשאיפה מתחילה. לאחר שתגיעו לקצב-נשימה מיוצב, אתם יכולים לפזר את אנרגיית-הנשימה בכל הגוף. הרחיבו והגמישו, לאט, את תשומת הלב שלכם לנשימה. זה חשוב מפני שיש נטיות אוטומטיות להתקשח ולהחזיק, או למהר ולשחרר, או לשקוע ולהתנוון.
התמקדו, בזהירות, בנשימה כמרכז תשומת הלב שלכם, והרגישו כל מה שמסביבה. כמה קשה לכם להתמיד בתשומת הלב? מה דרוש לשם כך? אינכם חייבים להתקשח, לסבול ולייצב את תודעתכם. זה קשור בעיקר* לסבלנות ולרצון טוב. אם תשתמשו ברגישות המוסרית הזו, התרגול יהיה הרבה יותר מהנה. וכשההנאה מתמשכת, אתם בזרימה. זה משהו שעליכם לטפח, כלומר להמשיך ולאבד פעמים רבות, להרפות פעמים רבות, עד שתהיו יותר מיומנים.
זה כמו ללמוד לרכוב על אופניים. כשהייתי ילד קטן, ראיתי את הילדים הגדולים שפשוט רצו לקראת האופניים, קפצו עליהם והתחילו לרכוב מיד – ואילו אני, רצתי לאופניים, קפצתי… ונפלתי! ואם ניסיתי לעשות זאת בזהירות… נפלתי שוב! וחשבתי: אינני יכול לרכוב על אופניים, כל האחרים יכולים, אך לא אני – משהו לא בסדר איתי. הבעיה היתה שלא ממש אהבתי את האופניים. אינכם יכולים לרכוב על אופניים מתוך הראש שלכם, אך במשך הזמן הגוף שלכם יכול לעשות זאת באופן טבעי. כך גם המדיטציה. כשאתם מרפים מתחושת ה״אני״ הזו ובמקומה אתם מרגישים ישירות מה מתרחש, אינכם נופלים רחוק, אתם מוצאים את האיזון ונכנסים לתוך הזרימה.
תחושת ה״אני״ הזו היא דרך נוספת בה הבורות גורמת לנו לא להיות ממוקדים. מפני שה״אני״ איננו חוש ישיר, זהו מסנן שמיוצר על ידי הדאגה והצורך. לעולם לא נוכל להגיע לדברים נכונים מהמקום הזה, מפני שלא מדובר בלהיות במגע עם הדברים, אלא בארגון הדברים בהם נגענו. יכולה להיות לנו תגובת חרדה חזקה אם איננו חשים ישירות את הדברים – אך במדיטציה, ככל שאנו מסיטים את המרכז שלנו מתחושת ה״אני״ לרגישות הטבעית של התודעה, אנו מבינים שיש בנו חוכמה שאיננה מתוכננת והיא כן במגע עם המציאות.
האינטליגנציה הזו, או המודעות זו, איננה משהו בתוך הראש שלנו – וגם לא איכות רגשית. היא מאזנת אותם ומטפלת בהם, זה משהו עליו אפשר לסמוך מפני שאין זה רעיון או הרגשה בהשראת מה שבא ומה שחולף. וזה משהו משוחרר מנטיות של ״אני״ ו״שלי״. זה מתפתח ככל שאתם מנקים את נגעי הבורות האחרים. אז, כשאתם במגע עם הכבוד-העצמי והכבוד כלפי אחרים, אינכם חוסמים את התודעה בסטיות גסות. ואז אתם יותר מאוזנים במונחים של היסודות, אתם מרגישים מיושבים ופתוחים, מקורקעים ולא מצופפים, משוחררים מלחץ וניוון. כשהחסמים מוסרים מהאיזורים אלה, המודעות מוחשית יותר. אתם מתחילים להרגיש אותה כשיווי משקל, כסוג של יציבות. מודעות זו היא הצורה היסודית ביותר של התודעה, צורה שהאנרגיה שלה מזינה את ההתנהגויות המנטליות השונות. תהליך ההתעוררות הוא תהליך של שחרור המודעות הזו מלאמץ כוונות, התרחשויות, זכרונות, גישות ונטיות: בקיצור, מהקרמה ומהתוצאות של הקרמה.
מודעות זו היא מה שאנו חושפים ומפתחים במכוון במונחים של תשומת הלב לנשימה. היא תמיד שייכת לרגע הזה, ומוגדרת, בעוד שנטיית ההרגל היא כמו חלום וללא תשומת לב לרגע הזה. אז נסו להיות מאד מוגדרים בנושא זרימת הנשימה. זוהי הדרך בה היד שלכם יודעת שהיא מחזיקה מקל, ציפור או ביצה – היא מגיבה לחפץ המוחזק. זהו סוג של ידיעה, של חוכמה, של תשומת לב שלא מוסיפה הרבה רעיונות ודעות, אלא רגישות לכיוונון ולהתייחסות לדברים כפי שהם.
הבורות ביחס לעצמי
אנו מתחילים להכיר את הצורך שלנו בשחרור מתוך הדפוסים וההרגלים של פעולת התודעה, או הקרמה, כשאנו מקשיבים למחשבותינו. זה כמו להקשיב להקלטה. שומעים דיבורים של אישיויות שונות… הנה אני הצדקן… והנה אני כשאני קצת פתטי, ופגוע… והנה אני כשאני יותר עליז וחיוני, וכך הלאה. קולות אלה מקורם בדפוסים ובמנהגים שונים, או במונחים בודהיסטים ״סנקהארה״, ולא בזהות אמיתית כלשהי.
אולם, בהשפעת הבורות, אנו מתייחסים, לעיתים קרובות, אל הקולות והדפוסים הרגשיים האלה כאילו שהם אנחנו. הם משכנעים; הם מצדיקים את עצמם – בדיוק כמו זה שאומר שלא היתה גניבה, רק חלוקה מחדש של רכוש… או זה שאומר: אין לי זמן למדיטציה… או זה שאומר שאתם כך ואתם אחרת… ויש אחד במיוחד שאולי פגשתם פעמים רבות ואותו אני מכנה העריץ הפנימי. זה שאומר: ״אתם חייבים לעשות זאת! אתם חייבים לעשות כך! ומה שעשיתם עד עכשיו לא מספיק, ולא מספיק טוב!״ הוא יכול לבטא את החיים רק במונחים של ביצוע או של חובות; איננו מסוגל לבטא כלל הערכה, אהבה או ברכות – איננו מסוגל לעשות זאת.
העריץ הזה איננו מתכוון לטפל בכם; הוא פשוט אינו יודע איך עושים זאת! לכן אינכם מעוניינים למקם אותו במרכז החיים שלכם. כמובן שהוא תמיד מסוגל להוכיח מדוע אינכם טובים מספיק ולמנות את כל הטעויות שעשיתם. הוא תמיד מסוגל לייצר סטטיסטיקות, עובדות ומספרים… ולתאר איך לא עבדתם מספיק קשה. אך בואו נתבונן בזה בצורה אחרת. האם הקול הזה יתמוך ויעודד אתכם? אם לא, כבדו את עצמכם וסלקו אותו מכסא הנהג!
וכשאתם מתחילים עכשיו לחקור ולעבוד עם ההתנייה של הדיבור הפנימי, נסו להבין מי זה שמדבר. הרגישו את האנרגיה. הקשיבו לקול הזה כאילו שזה מישהו אחר, נסו לדמיין זאת. הקשיבו לגישה שלו; התבוננו ביעדים ובמטרות שיש לו ושאלו עצמכם אם הוא מכבד אתכם, אם הוא דואג לכם ולאחרים. ואז סלקו ממנו את האישיות, פשוט התבוננו בתכונות הנוכחות בליבכם – למשל החרדה, האכזבה, הרוגז… התבוננו בתחום האישי באופן זה, כתכונות, נעימות או לא נעימות, בתודעה או בלב. כך התודעה שלכם אינה מעוותת ליצירת עצמי או זהות מתוכן.
הרגישו את שמתחת למחשבה, הרגישו את המרירות או האכזבה, או התסכול, או ההשלמה. הרגישו את מה שמתחת לקולות התודעה – את חוסר הבטחון – מי אהיה, האם אני בסדר, היכן עלי להיות, מה עלי לעשות, מהו הדבר הנכון? או: ״אני רוצה! אינני יודע מה, אך אני רוצה!״
אתם יכולים לחוש חלק מהסנקהארות האלה, תוכניות או דפוסים מנטליים אלה, באמצעות ההשפעה שיש להם על גופכם: אתם יכולים להרגיש אזורים מתוחים, או להרגיש את האנרגיה והמרכז שלכם מציפים את ראשכם תוך איבוד תחושה בשאר הגוף. כשאתם מרגישים חלק מאי נוחות זו, אתם גם יכולים להרגיש את התודעה שמנסה לפרוץ דרך ולשנות אותו. התודעה היא כמו ציפור בכלוב, שמנסה למצוא את הדרך החוצה, בלי יכולת לשבת במנוחה, בלי יכולת לצאת, כך שהיא מנסה שוב ושוב לפרוץ דרך הסורגים ושוב נופלת, וחוזר חלילה. התוצאה הסופית היא חוסר שקט מוחלט ותחושה של הפרעה – לאן עלי ללכת? מה עלי לעשות בקשר לרגשות אלה, למצב-התודעתי הזה?
התשובה הפשוטה היא לחזור לתוך הגוף השלם שלכם. באופן כללי, כשאתם חווים חלק ממצבי-תודעה אלה, במקום לחשוב עליהם ולהיאבק בהם, פשוט תמשיכו לנשום… לשאוף… ולנשוף… לשאוף… ולנשוף, ולהרגיש את מצב הגוף והתודעה ביחס לאנרגיית הנשימה. תאפשרו לאנרגיית הנשימה הזו להיות השחקן הראשי. זו אנרגיה שמביאה איתה תשומת לב, אנרגיה שנושאת בחובה את הרגישות אליה כיווננו את עצמנו בהתייחס למוסר. היא ברורה, ללא סטיות, ללא חיפזון; ואפשר לסמוך עליה. אתם בסדר. וכשתשומת לב זו פוגשת את הדפוסים המנטליים של הקרמה הישנה שלנו, את הפסיכולוגיה ואת ההיסטוריה האישית שלנו, היא מקבלת איכות מיוחדת. היא יכולה להיראות כרחבה או בהירה, או פראית, או שקטה מאד. היא שונה אצל אנשים שונים.
לפגוש את עצמכם
הנה הגענו לרגע בו עליכם להניח את הספר הזה בצד. קראתם את הספר שמסביר כיצד לרכוב על אופניים; עכשיו עליכם לקפוץ על האופניים ולגלות בעצמכם את הדרך. בהתחלה לא כל כך הולך; אולי הרכיבה לא בטוחה ומתנדנדת. אך טוב שאתם רוכבים, במקום רק לקרוא על רכיבה ולהתבונן באחרים, או לתהות אם אי פעם תצליחו לעשות זאת, או להחליט שלא תצליחו… כשאתם פוגשים את הדפוסים שלכם בתשומת לב, אתם מקבלים תחושה של שמחה, כי אתם מרוויחים אמונה בעצמכם ושיווי משקל, בתוך מה שקורה לכם.
כך שלמען החינוך של תשומת הלב עליכם לפגוש את עצמכם. כשאני אומר ״עצמכם״, אינני מתכוון לציור או לצילום של עצמכם – במיוחד לא אותן תמונות של עצמכם שהעריץ מראה לכם – כלומר לחוויה של להיות מישהו, כפי שזה קורה בתוך התודעה. הסנקהרה הזו שיוצרת-את-העצמי, היא החבר והשותף לדבר עבירה של הבורות. היא נקראת ״התהוות״   (bhava). זוהי תכנית שלוקחת את ההרגלים שלנו, את הנטיות המיוחדות שלנו, ופיסות מההיסטוריה שלנו ויוצרת מהם עצמי מאוחד. אך אתם יכולים לפרום אותו על ידי כך שלא תאמצו את התמונה הגדולה של מי אני, אלא תתייחסו לכל פן וקול של התכנית ברגע שהם מופיעים. ולשם כך הייתם צריכים לבצע עבודה שממוקדת בתשומת הלב לרגע הזה, ולא להאמין בתמונה הגדולה והעמומה של ״זה אני, זה שלי, זה מי שאני.״ 
זהו הסטנדרט למדיטציה, הזדמנות של רגע-אחרי-רגע, שבה אנו פוגשים את עצמנו. זה גם מקום מפגש מקודש, בו קיימים חוקים וכללי התנהגות: לא להזיק, לא לפגוע, לא לגנוב. אינכם יכולים להביא פרסים הביתה. אם תיקחו משהו כי ״זה שלי״, אז שוב תאמינו ב״התהוות״ ובבורות. זה מפתה להיאחז, כי יש יופי שמתפתח שם. אך היופי אינו שייך לאיש, זהו היופי של המודעות שמבשילה, ופוגשת את הסנקהארה. יש בו גמישות, חום, אומץ ורגישות; ואצל כל אדם יש לו איכויות מיוחדות.
למודעות הזו יש אנרגיה, צורה מעודנת שמיוחדת לכל אדם. יש אנשים מיומנים שסוערים ופראיים, ויש אחרים שקטים ונינוחים. זה לא כאילו שכולנו הופכים להיות דפי נייר לבנים, בעלי מידות זהות ובעלי צורות זהות. המודעות שפוגשת את הסנקהארות שלכם היא המתנה לחיים הרוחניים שלכם. והיא מתפתחת מתוך החול של חייכם, כמו פנינה. אם תשימו חול בתוך צדפה, תתפתח בהדרגה פנינה מסביבו. כך גם הפגישה עם עצמכם. היופי האמיתי שלכם איננו התכשיט המזוייף שהעריץ אומר שעליכם להיות או לענוד, אלא פנינת המודעות שמתעוררת כאשר אתם פוגשים את ההרגלים שלכם והקרמה ברגישות ובאיזון. אנו יכולים לסמוך עליה ולהתמסר לה, מפני שהיא אינה קשורה לבורות. והנה לכם הצורה הנעלה ביותר של כבוד-עצמי: לפגוש דפוסים ותכניות של ״התהוות״, אלה שממשיכים לנסות לשנות אתכם, עם תודעה שאיננה מתכווצת, נאחזת או מתפזרת לתוך סיפורים. כי כשהתודעה נאספת לתוך תשומת לב זו, היא מסיטה הצידה את הפעילויות הקרמיות. ואז רואים את כל הסנקהארות האלה כבלתי מסוגלות, באמת, להביא שיווי משקל ושלמות לתוך חיינו. התוצאה של ראייה זו היא שחרור, או הרפייה לתוך הניבאנה. והרפייה זו איננה ניהיליסטית כי אם נאצלת, כי היא מבוססת על רגישות מוסרית, הבנה עמוקה ותשומת לב שלווה.