יחסי הורים ילדים

אבי פאר, מתרגל, לומד ומשלב את הדרך הבודהיסטית בעבודתו ובחייו. ממייסדי אתר ‘בודהיזם בישראל’ ומפגשי ‘שבילים רבים-דהרמה אחת’. מלמד ומנחה מדיטציה ובודהיזם, כגישה רכה, מעשית ופתוחה לחיים, בקבוצות תרגול ולימוד  שבועיות, קורסים, סדנאות וריטריטים. כותב ומתרגם בנושאים בודהיסטיים. ממתרגמי הספרים: ‘מה שלימד הבודהה’, ‘ההתהוות המותנית’, ‘טוב ורע ומעבר להם – הקרמה בלימוד הבודהיסטי’, ‘סמא סטי’, ‘חשיבה בהירה’, ‘ניבאנה’. ‘101 סיפורי זן’.מחבר הספר ‘שמעתי את הבודהא שר – פרשנות לטקסט הבודהיסטי שירת הארה’, וספרי שירת דהרמה אישיים: ‘שירים בשם ההולכים בדרך’ ו’מעמקים לא אישיים’.

***

חלק א’- הסוטה המקורית ( 70II ; 63: N A  מתורגמת מאנגלית, בתרגום חופשי)

“חיים עם ברהמה הן המשפחות שבביתם האם ואב זוכים לכבוד מצד ילדיהם.
חיים עם האלים הראשונים הן המשפחות שבביתם האם ואב זוכים לכבוד מצד ילדיהם.
חיים עם המורים הראשונים הן המשפחות שבביתם האם ואב זוכים לכבוד מצד ילדיהם.
חיים עם אלו שראויים למתנות  הן המשפחות שבביתם האם ואב זוכים לכבוד מצד ילדיהם.
“ברהמה” הוא כינוי לאם ולאב, “האלים הראשונים” הוא כינוי לאם ולאב, “המורים הראשונים” הוא כינוי לאם ולאב, “אלו שראויים למתנות” הוא כינוי לאם ולאב.
ומדוע זה כך?
האם והאב עשו כל כך הרבה עבור ילדיהם.
הם טיפלו בהם.
הם הזינו אותם.
הם הציגו בפניהם את העולם הזה.
אם ואב שהיו מלאי חמלה (רחומים) למשפחתם
קרויים
ברהמה,
המורים הראשונים,
אלו שראויים למתנות מילדיהם.
וכך, על (הילד) החכם לבטא כבוד כלפיהם
על ידי (מתן) אוכל ומשקה
בגדים ומצעים
משיחה (בשמנים) רחצה (באמבט)
ורחיצת רגליהם.
העושים את כל השירותים  אלו להוריהם,  זוכים לשבחים
מפי החכמים כאן ועכשיו
ולאחר מותם
שמחים בגן עדן (במישורי הקיום הגבוהים)”.

חלק ב’ – הסברים:
לכאורה, זוהי סוטה קצרה וברורה, אשר מציגה בפנינו סדרה של הנחיות כיצד להגיע ל”משפחה אידיאלית”, בזכות מילוי החובות של הבנים כלפי הוריהם ומדוע זה כך. עיון לעומק בסוטה זו יראה לנו שהדברים אינם פשוטים כלל וכלל וכי לא מדובר רק על קובץ הנחיות שהיו תקפות. במקרה הטוב, רק לתקופתו של הבודהה, לפני 2,600 שנים.

הבודהה מציג בסוטה זו כמה היבטים שכדאי לחקור ולהרהר בהם:
(1) מהי משפחה אידיאלית?
(2) מהי האחריות של ההורים כלפי ילדיהם?
(3) מהי האחריות של הילדים כלפי הוריהם?
(4) מהן התוצאות הצפויות מכך שכל צד ממלא את המוטל עליו?
(5) חוק הסיבה והתוצאה (חוק הקרמה) ויישומו כאן
(6) ומה קורה אם זה לא עובד כפי שקיווינו?

(1) מהי “משפחה אידיאלית”?
משפחה אידיאלית, או במלים אחרות “האידיאל שיש לשאוף אליו במשפחה” לפי הבודהה, הוא “משפחה שבה ההורים זוכים לכבוד מצד ילדיהם”. ההגדרה של משפחה כזו היא יוצאת דופן מבחינת הערך שהבודהה מייחס לה. חיי משפחה כזו מושווים לחיים במישורים גבוהים (“המישורים של ברהמה”, של  “האלים הראשונים”, של  “המורים הראשונים”, של “אלו שראויים למתנות”).
עם זאת, “משפחה אידיאלית” אינה נוצרת מאליה רק בגלל שישנם הורים וישנם ילדים והכבוד להורים נוצר מעצמו. אין מדובר על כבוד שמגיע להורים באופן אוטומטי – ישנו תנאי ברור לכך שההורים חייבים למלא כדי שיהיו זכאים לכבוד מצד ילדיהם.
זוהי גישה רדיקלית, בוודאי אם נזכור שמדובר על זמנו של הבודהה, שחיי בתקופה שבה  כל הסדר החברתי בהודו וכול החברה ההודית הייתה מושתת על ציות מוחלט לאב ולאם כאקסיומה חברתית שאין לערער עליה (ועד היום חלק גדול מהודו נוהג לפי אקסיומה זו).

(2) מהי האחריות של ההורים – כלפי ילדיהם ?
התנאי  של ההורים להשגת כבוד מצד ילדיהם- הוא:
“אם ואב שהיו מלאי חמלה (רחומים) למשפחתם”
תנאי זה מופיע בנוסף להסבר מדוע (באופן עקרוני) הורים זכאים לכבוד מצד ילדיהם:
“האם והאב עשו כל כך הרבה עבור ילדיהם.
הם טיפלו בהם.
הם הזינו אותם.
הם הציגו בפניהם את העולם הזה”.
אחריותם של ההורים היא לטפל בילדיהם ולהזין את ילדיהם כל עוד הילדים אינם מסוגלים לטפל בעצמם ולהזין את עצמם, אחרת הילדים לא יישרדו, בוודאי כשמדובר על המציאות שבה חי הבודהה, שבה לא הייתה קיימת מדינת רווחה, עם עובדים סוציאליים שיכולים לדאוג לילדים במשפחות לא מתפקדות, בתי יתומים, משפחות מאמצות וכן הלאה.
אחריותם של ההורים היא גם  להציג את העולם בפני ילדיהם, היות והילדים לא מבינים כיצד העולם מתנהל, מהם חוקיו, מהו טוב ומהו רע, מוסר, ערכים, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, מהי נאמנות, עד כמה חשובה ההישגיות, חופש מול ניצול, וכן הלאה.
מה שהילדים סופגים מהוריהם, יש לו השפעה מכרעת על המשך חייהם, על ההבנה של החוויות והנסיבות שבהם ייתקלו בחייהם ועל האופן שבו יקבלו החלטות ויגיבו לנסיבות אלו בעתיד.
הנקודה המודגשת כאן היא שההורים יכולים לבצע את המטלות הללו (לטפל בילדים, להזין אותם ולהסביר להם על העולם שמסביבם) ביותר מגישה אחת. הם יכולים להיחשב (בעיני עצמם, בעיני הסביבה וגם “מבחינת החוק”) כ”הורים מתפקדים”, כאלו שילדיהם שבעים, נקיים, בריאים ומתפקדים.
אבל, אומר הבודהה, זהו רק המינימום. זוהי “הרמה הבסיסית” שיש להגיע אליה. כל זה אינו מבטיח שהילדים הללו אינם חיים בפחד מהוריהם, שהם “מתנהגים בסדר” רק בגלל החשש מעונש. השגת כבוד מצד הילדים היא רמת קשר גבוהה בהרבה. זוהי כבר מערכת יחסים שהשגתה  דורשת הרבה יותר מצד ההורים. מערכת יחסים כזו תתקיים רק כאשר ההורים רחומים כלפי ילדיהם:
אם ואב שהיו מלאי חמלה (רחומים) למשפחתם
קרויים
ברהמה,
המורים הראשונים,
אלו שראויים למתנות מילדיהם.
כאן, ההורים אינם מסתפקים רק בעשייה עצמה. כאן מדובר באבחנה לגבי האופן שבו אותה עשייה מתבצעת:
האם היא מתבצעת מתוך כעס על הילדים, על כך שצריך כל הזמן לדאוג להם, על חשבון הקריירה או הנוחות של ההורים?
מתוך פחד, מעונש או ממה יגידו האחרים?
מתוך תחושה של קורבנות – אני אומלל ומסכן בגלל שאני תקוע עם הילדים?
מתוך תחושת אשם על כך שאני מזניח את הילדים בגלל הקריירה שלי ורק מפצה אותם בתחליפים שונים לחסר שקיים בזמן איכות איתם ואי היכולת שלי להקדיש תשומת לב? והנקודה היא שהילדים יודעים. הם אולי לא יכולים לבטא זאת במלים ברורות, אבל הם יודעים האם הוריהם היו רחומים כלפיהם או לא. ולכן, המשך חייהם של הילדים יהיה מושפע בצורה מכרעת מהאופן שבו הוריהם התנהגו כלפיהם.

(3) מהי האחריות של הילדים כלפי הוריהם ?
הכבוד שהילדים מביעים כלפי הוריהם אינו מסתיים ב”מלים יפות”. הוא חייב לבוא לידי ביטוי במעשים:
“וכך, על (הילד) החכם לבטא כבוד כלפיהם
על ידי (מתן) אוכל ומשקה
בגדים ומצעים
משיחה (בשמנים) רחצה (באמבט)
ורחיצת רגליהם”.
הילדים נקראים לספק את כל הצרכים של ההורים, גם כאשר אלו אינם מתפקדים ואינם יכולים לדאוג בעצמם לצרכים היומיומיים שלהם – אוכל, משקה, בגדים, קורת גג, היגיינה אישית. (ושוב, עלינו לזכור את ההערה הקודמת לגבי המציאות שבה חי הבודהה ושבה רק הילדים יכלו להיות אלו שדואגים להורים סיעודיים…)
זהו סוג של סגירת מעגל – כפי שההורים דאגו לילדיהם בתחילת חיי הילדים, כך הילדים דואגים להוריהם בסוף חיי ההורים. וברור שכל אקט כזה כלפי ההורים בא במידה זו או אחרת “על חשבון” רווחת הילדים (שגם להם יש ילדים משלהם, שמחובתם לדאוג להם). הם (הילדים) חייבים להצטמצם בכל מה שהם מעניקים לעצמם כדי להיות מסוגלים לספק את צרכי ההורים.
מעורב כאן תהליך לא פשוט של סדרי עדיפויות, שמקורו ערכי. למעשה, לא ניתן לחייב את הילדים לעשות כך וגם לא ניתן לפקח על האופן שבו הם עושים זאת. הערבות היחידה לכך שהתהליך יתבצע היא קיומו של יחס כבוד אמיתי מצד הילדים כלפי הוריהם.

(4) מהן התוצאות הצפויות מכך שכל צד ממלא את המוטל עליו?
כאשר ההורים מצליחים לזכות בכבוד מצד ילדיהם, זהו בלשוננו מצב של win-win :
מצד אחד – זהו סימן לכך שההורים היו רחומים כלפי ילדיהם וכן מלאו את כל חובותיהם. מה שהביא לכך שהילדים דואגים להורים אלו.
מצד שני – הילדים שמתנהגים בכבוד כלפי הוריהם, עושים זאת מבחירתם ולא מתוך אילוץ, וזוכים לתגמול כפול:
“העושים את כל השירותים אלו להוריהם, זוכים לשבחים
מפי החכמים כאן ועכשיו
ולאחר מותם
שמחים בגן עדן (במישורי הקיום הגבוהים)”.
עוד בחיים אלו, הם “זוכים לשבחים מפי החכמים” (החכמים – אלו שיש ערך אמיתי לשבח שלהם) כמו גם לחיי משפחה מתגמלים, וגם בתקופת החיים הבאה שלהם (נושא בעל חשיבות עליונה במזרח ולכל החי בהתאם לחוק הסיבה והתוצאה) מגיעים ל”מישורי קיום גבוהים” שהחיים בהם נעימים ונוחים.

(5) חוק הסיבה והתוצאה (חוק הקרמה) ויישומו כאן
הגישה המוצגת בסוטה זו כתנאי לקיומה של “משפחה אידיאלית”, תואמת את “חוק הסיבה והתוצאה” (הידוע בדרך כלל כ”חוק הקרמה”- אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הדרך הבודהיסטית). חוק הסיבה והתוצאה אומר כי עלינו לבחון את הרצון  או את הכוונה שעמדו מאחורי פעולתנו, היות ולכל פעולה יש אפקט, בהתאם לכוונה הראשונית שעמדה מאחוריה.
שימו לב, אומר לנו הבודהה, אנו עשויים לראות את “השירותים שעושים הילדים להוריהם” ולהתרשם מכך – לחשוב שהילדים הללו הם “ילדים מסורים ומושלמים”, כי כך זה נראה לאור מעשיהם.
אבל יש לבחון לעומק את הכוונה שעומדת מאחורי עשייה זו. מדוע הילדים עושים זאת?
האם הם מטפלים בהוריהם באמת מתוך כבוד ואהבה? או אולי רק כדי לצאת ידי חובה, כי כך מקובל בחברה ולא נעים לעשות אחרת? או מתוך פחד? או מתוך כעס? או מתוך השתוקקות כדי להיות בטוחים שיקבלו את הירושה בבוא העת?
התוצאה, עבור ההורים, אולי תהיה דומה:
אם הם זוכים לטיפול שהוזכר (“מתן אוכל ומשקה, בגדים ומצעים, משיחה בשמנים, רחצה באמבט, ורחיצת רגליהם”) – אזי חייהם יהיו נוחים מן הבחינה הפיזית של סיפוק כל צרכיהם, וזאת, בין אם הכוונה שעמדה מאחורי טיפול זה הייתה  כבוד ואהבה או כוונה אחרת.
אישית, אני מפקפק בערך של עשייה כזו מתוך המניעים האחרים שהוזכרו – בגלל שההורים “קולטים” פעמים רבות את המניע האמיתי ליחס שהם מקבלים מילדיהם, ועובדה זו משפיעה על איכות חייהם ומידת האושר שהם חווים, גם אם חייהם נוחים בזכות אותו טיפול שקיבלו מילדיהם
התוצאה, עבור הילדים תהיה שונה:
כאשר הטיפול שהילדים ניתן מתוך כבוד ואהבה להורים – רק אז יש לו ערך אמיתי עבור הילדים. רק אז הם “זוכים לשבחים מפי החכמים כאן ועכשיו ולאחר מותם, שמחים בגן עדן (במישורי הקיום הגבוהים)”.
ואילו כאשר הטיפול שהילדים נותנים להוריהם מקורו בכוונה אחרת (כלומר שמקורו באחד מ”שלושת הזיהומים”- השתוקקות, איבה וכעס או בורות), הילדים לא יזכו לאותו אפקט שצוין מקודם (ואפילו בהסבר הפשטני ביותר- גדל הסיכוי שילדיהם שלהם  ינהגו בהם ללא כבוד וללא אהבה, הן במהלך חייהם והן בזקנתם, כאשר הם יזדקקו לעזרתם…)
וכפי שכבר פירטנו קודם, עלינו להתבונן גם על הכוונה שמאחורי העשייה של ההורים.
האם ההורים  היו רחומים בעשייתם? או שהכוונה שמאחורי העשייה הייתה שונה (למשל, מתוך כעס  או תחושת קורבנות, על שצריך לדאוג לה כל הזמן? מתוך פחד מעונש או ממה יגידו האחרים? מתוך תחושת אשם על כך שאני מזניח את הילדים בגלל הקריירה ורק מפצה אותם בתחליפים שונים?)
זאת מכיוון שרק “אם ואב שהיו מלאי חמלה (רחומים) למשפחתם קרויים ברהמה, המורים הראשונים, אלו שראויים למתנות מילדיהם.”
והיות ו”חוק הסיבה והתוצאה” פועל תמיד, גם כשאנו לא שמים לב לכך, לא ניתן לומר “לא ידעתי” או “לא התכוונתי”. בדיוק כפי שאבן שהפלנו מלמעלה תיפול תמיד על אדם שעמד מתחתינו, גם אם לא שמנו לב לכך שהוא שם או שלא התכוונו לפגוע בו.
לכן, עלינו לפתח תשומת לב מתמדת, לשים לב תמיד לדפוסים שמניעים אותנו במעשינו ולבחון בכנות ולעומק, מה היו הכוונות שעומדות מאחורי מעשינו.

(6) ומה קורה אם זה לא עובד כפי שקיווינו?
כמו בכל דבר, ובמיוחד במערכות יחסים ישנו כאן גם ביטוי של עקרון “התלות ההדדית”.
אנו לא חיים בנפרד מסביבתנו. בו בזמן אנו משפיעים ללא הפסק  על הסובבים אותנו, בכל מחשבה דיבור ומעשה שלנו וגם מושפעים מהסביבה שלנו, בכל מחשבה, דיבור ומעשה שלה. לכן, יתכן “שאנו נעשה את חלקנו”, ונפגין חמלה לילדינו (אם אנו הורים) או כבוד להורינו (אם אנו ילדים) ועדיין, לא נרגיש שאנו חיים ב”משפחה אידיאלית”, היות והאחרים “לא מילאו את חלקם”.
רק כאשר שני הצדדים של “המשפחה” (וכמובן שמדובר על יותר משני צדדים: היות וישנם האימא, האבא וכל אחד מהילדים, אפילו במשפחה הגרעינית, שלא לדבר על הסבא, הסבתא, האחים, הדודים – במעגל השני) ימלאו את הנדרש מהם וינהגו כפי שראוי – רק אז נוכל לומר שאנו “חיים במשפחה אידיאלית”.
היות והסיכוי לכך “שכולם ינהגו בחמלה ובכבוד כלפי כולם” הינו (אם נתבטא בעדינות) “סיכוי לא גבוה”, הרי שאנו חייבים להבין כי  בידינו רק חלק מהתשובה.

ובמקרה כזה, עלינו להיצמד לשלושה עקרונות:
האחד – להמשיך ולהתנהג בחמלה ובכבוד, כלפי כול הסובבים אותנו ללא קשר לאופן שבו הם מצליחים לבטא בקרבם חמלה וכבוד (כלפינו או כלפי יתר בני המשפחה והסובבים אותם).
זאת, משום שמה שמשנה עבורנו הוא הכוונה שעומדת מאחורי כל מעשה שלנו, וזאת ללא תלות בתגמול או בתגובה (הרגשית או הפיזית)שנקבל תמורתו.
השני – להבין שהשפעתנו מוגבלת, ולא תמיד נוכל לשנות את האחרים ולהביא אותם למקום שבו יהיו חומלים ומכבדים, כפי שאנו חושבים שנכון וצריך להיות.
השלישי – למצוא את “דרך האמצע”, את האיזון בין הנתינה שלנו ובין היכולת שלנו לעמוד בהתנהגות האחרים. על כול המשמעויות הנובעות מכך.
זהו מה שקרוי בבודהיזם “חוכמה” – ראיית הדברים כפי שהם באמת ועשיית המעשה הנכון (זה שבאמת ייצור מינימום סבל לנו ולאחרים) שהוא תהליך מתמשך, שלא נפסק אף לרגע ודורש מאיתנו מחויבות, מאמץ, לימוד ותרגול.