פראג’נה פארמיטה

שלמות החוכמה; סוג של ספרות מַהַאיַאנִית בודהיסטית.

蜜羅波若般 פְּרַגְ’נְיַא פַּארַמִיטַא – החוכמה השלמה; למושג פְּרַגְ’נְיַא פַּארַמִיטַא שתי משמעויות: משמעותו האחת היא שמה של אסופת המשניות החשובה ביותר במסורת המהאיאנה. משמעותו האחרת היא הלוך רוח מדיטטיבי של ראייה עמוקה ורחבה אל תוך טבעה של המציאות. עם הופעת זרם המַהַאיַאנַה במסורת הבודהיסטית, החלה להתגבש התפיסה שהגיע הזמן לעבד מחדש את המבנים והתורות של הבודהיזם המוקדם יותר ולגשת אליהם בצורה אחרת. כחלק מתפיסה זו התגבש אחד הטקסטים החשובים במסורת המַהַאיַאנַה, קורפוס טקסטואלי רחב היקף שנקרא ‘פְּרַגְ’נְיַא פַּארַמִיטַא’ (מילולית: ‘החוכמה השלמה’ או ‘החוכמה שמגיעה לגדה השנייה’), שנכתב כנראה במהלך המאות הראשונות לספירה. השימוש במושג “חוכמה שלמה” אינו מקרי. הוא מתייחס למושג “חוכמה” כפי שנהוג היה לראותו בבודהיזם המוקדם בכלל ובמסורת האַבְּהִידְהַרְמַה בפרט.החוכמה היא ראיית המציאות נכוחה, ראייה מדויקת ובהירה של הופעת התופעות, השתנותן והיעלמותן. החוכמה היא גם הבנה של הזיקות שבין התופעות, זיקות המהוות את המציאות התלויה הדדית של כל ההתרחשויות המורכבות בעולם. ואולם מה שעשו מחברי ‘החוכמה השלמה’ היה שינוי דגש: החוכמה השלמה היא מצב תודעה שבו המתאמן מזהה בראש ובראשונה את הריקוּת (שוּנְיַטַא) של כל התופעות מקיום עצמי, כלומר את קשרי הגומלין שביניהן, את התלות ההדדית המוחלטת של כל תופעה בעולם ההקשרים שבו היא נמצאת, ובסופו של דבר, בכל תופעה אחרת. במצב תודעה זה המתאמן מזהה את קיומן של המהויות המעודנות ביותר שאותן כבר זיהו מחברי האבהידהרמה ופרשניה, אלא שהוא שם את הדגש על ראייתן כחסרות בסיס מוצק, כמתקיימות אך ורק בהקשר, בזיקה, בתלות הדדית, בריקות מקיום עצמי.