“חמשת המכשולים” (ניוואראנא) ויישומם במערכות יחסים

א’. רקע

בלימוד המסורתי של הנזירים הבודהיסטיים מתייחסים ל”חמשת המכשולים” (ניוואראנא) כמצבי תודעה שמופיעים בעת התרגול ומונעים התקדמות. באופן זה, הם הופכים לכלי עבודה יעילים מאד.

אבל ניתן להתבונן ב”חמשת המכשולים”, לא רק בזמן התרגול הפורמלי, אלא גם בביטויים בחיי היומיום. ניתן לראות את “חמשת המכשולים” בכל מערכת יחסים שיש בחיינו:

• נישואין / מערכות זוגיות
• יחסים במשפחה / הורים וילדים
• יחסים בעבודה מול כפיפים, קולגות ומנהלים
• ובכל מערכת יחסים זמנית וארעית; בכביש, בחנות, בחניון וכו’.

המטרה שלנו היא כפולה:

1. לזהות את המכשולים:

איזה מכשול דומיננטי אצלנו (נטייה / דפוס / מאפיין אישיות)

איזה מכשול עולה כרגע ויוצר קושי כאן ועכשיו

2. להשתמש במכשולים (שזיהינו) ככלים להפסקת הסבל:

עבורנו (כי ללא הפסקת הסבל שלנו אין אפשרות אמיתית לעזור לאחרים)

ועבור הסובבים אותנו (למרות שלהם יש “חמישה מכשולים” משלהם ובשפע…)

מקורם של “חמשת המכשולים” הוא בתודעה שלנו. הם עולים כאשר תודעתנו לא צלולה ולא שקטה לחלוטין, וניתן לראות אותם כביטוי לכך שאנו לא רואים את “המציאות כפי שהיא באמת”, אלא באופן מעוות, דרך פילטרים ש”מזהמים” את תודעתנו. חמשת המכשולים הם:

1. השתוקקות
2.  כעס / זדון
3.  קהות חושים ועייפות
4. חוסר שקט ודאגה
5. ספקות עמוקים

כדי לעזור לזכור את המכשולים מדמים אותם לאגם, שבמקורו הוא שקט, צלול לחלוטין ומשקף את המתבונן בו כמו מראה (כלומר, משקף את המציאות ללא עיוותים) במשל זה “חמשת המכשולים” הם “זיהומים של התודעה” שמסתירים ומעוותים את המציאות האמיתית שניתן לראות באגם:

1.  השתוקקות חושית (ראגא צ’נדהא) – צבעים חזקים שמושלכים לאגם
2.  כעס (בייאפאדא) – מים רותחים באגם המעלים בועות
3. קהות חושים ועייפות (טהינא מדינא) – שכבת אצות שמכסה את פני האגם
4.  חוסר מנוחה ודאגה (אודאצ’א קוקוצ’א) – רוח שעושה גלים על פני האגם
5. ספק וחוסר החלטיות (ויצ’קיצ’א) – חול שמתערבל באגם ואינו שוקע

ב’. המכשול הראשון: השתוקקות

זהו סוג של תודעה הקרוי תודעת ה -‘לו רק’  (“לו רק הייתי כך וכך”, “לו רק אהיה כך וכך”,  “לו רק יכולתי להשיג את כך וכך”, “לו רק לא הייתה לי את ההתחייבות הזו”, “לו רק הייתי מקבל את ההזדמנות ההיא”)

זו השתוקקות למשהו שאין לי כרגע – אבל (ואולי רק בגלל שאין לי אותו), הוא נראה לי קריטי להשגת האושר. מה שמעניין הוא שהסיפוק הנגרם עם השגת אובייקט ההשתוקקות אינו מגיע מעצם השגת – אלא בהרגעת הדחף  שהוקדש להשגת האובייקט.

השתוקקות היא אינסופית, כי מיד לאחר שהדחף נרגע, האובייקט שהושג אינו יכול למלא את החלל שנוצר ועולה השתוקקות “לדבר הבא” (שבטח הוא זה שיביא לאושר). לכן ההשתוקקות נחשבת לזיהום, במובן של כיב שאינו נרפא. למרות שמרחנו עליו משחה שאמורה לרפא אותו (השגת האובייקט) הוא ממשיך לגרום לסבל.

ג’.  המכשול השני: כעס

ארבעת המכשולים האחרים (כולל כעס) הם סוגים שונים של “הימנעות” (לעומת “השתוקקות”, שהיא רצון להשיג משהו) כעס כולל בתוכו גם: עצבנות, שיפוטיות, שעמום, פחד ועוד. במקרים רבים, כעס הינו מצב שניתן לזהותו בעזרת תסמינים גופניים כמו מתחים בגוף, כיווצים, תחושה גופנית של חום ושל בעירה, עלייה של דופק, סומק בפנים ועוד.

אנו כועסים בגלל חמש סיבות עיקריות:

1. מתוך הרגל:

יש סיטואציות שאנו רגילים לכעוס בהן מתוך ניסיון העבר שלנו. כמו עמידה בתור (במיוחד אם מישהו עוקף אותנו או ניגש לאשנב) עומס בכביש, שיחה עם בן משפחה ‘בעייתי’ ועוד. במקרים אלה הכעס עולה מעצמו, בלי שנשים לב לכך, כי הוא נתפש כ”מצב הטבעי” שראוי לסיטואציה.

2. מתוך כאב:

כאשר עולה בנו תחושת כאב, אנו נוטים ‘להצמיד’ לה כעס. הכעס הוא על הכאב עצמו (על כך שעלה והוא לא נעים) או על הגורם לו (גם אם זהו גורם משוער בלבד…) או על שניהם גם יחד.

חשוב לזכור כי בחלק מהמקרים אנו מייחסים את הכאב לגורם חיצוני ולא לעצמנו, כי כך קל יותר. זו הסיבה שאנו בועטים בשולחן שנתקלנו בו כי “הוא זה שגרם לנו את הכאב” (ולא אנו חלילה בחוסר תשומת הלב). לכעס שמקורו בכאב, מתלווה, לא פעם, תחושת תסכול או כישלון על שלא הצלחנו למנוע את הופעת הכאב ועל כך שאיננו מצליחים להפסיקו באופן מיידי.

3. מתוך פחד:

כאשר עולה בנו פחד, במפגש עם סיטואציה מסוימת או במפגש עם אדם מסוים, לעתים קרובות הוא מותמר לכעס. אנו לא מוכנים לקבל את הפחד שעלה בנו, הוא מעליב, מאיים ונתפס לא אחת ככישלון.

יתרה מכך, מרביתנו איננו מיומנים בשהייה במצב של פחד, לכן, “נוח יותר” למנגנוני ההגנה ולדפוסים שפיתחנו לזהות אותו ככעס, במיוחד אם אנו יכולים “לחיות בשלום עם הכעס שעלה” ולומר לעצמנו שהוא כעס מוצדק (ראה בהמשך).

4. מתוך צדקנות:

כאשר אנו מרגישים שאנו צודקים, הדבר מביא לעתים קרובות לעלייתו של כעס. “אני צודק” הינה ההרגשה הטובה ביותר עבור מרבית האנשים, היות והיא האופן האותנטי ביותר שבו אנו חווים את התחושה ש-“אני אכן אני”. עליית התחושה של “אני צודק” היא בעלת ערך עצום לאגו, היות והיא מאפשרת לנו להזדהות באופן העמוק והחיובי ביותר עם עצמנו. לכן, תחושת הצדקנות מאפשרת לנו לכעוס כמעט על הכול: על כלום, על מה שכבר היה (והסתיים מזמן) על משהו שאין לו שום ערך, על מישהו שעומד לעשות משהו בעתיד (אולי…).

הנקודה המשמעותית בכל זה היא שאנו “משליכים” את הרגשות האלה על אנשים אחרים: צדקנות -“הוא לא צודק ואני כן ולכן מגיע לו שאכעס עליו”, פחד – “הוא זה שמפחיד אותי ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לי לפחד”, כאב – “הוא זה שמכאיב לי ולכן זה צודק שאכעס עליו, כי הוא גרם לכאב שלי”.

מדוע זה כך? כפי שהוזכר קודם, אנו לא מוכנים לקבל את הכאב והפחד שלנו כי לעיתים קרובות הם “גדולים עלינו”. אנו לא מיומנים בשהייה בתוך הכאב והפחד. אנו לא מיומנים בלקיחת אחריות על המקור לכאב ולפחד (אנחנו עצמנו) לכן, אנו “משליכים” אותם על אחרים ובכך, הופכים אותם לכאב ולפחד שנגרמו לנו בגלל אנשים אחרים: “הם האשמים בכאב שעולה בי, לכן זה צודק לכעוס עליהם”.

5.  לצורך הימנעות:

כפי שפורט קודם, כעס הינו אמצעי ‘יעיל’ כדי לא לחוש כאב ופחד. בהקשר זה הוא יכול לשמש גם כאמצעי יעיל כדי שלא לחוש את כאבו ופחדיו של האחר. כאבים ופחדים של אחרים, במיוחד אם הם קרובים אלינו ו/או סובלים סבל רב (עקב מחלה קשה או בגלל מצב רגשי רעוע) מכאיבים לנו ומפחידים אותנו.

כאבים ופחדים של אחרים מקשים אלינו להיות בקרבתם וגורמים לנו לחוש בושה ורגשות אשם על כך שאנו לא מוצאים בתוכנו את גדלות הרוח להיות איתם בשעותיהם הקשות.

ד’. המכשול השלישי: עייפות וקהות חושים

עייפות וקהות חושים, בדומה לכעס, הן אמצעי שעוזר “לא להרגיש” והן נובעות מארבעה מקורות עיקריים:

1. תוצאה של  עומס יתר:

אנו חיים בתקופה שבה קצב האירועים סביבנו, המחויבויות שלנו והעומס שאנו חווים גבוה מאד. אנו חווים מדי פעם תחושת עייפות גדולה. זהו סימן טוב, איתות שיש צורך “לכבד את הגוף שלנו”. בקשה של הגוף העייף, לתת לו  לנוח קצת. אבל, לעתים קרובות, הגוף אינו זה שבאמת עייף. הוא משמש רק כשליח המעביר איתות מהתודעה שלנו, שהיא זאת שעייפה. תודעה שעייפה מאורח החיים שלנו וממה שאנו מטילים על עצמנו, אינה יכולה להתמרד ולהכריז שביתה. לכן התודעה פונה אלינו בדרך עקיפה, כזו שמקובלת עלינו כלגיטימית ואומרת: זה אני הגוף שלך שמדבר, ואני עייף. בבקשה הפסק, או לפחות האט את הקצב, לפני שאשבר. כשאנו לא מכבדים את עצמנו ולא משנים את אורח חיינו, התודעה פונה לאמצעים חריפים יותר – העייפות הופכת לכאבי גב חריפים, עורף תפוש, כאבי ראש בלתי פוסקים, כאבי חזה ועד למחלות שונות, משפעת ועד התקפי לב. שהרי מחלה היא “לא סתם עייפות”, אלא כבר “סיבה לגיטימית” לעצור את המרוץ.

2. תוצאה של הרגל:

אנו לא מורגלים לתחושה עמוקה של שלווה ושל שקט. אלו מצבים נדירים יחסית בחיינו העמוסים. לכן, כאשר אנו נרגעים עולה קול פנימי המקשר את הרגיעה השורה עלינו, עם הסיטואציה שבה בדרך כלל עולה תחושה כזו – לפני שינה; “אוהו, עכשיו יש שקט, זה סימן שצריך ללכת לישון”.

3. תוצאה של ריקנות:

לעתים, עולה בנו פחד עם השגת הרגיעה: זה יותר מדי שקט, מה אני אעשה עם זה? התחושה של הריקנות (זה יותר מדי ריק, אין לי שום פעילות ש”צריך” לעשות) נובעת מכך שאנו מגדירים את עצמנו לפי הפעילויות שאנו עושים. אנו מזדהים עם סדר היום שלנו, התפקידים והמטלות שאנו לוקחים על עצמנו, או שניתנות לנו על ידי אחרים. כאשר אין צורך לעשות כלום, אנו מרגישים שאנו נעלמים ואנו חווים סוג של מוות. הפחד שצף ועולה ממצב זה גורם לנו “לברוח” לעייפות ולשינה, כי זהו מצב בטוח במקרה ש”אין מה לעשות יותר”.

4. תוצאה של התנגדות:

רובנו שמים לב לכך שעייפות וקהות חושים עולות בדרך כלל במצבים של אי עשייה ולא במצבים של עשייה.

הדבר לא נובע רק מכך שבמצבי עשייה נכנס למערכת פרץ של אדרנלין השומר אותנו ערניים וכאשר העשייה מסתיימת נחשפת העייפות ש”כוסתה” על ידיו קודם לכן, אלא מכך שאנו חווים התנגדות פנימית לשהייה במצב של שקט ואי עשייה ובד”כ איננו מודעים לה.

כאשר עולה משהו שאינו מוכר מחוויות היום יום – נוצרת התנגדות אליו. יש הרבה “מצבים חדשים” שבהם עולה תחושה של “אי ידיעה”.  אלו מצבים לא נוחים ואפילו מאיימים, לכן, במצבים כאלה עולה פחד ממה שעשוי לקרות באותו מצב לא ידוע. היות ועבור רובנו, מצב של “אי עשייה” הוא מצב חדש ולא ידוע, עולה פחד שיוצר התנגדות כלפיו. הפתרון במקרה כזה, הוא להתחמק ממצב זה ולעבור למצב אחר, מצב מוכר ולא מאיים. לכן עולות עייפות וקהות חושים המנתקות אותנו מהקשר הרגשי למצב זה, ומעבירות אותנו למצב אחר, שנחווה כ’נעים יותר’ עבורנו.

ה’. המכשול הרביעי: חוסר שקט ודאגה

חוסר שקט ודאגה הינן מכשול מסוג אחר. גם כאן מדובר במשהו שמקורו עמוק מאד ואין להתייחס אליו כאל זמני ובר חלוף. כפי שכבר הוזכר, אנו מונחים ומותנים על ידי התרבות שלנו “לעשות דברים”. הרי רוב הזמן אנו  עושים משהו. כולנו מכירים את המשפט “אני הולך לעשות משהו כדי להירגע ולנקות את הראש”. במרבית המקרים הכוונה היא לפעילות פיזית, מונוטונית, פעילות שלא צריך לחשוב בה ולא צריך להפעיל את הראש. במלים אחרות, אנו מנסים להירגע באמצעות עשייה.

מדוע זה כך? הסיבה היא שלא למדנו ואיננו מיומנים בהענקת שקט לעצמנו. לכן, שקט, הוא מצב שבו אנו חשים שיש צורך למלא בתוכנו משהו. האמת היא שפחות חשוב לנו מה נעשה (עבודה, אוכל, צפייה בטלוויזיה, מחשב, טיולים, סקס, קריאה, כושר גופני, שיחות עם אחרים), והעיקר שיהיה “משהו לעשות”. וכשאין “משהו לעשות”, אנו נכנסים לחוסר שקט ודאגה.

ו’.  המכשול החמישי: ספקות עמוקים

הספק הינו רגש שעולה כאשר מתקיים נתק בין הראש ובין הלב. אין הכוונה לנתק בין ההיגיון (הראש) ובין הרגש (הלב), אלא לנתק עמוק יותר בין שתי גישות למציאות שבה אנו חיים.

הראש מציג תמונה של מה צריך לעשות, תמונה המבוססת על התבוננות צרה המנהלת עבור רובנו את תפישת המציאות: אם ישנה בעיה – צריך למצוא לה פתרון בהקדם האפשרי”. גישה זו מועילה מאד בטווח הקצר ומביאה להקלה כאשר הצלחנו (לפתור את בעיה א’ בעזרת פתרון ב’). אבל לטווח הארוך, פתרון ב’ הופך בעצמו לבעיה ג’ וכן הלאה. מבחינה זו, אנו נמצאים כל הזמן ברדיפה אחרי הזנב של עצמנו. וכמו אותו כלב, מסתובבים במעגלים ולא מתקדמים לשום מקום. הספקות העמוקים נובעים מכך שזו גישה דואלית ודיכוטומית, המחלקת את הסיטואציה (כמו את החיים עצמם) לשתי אפשרויות בלבד: או פתרון א’ או פתרון ב’. חלוקה זו, מביאה לספקות וחוסר ביטחון; איזה משתי האפשרויות כדאי לבחור?

הלב מציג לנו תמונה שבה אנו בודקים פרמטר שונה ומפתיע בהקשר של קבלת החלטות: עד כמה אני חומל ואוהב את עצמי ועד כמה אני חומל ואוהב את האחרים. זה נשמע “רוחניקי- ניו אייג’י”, בגלל ההקשר לסוג המשפטים שאנו שומעים מאנשים בשארוואלים ושיער ארוך ולא מייחסים להם יותר מדי משמעות: “אתה צריך לאהוב את עצמך”, “אתה צריך לאהוב את כולם” וכן הלאה.

אבל בחינה לעומק מצביעה על גישה מעשית שאומרת כך: “כל החלטה שלנו צריכה לעמוד במבחן הזמן ולא להיות זמנית וסותמת חורים”. חמלה ואהבה לעצמי, אינה “לרצות לעשות מה שנעים לי” – זו השתוקקות (המכשול הראשון) חמלה ואהבה לעצמי, מתבוננת אמנם באהבה על החלקים החיוביים שבי (היכולות שלי, ההצלחות והישגים שהיו לי) אבל מתבוננת באותה מידה של חמלה ואהבה גם על החלקים השליליים שבי (המגבלות שלי, הפחדים שבחיי, הכישלונות שהיו בעבר וכן הלאה).

אם ניגע בלב שלנו, נהיה מחוברים לרגשות שלנו ובמיוחד לרגשות המטרידים, הקשים, האפלים, אלו שאנו מתביישים בהם, נלמד לשהות בהם ולא נמהר להינתק ולהכחיש אותם הדברים יתחילו להתבהר וחוסר הביטחון יתחיל להתפוגג לאט לאט.

חיבור כזה לרגשות מייצר אצלנו מיומנות מסוג שונה – שמותר להיות בספק, שמותר לא להבין, שמותר לא למהר ולנסות לפתור, שלא חייבת לעלות מיד “תחושת החמצה” אם זה המצב כרגע. כאשר קיימת הסתכלות מפוקחת כזו, שמקורה בחמלה ובאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים  –  סביר יותר שההחלטה שנקבל תהיה נכונה עבורנו לטווח ארוך.