כיצד ללמוד בודהיזם

א. הדרשה הראשונה של הבודהא

בדרך כלל, נהוג לומר שהדרשה הראשונה של הבודהא- הייתה  “דהמא- צ’אקה-  פאוואטאנה” אשר ניתנה בפארק הצבאים, ליד וארנאסי, ל- 5 נזירים.

אבל, למעשה, אפשר לומר שהדרשה או ההסבר הראשון שהבודהא ניסה להעביר- הייתה, עוד לפני כן- כאשר  הוא פגש אדם בדרכו לואראנסי. באותה פגישה ראשונה- אותו אדם שאל את הבודהא: מה אתה? האם אתה אדם? האם אתה אל? (כי הוא ראה את הקרינה שהאירה מהבודהא). בודהא ענה לו: אינני אדם, אינני אל, אני “טאטאגאטה”- זה שהגיע להתעוררות מלאה/ שהתעורר/ “שעבר” לחלוטין – וכמובן שאותו אדם לא יכול היה להבין על מה מדובר, והלך לדרכו

ב. האם ניתן בכלל להעביר תובנות

לאחר התעוררות  שלו ב”בודגאיה”- הבודהא שקל לא ללמד בכלל את התובנות שקיבל במהלך ההתעוררות שלו- משום שידע שהן מעבר ליכולת התפיסה וההבנה של כל אדם שעדיין לא הגיע  להתעוררות- ואין אפשרות להעביר אותם במילים:

“זהו לימוד כל כך עמוק ונסתר, כנראה שאין שום אפשרות להעביר במילים את מה שגיליתי- ולכן, אני לא אלמד. אשב מתחת לעץ הבודהא למשך כל שארית חיי”

וזו מחשבה מאד  מפתה- במקום להתעמת עם בעיות החיים- אפשר לפרוש, לחיות לבד ולנסות ללכת בדרך הרוחנית

ג. מדוע הבודהא התחיל ללמד?

לפי המסורת- האל “ברהמא סאהמפאטי”– שכנע אותו שיש אנשים  שיבינו את התורה הזו- “אנשים שיש להם מעט אבק בעיניהם”  והוא השתמש בדימוי של “פרח הלוטוס”- אשר צומח מתוך הביצה (שחלק מעלי הכותרת שלו מתחת למים, חלקם על המים וחלקם באוויר)- ולא סתם זהו הדימוי:

– אנו יכולים לעבוד רק עם מה שיש לנו

– כלומר, אנו חייבים להתחבר לחלקים  (הנעימים והלא נעימים) שיש לנו כיום- אשר עתידים ליצור את הפרח הפוטנציאלי שבנו (ובכולנו יש פרח פנימי- מושלם ויפיפה)

– היופי העתידי (הפרח הלבן, הסימטרי והמושלם) צומח מתוך הביצה (שבה אנו חיים כיום- כלומר: שהוא “אנחנו” כיום). במילים אחרות, הבודהא- כמורה מעשי, אשר אומר: “כל תורתי היא אודות סבל וביטול הסבל”:

– לא מנסה לספק לנו “חוויות” (שמעידות שהתקדמנו) אלא, מנסה להציע לנו כלי/רפסודה- שבעזרתה נגיע לביטול הסבל- איך? על ידי הבנת עצמנו- “מי אני באמת”?

– וכמובן שהבנת עצמנו (אותו “דע את עצמך” מפורסם- שקיים בכל תורה רוחנית אמיתית) היא עבודה עם מה שיש בנו כיום

ד. ארבעה סוגי התלמידים

הבודהיזם מציג 4 סוגי תלמידים (כדי חרס) שלתוכם המורה יוצק “מרק מזין” (האמת):

1. כד חרס “מלא בנוזל” – התלמיד שכבר מלא באמונות ודעות קדומות, אשר אינו נותן לאמת לחדור אליו

2. כד חרס “סדוק” – התלמיד שאינו זוכר כלום, מה שנלמד – נשכח מיד (נוזל החוצה)

3. כד החרס “עם השאריות” – התלמיד שיש לו “שאריות מקולקלות, אשר הופכות את המרק שנשפך לרעיל – ולא ניתן לאכילה (התלמיד משנה את המשמעות של הלימוד – להבנה לא נכונה)

4. כד חרס “ריק” – התלמיד שמוכן להתמלא (באמת) ויכול להחזיק בה.

וכדאי לנו, בכל סיטואציה – לשאול את עצמנו “איזה סוג של כד אנחנו – כרגע”.

ה. הבעייתיות בלימוד בודהיזם

כפי שנאמר  מקודם, הבודהא היה מורה מעשי: שאמר “כל תורתי הינה אודות סבל- וביטול הסבל”.

אבל מכאן נובעת הבעייתיות הגדולה בלימודי הבודהיזם:

– “ביטול הסבל”- זהו מצב של “התעוררות/ התעוררות”: ואיך אנו, שלא הגענו להתעוררות- יכולים בכלל להתחבר למצב כזה או אפילו לנסות ולהבין אותו

– “הדרך לביטול הסבל”- היא דרך אישית, שכל אחד יכול ללכת בה ולהגיע לסופה (מבחינת  הפוטנציאל הקיים בכל אחד מאתנו) אבל כל אחד חייב לעשות את הדרך בעצמו

– בגלל  ש”סבל הוא מצבנו הנוכחי”- הדרך כל כך קשה וכל כך ארוכה, שכן היא דורשת שינוי טוטלי בתפישתנו את עצמנו, את העולם שסביבנו ואת הגדרת המציאות כולה!!!

ו. המורה וחשיבותו

נקודה זו מתקשרת לאלמנט חשוב ביותר- בבודהיזם בפרט ובכל דבר רוחני בכלל- מציאת “מורה”:

– “המורה“- סמכותו נובעת רק מכך שהוא “הלך בדרך” (שאותה הוא מלמד) והוא מדבר מניסיון אישי (התנסות) ולא מידע (שבא מספרים) ו”ההוכחה” לכך שמישהו היינו מורה- היא רק בכך שהוא חי את הדרך ומבטא (בעצם התנהגותו) את הדרך והחוכמה

– “התלמיד“- חייב “ללכת בדרך” בעצמו, מתוך הבנה שהתרגול בעצמו הינו לב התהליך- הוא עצמו “הדרך”. הלימודים התאורטיים/ ההרצאות- הן כלי חשוב ובעל ערך רב, אבל רק כסיוע לתרגול

ז. כיצד למצוא מורה

אבל, לאן ללכת?, איך ללכת?, אחרי איזה מורה ללכת?
כאשר אני מגדיר את עצמי כ”תלמיד” (מה שדי קשה לעשות- למרביתנו יש נטייה  “להיות מורים”…)- אני נמצא בעמדה של “אני לא יודע” ואני רוצה לדעת.

כדי לדעת- אני מחפש מורה (שילמד אותי) ונשאלת השאלה- כיצד לבחור את המורה הנכון

גם כאן יש לבודהא תשובה ברורה, בפגישתו עם “הקאלמנים”- תושבי העיר “קיסאפוטה” ,שבה הוא מגדיר 10 נקודות שקיומן אינו סיבה להאמין בדרך/ תורה מסוימת ולראותה “כאמת”

ח.  כיצד יודעים שתורה היא “נכונה” (ישנם שני עקרונות)

העיקרון הראשון- התנסות ישירה:

– בקאלאמא סוטה – הבודהא מסביר לבני שבט הקאלאמא, כאשר הם שואלים אותו: כיצד לבחור את ה”תורה הנכונה” מתוך הכמות הגדולה של תורות רוחניות שמציעים להם נזירים, פרושים, פילוסופים ויוגים.

– התשובה של הבודהא מתבססת על ההצהרה והצורך בעצמאות מחשבתית ואינטלקטואלית.

– הבודהא אמר שכל תורה איננה יכולה להיחשב כ”נכונה”- על בסיס של אף אחת מ 10 הסיבות הבאות:

1. רכילות

2. מסורת

3. שמועות

4. מופיע בכתבים קדושים

5. השערות, סברות

6. ידועה כאקסיומה/ מקובלת

7. תוצאה של היסק הגיוני

8. תחושה של “משיכה” וחיבה למושא שמהרהרים בו

9. היכולת והכריזמה של המורה שמסביר את התורה

10. העובדה שהאדם שמלמד הוא המורה “שלי”

– לעומת זאת, הבודהא אומר שתורה צריכה להתקבל על ידי אדם כנכונה רק כאשר האדם עצמו-יודע זאת (כשהיא נכונה) מתוך התנסות ישירה

העיקרון השני  “מאהא- פאדאסה“:

– העיקרון של “מאהא פאדסה” (אשר מופיע ב:  “מאהא- פארי- ניבאנה- סוטה”) לפיו, כל אשר אינו בהתאמה “לדאהמא- וינאייה” (דהאמא=הלימודים של הבודהא+ וינאייה=החוקים והמשמעת שהוא מסר) יש להתייחס אליו כאילו- “שמעו לא נכון, זכרו לא נכון, הסבירו לא נכון  או לימדו לא נכון”

– במילים אחרות, גם כאשר יש “הסבר של פרשן גדול ומכובד” או שמשהו הקשור לבודהיזם מקובל כ”נכון” וכ”אמת”- תמיד יש לנו את החובה לבדוק את מקורו- האם כך הוא מופיע בכתבים המקוריים כלומר, בסוטות שהבודהא לימד, ואשר  נכללו בתוך “הטריפיטאקה”  (שלושת “הסלים”):

1. “וינאייה פיטאקה”- ההוראות והחוקים שלפיהם צריכים לחיות ולהתנהג הנזירים הבודהיסטיים (כוללת: 5 ספרים)

2. “סוטה פיטאקה”- הדרשות שהועברו על ידי הבודהא עצמו, הן נזירים והן להדיוטות (כוללת: 5 “אוספים”- “ניקאיא”, אשר מתחלקים ל- 15 ספרים)

3. “אבידהאמה פיטאקה”- החלק החשוב ביותר, המעניין ביותר והעמוק ביותר של לימודי הבודהא הפילוסופיה של הבודהיזם- שהוא ניתוח של התודעה (מצבי התודעה ותכונותיה) והמציאות (הצורה שאנו בונים את המציאות מבחינתנו, והתכונות של המציאות עצמה)

ט. כיצד מגיעים ל”ידיעה ישירה”?

רק “הידיעה הישירה” (האישית- על בסיס התנסות/ חוויה אישית)- יכולה לשמש כבסיס ל”אמת”, סיבה לקבלת משהו (תורה/ דוקטרינה) ממישהו- “כאמת”

אזהרה: למרות שלא מעט פעמים אנו מחליפים “חוויה” (במיוחד אם היא- מרשימה, בעיקר רגשית) ב”תובנה”- וזו טעות נפוצה.

נשאלת השאלה- כיצד להגיע ל”ידיעה ישירה”? התשובה-  יש צורך ב”הרהור” (מה שניתן לעשות רק במסגרת מדיטציה) על מנת  להתחבר לידע ולהפוך אותו לתובנה

זהו תהליך איטי מאד , היות ואין הכוונה לתהליך אקטיבי (כפי שאנו רגילים= “לחשוב על” או “להבין את”) אלא להתמרה של תפישות קיימות (של תפישות המציאות, של תפישת עצמנו וכו’)

זה אינו גם  תהליך “קוי”- אין כאן “התקדמות הדרגתית”: עשויות להיות תופעות שינוי שיוצרות תחושה של “התקדמות מהירה”, יכולה להיות תקופה ארוכה שבה אנו חשים “שנעצרנו במקום וכלום לא קרה” ויכולת להיות תקופות (גם כן ארוכות) של נסיגה.

לפיכך, וזו נקודת מפתח (אולי החשובה ביותר) בתרגול מדיטציות “ויפסאנא”:

אנו פשוט מתרגלים.

תרגול שבסיסו עומדת “מטרה” (להתקדם לדעת/ להגיע להתעוררות וכן הלאה) גורם  למעשה לעצירה (כי אנו מעמיסים ציפיות/ תקוות- על התרגול).

אפשר אולי להשוות את התרגול- לנשימה עצמה: אנחנו פשוט נושמים (לא נושמים בשביל לחיות). אנחנו לא מבדילים בין חיים ובין נשימה – נשימה היא חיים/ חיים הם נשימה