טיול ביער

בהיקהו קנטיפאלו (Khantipalo), יליד 1932 באנגליה, מהאבות המייסדים של הבודהיזם באוסטרליה, התחיל את דרכו כנזיר בתאילנד, שם למד עם מורים כאג’אהן מהא בוהה. בשנת 1973 עבר לאוסטרליה שם היה שותף להקמת מרכזי המדיטציה Wat Buddharangsee בסידני, ו Wat Buddha Dhamma  בניו סאות’ וולס, שם כיהן כמורה הבית במשך 14 שנים.  אחרי כ- 30 שנים פשט את הגלימה והתעמק בלימודי הבודהיזם המהאיאני בעיקר דזוגצ’ן טיבטי. ב-2010 חזר להיות נזיר, הפעם במסגרת מסורת הבודהיזם המהאיאני הוייטנאמי. במהלך השנים הוא נודע כמומחה לפאלי ופרסם ספרים ומאמרים רבים.  כיום, לאחר שמצבו הבריאותי התדרדר, הוא מאושפז במרכז רפואי במלבורן.

***

בואו איתי לטיול ביער. חם, שקט, וכמעט אמצע היום, אך יש פה ושם מקומות מוצלים בהם נוכל לשבת. סביבנו עצים בני ארבעים שנה מגיעים רק לגובה 6 מטר, כה גדול הוא מאבק ההישרדות. רבים מהם מתים בצעירותם ולא מתבגרים כלל. אפשר לראות את שלדיהם הצעירים נטרפים ללא רחם בידי הטרמיטים. עצים גבוהים מעט יותר מפוזרים פה ושם, שרידים מוכים של מאבק מתמשך לחיים. רבים מאבריהם נקרעו בשטף פתאומי של מונסון, או נרקבו ממחלות ומפטריות, ולבסוף נשרו. האם אתם רואים את “הנסורת” הזו ליד העץ ההוא? צמרתו עומדת ליפול בקרוב, כי ליבתו נאכלת על ידי זחל כלשהו. הביטו שם על העץ הצעיר ההוא, נוטה כולו – שורשיו הותקפו על ידי טורף כלשהו, והוא נעקר. ושם, אתם רואים את העץ הגדול ההוא, קליפתו מכוסה בשכבת בוץ? מתחת לה נמצאים הטרמיטים, לועסים את העץ הירוק, וכשהם מצליחים להקיף את כולו מסביב, אז, בתוך יום אחד, כל עליו יצהיבו ושישים שנות צמיחה יגיעו לסיומן.

מעלינו, עלים בצבע ירוק שקוף למחצה מתחרים בברק עם הכחול המפתיע של השמים. אפילו עלים צעירים ועדינים אלה מלאים חורים, מעדנים עבור החיפושיות הגדולות שמזמזמות באוויר הערב. נמוך יותר בעצים אלה, עלים מבוגרים יותר, קרועים ומשווים ליער מראה מרופט. למרות שהם כנראה קשים, נראה שהם משמשים מזון לחרק כלשהו. פה ושם אפשר לראות, בבסיס הענפים ומסביב לחלקים התחתונים יותר של העצים, עלים צהובים תלויים, ממתינים בנוקשות, כאילו, לתליין שיגיע כמשב רוח ויפיל אותם. מופרדים, הם מפורקים לתמיד – תהליך משתנה אחד מתהליך משתנה אחר. הם נופלים, בקול נפץ, לתוך הסבך שמתחת. שם הם מצטרפים למאות האלפים שנפלו לפניהם ומלכלכים את הקרקע  בשכבה נפיצה של ריקבון. אך אין הם נרקבים לאט, בקצב שלהם. ריקבונם מואץ על ידי מגוון נמלים, טרמיטים, תולעים ופטריות, כולם רעבים ונלחמים על מזונם, ג’ונגל תת קרקעי מפחיד בזעיר אנפין.

ציפור קוראת ונאלמת דום. במרחקים הפעמונים מצלצלים על צווארי בופאלו-מים שעובדים בשדות האורז. חרקים מזמזמים מסביב. אתם מבינים, החרקים תמיד מחפשים מזון או נמנעים מלהפוך בעצמם מזון לאחרים. רוח קלה מניעה את העצים, וקן עגול וענק של צרעות בראש עץ צעיר נראה חסר יציבות. סכנה! זבובים מזמזמים ומהמהמים, בעומדם על במבוק שנמצא בתנועה מתמדת. ציקדות מזמזמות, מצקצקות ומשקשקות במרחק ומקרוב כאילו הן סופרות את השניות של החיים של עצמן – ושל כל אחד אחר. שניות ודקות נעשות ימים וחודשים לקראת המוות.

לטאה מזנקת על טרפה, תופסת אותו ולועסת את החרק החי בהנאה רבה. עוד מוות בסיבוב הזה בו המוות אינו זוכה לציון כי הוא בכל מקום.

נחילי נמלים בכל מקום, בטורים, בקבוצות או בגדודים, בכל הצורות והגדלים, לפי זניהן. יש להן תפקיד חשוב בהשתנות היער, כי הן אוכלות הנבלות. עליהן רק לחוש את ריח המוות ומיד יהיו שם, מוכנות לקחת על עצמן את פירוק הגופות. לפעמים זה עדיין חי. אין ריקבון שאינו מעניין אותן, זו פרנסתן והן תמיד עסוקות כי יצורים לעולם אינם מפסיקים להירקב ולמות.

גם עכבישים ניתן למצוא במגוון רחב, מוכנים להתנפל ולעקוץ למוות יצורים קטנים וחסרי זהירות, שמסתבכים בקוריהם המבהיקים. הם תולים אותם, נוצצים באור השמש בכל מקום, ופלא הוא שיש משהו שמצליח לעוף ולא להיתפס בהם. אך אפילו עכבישים אינם מצליחים להימלט מהמוות, בדרך כלל מעקיצות של אויבותיהם, הצרעות הציידות. אף שענף הבמבוק המתנודד חינני ביותר, הוא סומן כחלק מהעולם המאיים הזה על ידי רשת של קורי עכביש שתלויה בין עליו. ועצי הבמבוק נכרתים על ידי בני האדם מפני שהם שימושיים. הכול, היפה והמכוער נידון לארעיות.

עננים עוברים בשמים ומביאים קרירות אלינו למטה. צורתם משתנה מדקה לדקה. אינם אותו הדבר אף לא לשנייה אחת. הם נראים מוצקים אך אנו יודעים עד כמה חסרי מוצקות הם. הם בדיוק כמו הרגע הזה … משתנים… משתנים…

הביטו הנה, ליער, ערימת אפר ומספר עצים שרופים למחצה נרקבים, והנה: כאן יש עוד ערימה, ישנה יותר, מפוזרת. וערימות אחרות מסביב, עם עמודים מגולפים תקועים באקראיות בקרקע, כולם בוערים באש חנוקה. מה הם? הם מסמנים את קיצם של נשים ושל גברים. יער זה, מאחורי המנזר הבודהיסטי, משמש לשריפת גופות. בימים מסוימים, אם תלכו לשם בשעות המאוחרות של אחר הצהריים, תמצאו קבוצה של כפריים, וארון קבורה פשוט מאד, פתוח. כולם יכולים לראות את הגופה שם, לבושה כפי שהוא או היא מתו, ונראית כפי שנראות גופות שלא טופלו, דוחות למדי. יום שריפת הגופה הוא היום בו מת האדם, או היום למחרת לכל המאוחר. השינוי מהיר ומבעית בגופה שמוחזקת בארצות חמות. הוכנה ערימת עצים גדולה וארון הקבורה מונח עליה ללא טקס וללא רצינות יומרנית. לאחר שהנזירים ראו את הגופה הם מתבקשים לזמר, וכמה מתנות ניתנות ומוקדשות לטובתו של המת. ואז, ללא עניין נוסף, מתיזים שמן על הערימה ומציתים אותה. יש שנשארים לראות  את בעירתה. במהרה אפשר לראות את הגופה נצלית מבעד ללהבות, כשהארון בעל הדפנות הדקות התכלה… עד שבין הגחלים הלוחשות נשארות רק פיסות של עצמות שרופות… “ארעיים הם, אבוי, הדברים המותנים!”

עכשיו השמש, “עין היום”, שינתה את מיקומה, או שאנו שינינו את מיקומנו, וטיולנו הקצר ביער כמעט הגיע לסיומו. מה ראינו שאינו מת? למרות שאני עשוי לומר שאני מביט החוצה מבעד לחלונות הצריף שלי בכל יום ורואה את אותם עצים, עד כמה קרובה אמירה זו לאמת? איך יכולים העצים להיות אותו הדבר? הם משתנים בהתמדה, הם לא קבועים, ובוודאות יגיעו לקיצם בדרך זו או אחרת. הייתה להם התחלה ומוכרח להיות להם גם סיום.

ומה בקשר ל”אני” הזה שרואה את העצים האלה, את היער, את אזור שריפת הגופות, וכיוצא בזה? קבוע או ארעי? כל אחד יכול להשיב על שאלה זו, כי הרי ראינו את התשובה ביער. כש”אני” מרגיש מדוכא ומביט בעצים הם נראים עזובים, מכוערים ואכולי-עש. אך כש”אני” שמח ומביט בהם, ראו, הם כל כך יפים! אם, בעת הטיול, התבוננו בארעיות “שם בחוץ”, עכשיו הזמן להביא את השיעור הזה הביתה, לתוך ליבנו. כל מה שאני הוא ארעי, בלתי יציב, וודאי שישתנה ויתכלה.

אילו ארעיות פירושה היה שינוי מתמיד למצבים טובים ושמחים יותר, כמה  מעולה היה עולמנו! אך ארעיות קשורה להתכלות. כל התרכובות מתפרקות, כל הדברים שנוצרים מתפרקים לרסיסים, כל הדברים המותנים נעלמים עם היעלמות התנאים שלהם. כל דבר וכל אחד – וזה כולל אתכם ואותי – מתכלה, מזדקן, נרקב, נשבר ומת. ואנו, שחיים ביער התשוקות, מורכבים כל כולנו מהארעי. אך התשוקות שלנו מונעות מאותנו לראות זאת, למרות שהארעיות נועצת בנו עיניים בנו מכל דבר ודבר סביבנו. והיא גם מתייצבת מולנו כשאנו מתבוננים פנימה – נפש וגוף, מופיעים ונעלמים.

אז אל תדליקו את הטלוויזיה, אל תלכו לסרט, אל תקראו ספר, אל תתחילו לאכול, ואל תנקטו במאה ויותר הסחות דעת רק כדי להימנע מלראות זאת. זה הדבר האחד שראוי לראות, כי מי שרואה דבר זה בתוך עצמו הוא חופשי.