חקירת המציאות

תודעה שאינה מכוונת כהלכה יכולה להתכוונן מחדש רק ע”י פיתוח עקרונות מוסריים ואימון רוחני, אשר מובילים לשקט המדיטטיבי. שלווה זו, לדעתו של חוקר הבודהיזם הטבטי , אלן וואלאס, מביאה בעקבותיה שפיות, רוגע, יציבות ובהירות גדולים יותר.
דמיינו לעצמכם שכל אחד מאיתנו היה לובש מכשיר שקולט את כל מחשבותיו – ולו המרומזות והבלתי מתוכננות ביותר – ומיד משדר אותם דרך רמקולים המורכבים על ראשו.  כל עוד מחשבותינו נשארות נסתרות, לעתים אף מפני עצמנו, אנו מצליחים להציג לזולת חיצוניות שפויה. אך אצל רובנו שכבת הלכה הנוצצת  הזו הייתה נמסה במהרה לו יכלו אחרים לשמוע את הסערה הכאוטית המתחוללת בתודעתנו.
ניתן לראות את האימון הרוחני כולו כפיתוח שפיות עמוקה יותר ויותר. בבודהיזם, הדרך לפיתוח שפיות התודעה הינה הדרגתית. היא מתחילה מתרגול קל יחסית, אשר מביא תועלת ברורה ומוחשית. השלב הראשון בתרגול הוא משמעת מוסרית התוצאה הישירה של חיים הממוקדים בעקרונות המוסריים האלו,  הינה מצב של רווחה גדולה יותר לעצמנו ולסובבים אותנו. אף ללא לימוד מעמיק או מדיטציה, זה מביא לשפיות ולסיפוק גדולים יותר.
יסוד זה של האימון הרוחני יהפוך את מחשבותינו למיטיבות יותר, אך תודעתנו עלולה להיות עדיין מפוזרת, בלתי יציבה ומעורפלת. חיזוק היסוד הזה יהיה מועיל עוד יותר  על-ידי ייצוב התודעה באמצעות מדיטציה. בבודהיזם, קוראים לתוצר האימון הזה רוגע או שקט מדיטטיבי. אחד מחכמי זרם  הקאגיופה של הבודהיזם הטיבטי מסכם את האימון הזה כדלקמן: “ניתן להשיג רוגע על-ידי מיקוד התודעה באובייקט נתון ושמירתה במצב זה עד שהיא תנותב לבסוף  אל תוך זרם אחיד של תשומת-לב ואיזון.”
על כן, בהקשר הבודהיסטי, שקט מדיטטיבי פירושו יותר מאשר תחושת שלווה בלבד.
זוהי איכות יציבה וחיונית של מודעות, שממוקדת בבהירות באובייקט הנבחר. היא לא מטרה בפני עצמה אלא כלי מעודן לשימוש בשלב השלישי של התרגול הבודהיסטי המסורתי, הלא הוא תובנה. אותו המחבר אומר בנוגע לתרגול תובנה: “תובנה מושגת באמצעות חקירה כללית ומפורטת של המציאות והיישום השיטתי של האבחנה האינטלקטואלית.”
תובנה חווייתית של טבע המציאות היא תרופת הנגד הישירה  לבערות, אותו ליקוי מחשבתי שבבסיס כל תעתועי  התודעה, ההתנהגויות הבלתי מיטיבות והסבל.
אך ללא השגת שקט מדיטטיבי, כוחה המרפא של התובנה מוגבל, ולא ניתן לסלק לחלוטין את הבערות…
ניתן בהחלט להשיג מידה מסוימת של תובנה מבלי להגיע ליציבות התודעה, אך הארה זו משולה למאור הנר המהבהב ברוח. תובנה זו עשויה להיות מאוד משמעותית אך ללא השקט המדיטטיבי, היא תהיה קצרת מועד והמודט יתקשה לשוב ולשחזר אותה.
כפי שניתן לרכוש מידה מוגבלת של תובנה ללא שקט מדיטטיבי, כך ניתן לחוש מידת מה של חמלה ללא תובנה. אך ההתעוררות הרוחנית העמוקה ביותר מושתתת על כל השלושה – שקט מדיטטיבי, תובנה וחמלה – וזו המטרה לשמה מפתחים שקט מדיטטיבי…
כשנשיג לבסוף את השקט המדיטטיבי, נהיה חופשיים מביטויים – ולו עדינים – של התרגשות או רפיון. בשלבים הראשונים של האימון נדרש מאמץ ניכר אך ככל שמתקדמים, מספיקים מאמצים יותר ויותר מעודנים. בהדרגה,  המדיטציה הופכת להיות חסרת מאמץ ואנו מסוגלים להתמיד בה למשך שעות.
תועלתו של האימון ברורה גם בין תרגולי המדיטציה הפורמליים. התודעה הופכת להיות כה מעודנת ויציבה עד כי קשה שיעלו  בה זיהומים.. אפילו כאשר הם עולים,  הם קצרי מועד ואינם משפיעים עלינו.. השגת השקט המדיטטיבי מביאה את התודעה לגבהים כאלה של שפיות שקשה מאוד לזיהומים האלה  לשגשג. יתר על כן, נחווה איכות חסרת תקדים של רווחה פנימית שנובעת מיציבות התודעה ובריאותה. עקב הנעת האנרגיה בגוף והשפעתה על מערכת העצבים, נחווה תחושה פיזית נעימה של קלות וחדווה.
הסיבה העיקרית לחתירה  להגיע לשקט מדיטטיבי באימון הבודהיסטי, היא כדי להיעזר במצב המעודן הזה של מודעות על מנת  לחקור את טבעה של המציאות. שקט מדיטטיבי כשלעצמו הינו הישג חולף שמתפוגג בקלות, במיוחד אם נשקע בחזרה אל אורח חיים סוער וקדחתני. רק באמצעות תודעה שתורגלה בהשקטה מדיטטיבית, אפשר להגיע לעומק התובנה הדרוש כדי לשרש לחלוטין את זיהומי התודעה  הבסיסיים, שהם מקור הסבל.
עד אז, פיתוח השקט המדיטטיבי מביא לשפיות, לרוגע, ליציבות ולבהירות גדולים יותר. זה עשוי לסייע לנו בעיסוק בכל מה שהוא בעל ערך בחיינו.