חופש מטבע בודהה

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקני במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

* * *

“מהי התודעה? התודעה היא לא ‘דבר'” – אג’אהן צ’ה

“התודעה אינה טובה ואינה רעה, אבל היא שיודעת את הטוב ויודעת את הרע. היא שעושה את הטוב ועושה את הרע. והיא ששומטת את הטוב ושומטת את הרע” – אג’אהן לי

ברַהמין שאל פעם את הבודהה, “האם כל העולם יגיע לשחרור (להתעוררות), או מחצית מהעולם, או שליש?” אבל הבודהה לא ענה. המכובד אננדה, שחשש שהברהמין יפרש שלא כהלכה את השתיקה של הבודהה, לקח את האיש הצידה והציג לו אנלוגיה: דמיין מבצר עם שער יחיד. שומר חכם היה מקיף את המבצר ולא רואה בחומה פתח גדול מספיק אפילו לחתול כדי שיוכל לחמוק פנימה. מכיוון שהאיש חכם, הוא לא יכול לדעת כמה אנשים ייכנסו למבצר, אבל הוא כן יכול לדעת שכל מי שנכנס למבצר היה חייב לעבור דרך השער. באופן דומה, הבודהה לא שאל כמה אנשים יגיעו להתעוררות, אבל הוא כן ידע שכל מי שהגיע להתעוררות היה חייב ללכת בדרך שהוא גילה: זניחת חמשת המכשולים, ביסוס ארבעת היסודות של תשומת הלב, ופיתוח שבעת גורמי ההתעוררות.

מה שבולט בידיעה של הבודהה הוא ה”אם” שנרמז בה: אם בני אדם רוצים להגיע להתעוררות, יהיה עליהם ללכת בדרך הזאת, אבל השאלה אם לרצות להתעורר – זאת הבחירה שלהם. הידיעה של הבודהה בנוגע לעתיד אין פירושה שהעתיד נקבע מראש, מאחר שבני אדם חופשיים לבחור. הם יכולים לבחור בדרך פעולה מסוימת ולדבוק בה, או לא, כפי שהם רואים לנכון.

אם כך, הבודהה ביסס את כל תורתו על חופש בחירה. כפי שאמר, אם הכול נקבע מראש על ידי העבר, אין שום טעם ללמד את הדרך להתעוררות. מספר האנשים שיגיעו להתעוררות כבר נקבע לפני זמן רב, הם לא יזדקקו לדרך או למורה. מי שנועדו מראש להתעורר, יגיעו לזה באופן בלתי נמנע בזכות פעולות שעשו בעבר הרחוק או טבע מהותי שכבר נטבע בתודעתם. מי שלא נועדו להתעורר – אין להם כל סיכוי.

ואולם, הדברים האלה אינם נקבעים מראש. אין מי שנגזר עליו לא להתעורר לעולם, אבל – עד שתראו בפעם הראשונה את האלמותי שבכניסה לזרם [דרגת ההתעוררות הראשונה] – גם ההתעוררות אינה מובטחת. היא תלויה בפעולות מכוּונות שבוחרים בהן בכל רגע ורגע. וגם אחרי הכניסה לזרם, אתם עומדים כל העת בפני בחירות שיאיצו את ההתעוררות הסופית או יאטו אותה. ניבאנה, כמובן, אינה תלויה ואינה מותנית; אבל הפעולה של התעוררות לניבאנה תלויה בדרך של תרגול שצריך לרצות בה. זה קורה רק אם תבחרו לעורר את מרכיביה. זה כרוך, כפי שאמר הבודהה, בהחלטה לעשות ארבעה דברים: לא להזניח הבחנה, לקיים אמת, לפתח ויתור, ולהתאמן כדי להשיג שלווה.

הנחות בנוגע לתודעה

כדי לדבוק בארבע ההחלטות האלה, התודעה צריכה להניח כמה הנחות לגבי עצמה, כוחה לעשות את העבודה הנדרשת ולהטמיע את התוצאות המועילות הצפויות מכך. ואולם, אחד המאפיינים העיקריים באסטרטגיה של הבודהה כמורה הוא, שאף שהוא התמקד בעיקר בתודעה, בשום מקום הוא לא הגדיר מהי התודעה. כפי שאמר, אם אתם מגדירים את עצמכם, אתם מגבילים את עצמכם. לכן, במקום זאת הוא מיקד את ההנחות שלו במה שהתודעה יכולה לעשות.

נתחיל בכך שהתודעה יכולה להשתנות במהירות. אפילו הבודהה, שבדרך כלל היה אומן של דימויים, נאלץ להודות שלא הצליח למצוא דימוי הולם למהירות שבה התודעה יכולה להשתנות. אפשר לומר שהיא יכולה להשתנות כהרף עין, אבל למעשה השינוי מהיר יותר. והיא מסוגלת לכל מיני דברים אחרים. בהיותה מטבעה לא טובה ולא רעה, יש מגוון עצום של מעשים טובים ורעים שהיא יכולה לעשות. כמו שאמר הבודהה, התודעה מגוונת יותר מממלכת החיות. חִשבו על מיני הדגים הרבים בים, העופות בשמיים, החיות מעל ומתחת לאדמה, אלה שחיים ואלה שנכחדו: כל המינים האלה הם יצירי התודעה, והתודעה יכולה לייצר מגוון צורות רחב אפילו מזה.

המגוון בבחירות הרבות והשונות שהתודעה עושה נובע מבורות ומזיהומים. אבל התודעה לא תמיד צריכה להיות מזוהמת. קַמַּה (קרמה, בסנסקריט) מהעבר היא לא לגמרי דטרמיניסטית. אף שקמה מהעבר מעצבת את טווח האפשרויות שעומדות בפני התודעה בהווה, היא לא צריכה לקבוע את הקמה בהווה – את הכוונות שמביאות את התודעה לבחור לייצר חוויות ממשיות מתוך כל האפשרויות האלה. לכן קמה בהווה יכולה לבחור להמשיך ליצור את התנאים שמוסיפים על הבורות, או לא, מפני שבחירות בהווה הן שמשמרות ומקיימות את הבורות. אף אחד – גם לא הבודהה – אינו יכול לשחזר מתי בפעם הראשונה הופיע הזיהום של בורות, אבל קיומה המתמשך תלוי בתנאים שנוצרים ללא הרף על ידי קמה לא מיומנת. אם התנאים האלה לא יתקיימו, הבורות תתפוגג.

מהסיבה הזאת הבודהה אמר שהתודעה זוהרת, אך מוכתמת בזיהומים שבאים והולכים. כשהאמירה הזאת מוּצאת מהקשרה, היא עשויה להתפרש כרומזת לכך שהתודעה ערה מטבעה. אבל בהקשר הנכון הבודהה פשוט אומר שגם אם התודעה הוכתמה, הזיהום אינו מוטבע בה לעד. כשהתנאים לזיהומים מסולקים, התודעה חוזרת לזהור. אבל הזוהר הזה אינו טבע ער. כפי שהבודהה אומר, את התודעה הזוהרת הזאת אפשר לפתח. במודל של ארבע האמיתות הנאצלות, אם יש משהו שצריך לפתח, הוא לא המטרה; הוא חלק מהדרך המוליכה אל המטרה. אחרי שזוהרה של התודעה פוּתח בשלבים המתקדמים של ריכוז, כאשר הבורות נחדרת לעומקה בעזרתו, הוא נזנח.

העובדה שהבחירות של התודעה עצמה יכולות לחדור את בורותה שלה מונחת ביסוד ההנחה החשובה ביותר של הבודהה לגבי התודעה: אפשר לאמן אותה להתעורר, לראות את הסיבות לבורות ולשים להן קץ. הצעד הראשון באימון הזה הוא ההחלטה הנחושה הראשונה: לא להזניח את ההבחנה. המשפט הזה עשוי להישמע מוזר – באיזו מידה אנחנו מזניחים הבחנה במכוון? – אבל הוא מצביע על אמת חשובה. הבחנה היא התובנה באשר לאופן שבו התודעה מַבנה את ההתנסויות שלה. התהליך הזה של הבניה מתרחש כל הזמן מול עינינו – ואפילו קרוב יותר – ועם זאת חלק מהתודעה בוחר להתעלם ממנו. אנחנו נוטים להתעניין יותר בהתנסויות שההבניה מייצרת: המצבים הפיזיים, המנטליים והרגשיים שאנחנו רוצים לחוות וליהנות מהם. הדבר דומה לצפייה במחזה. אנחנו נהנים להיכנס לעולם הבדיוני המוצג על הבמה, ומעדיפים להתעלם מהקולות ומהרעשים הנשמעים מאחורי הקלעים היכולים לערער את ממשותו של העולם המוצג לפנינו.

הבורות הזאת היא רצונית, ולכן אנחנו זקוקים לפעולה של הרצון כדי לראות דרכה, להבחין במנגנונים שנמצאים מאחורי הקלעים של התודעה. מכאן שלהבחנה יש שני צדדים: הבנה ומוטיבציה. עליכם להבין את ההבניות של התודעה כהבניות, לראות פחות את המה – כלומר מָהן – ויותר את האיך – איך הן נבנות כחלק מתהליך סיבתי. ואתם צריכים שתהיה לכם מוטיבציה לפתח את ההבחנה הזאת, להבין מדוע אתם רוצים שהיא תשפיע על התודעה. אחרת לא יתקיימו התנאים המאפשרים לה לצמוח.

ההבנה מסתכמת בתובנה הבסיסית של ההתעוררות על פי הבודהה, שהיא ראיית הדברים כפעולות ואירועים בשרשרת של סיבות ותוצאות. קשורה בכך גם ההבנה שפעולות מסוימות שאינן מיומנות גורמות למתח ולסבל, ואילו פעולות אחרות שהן מיומנות שמות קץ לסבל, ושיש לנו את החופש לבחור בפעולות מיומנות או לא לבחור בהן. הבנה זו – שמעצבת את המסגרת הבסיסית של ארבע האמיתות הנאצלות – נקראת תשומת לב הולמת.

המוטיבציה לפתח תשומת לב הולמת צומחת מחיבור של רצון טוב עם ההבנה הזאת. אתם שואפים לאושר שלחלוטין אינו מזיק. אתם מבינים שאם הבחירות שלכם אינן מיומנות, אתם עומדים לגרום סבל; אם אתם בוחרים באופן מיומן לא תגרמו סבל. כך המוטיבציה הזאת מאחדת רצון טוב ותשומת לב, התכונה המונחת בבסיסו של כל צעד בדרך. למעשה, תשומת לב מצויה בשורשן של כל האיכויות המיומנות של התודעה. מכאן, שבעודדו בני אדם להתעורר, הבודהה מעולם לא הניח שההתעוררות תבוא בשל היותם טובים מטבעם. הוא פשוט הניח משהו בוטה ורגיל מאוד: שבני אדם מחפשים הנאה ושונאים כאב, ומה שחשוב להם הוא אם הם יכולים לזכות בהנאה הזאת ולהימנע מהכאב הזה. זו הייתה גאונותו של הבודהה – לראות את האפשרות להתעוררות בהשתוקקות המאוד פשוטה הזאת.

לבנות על הבחנה

כשאתם דבקים בהבנה ובמוטיבציה שהולידה ההחלטה הנחושה הראשונה, זה מניע את שלוש האחרות. לדוגמה, ההחלטה לשמר את האמת צומחת מהיכולת של התודעה לשקר לעצמה כשעולה שאלה אם פעולותיה גורמות לסבל. אתם רוצים להיות כנים וערניים כדי לראות את הסבל ולהודות בו, גם כשאתם נאחזים בפעולות שגורמות לו. האמת הזאת קשורה לדרך בשני שלבים: האחד, כשאתם מחפשים פעולות לא מיומנות שמסיטות אתכם מהדרך; ואחר כך, כשהדרך קרובה להגשמה, בחיפוש אחר הרמות המעודנות של מתח שנגרם אפילו על ידי מרכיבים מיומנים של הדרך – כמו ריכוז נכון – מרגע שסיימו את תפקידם וצריך להרפות מהם כדי להגיע לשחרור מלא.

הנחישות לפתח ויתור יכולה אז להיבנות על הערכה כנה זו של מה צריך להיעשות. גם לוויתור נדרשת הבחנה: לא רק שעליכם לראות מה מיומן ומה אינו מיומן, עליכם גם להזכיר לעצמכם שוב ושוב שיש לכם חופש לבחור, ולדעת איך לשכנע את עצמכם לעשות פעולות מיומנות שאתם מפחדים מהן ולהניח לפעולות הלא מיומנות שאתם אוהבים.

הנחישות לתרגל כדי להגיע לשלווה עוזרת לכם לשַמר את התחושה של כיוון בתהליך הזה, כי היא מזכירה לכם שהאושר האמיתי היחיד הוא שקט נפשי, ושאתם שואפים למצוא רמות גבוהות יותר ויותר של שקט ככל שהן נעשות אפשריות במהלך התרגול. הנחישות הזאת משתווה למה שהבודהה ראה כתכונה חיונית להתעוררות שלו: הסירוב להסתפק ברמות נמוכות של שקט נפשי כשאפשר להגיע לרמות גבוהות יותר. בדרך זו, שלבי הריכוז, במקום להיהפך למכשולים או לסכנות בדרך, משמשים קרש קפיצה להתפתחות של רגישות גבוהה

יותר, ודרכה לשקט האולטימטיבי שבו כל התשוקות, הסלידות והתעתועים דוממים.

לכן, השלווה הזאת נולדת מהבחירה הפשוטה להמשיך לראות בהבניות של התודעה תהליכים, פעולות ותוצאות. אבל כדי שהשלווה תהיה שלמה, ההבחנה שלכם צריכה להיות מכוונת לא רק להבניות של האובייקטים שהיא ערה להם, אלא גם להבניות של התודעה בקשר לעצמה ולדרך שהיא יוצרת. התחושה שלכם ביחס למי שאתם היא הבניה, בלי קשר לשאלה איך אתם תופסים את התודעה – נפרדת או תלויה הדדית, סופית או אינסופית, טובה או רעה. הדרך גם היא הבניה: מעודנת מאוד ולפעמים לכאורה חסרת מאמץ, אבל מובנית אף על פי כן. אם רמות אלה של הבניות פנימיות אינן נתפסות כפי שהן באמת, כהבניות – אם אתם רואים אותן כמולדות או כבלתי נמנעות – לא יהיה אפשר לפרקן, והתעוררות מלאה לא תוכל להתגשם.

אין טבע מולד

זו הסיבה מדוע הבודהה מעולם לא ייחס טבע מולד משום סוג שהוא לתודעה – טובה, רעה או בודהה. הרעיון של טבע מולד מצא את הדרך אל מסורות בודהיסטיות שצמחו מאות שנים אחריו, כשנשכח העיקרון של החופש. קמה רעה מהעבר נתפסה כדטרמיניסטית באופן מוחלט עד שנראה שאין דרך לחמוק ממנה אלא אם כן מניחים שלתודעה יש טבע בודהה מולד שבכוחו להכריע אותה, או שבודהה חיצוני יכול לגאול אתכם ממנה. אבל כשאתם מבינים את עקרון החופש – שקמה מהעבר אינה מעצבת את ההווה באופן מוחלט ושקמה של ההווה תמיד חופשית לבחור באפשרות המיומנת – אתם מבינים שהרעיון של טבע מולד הוא מיותר: מטען עודף על הדרך.

וזה מדכדך אתכם. אם אתם מניחים שהתודעה רעה מיסודה, אתם תרגישו שאינכם מסוגלים ללכת בדרך ותיטו לחפש עזרה מבחוץ כדי שהעבודה תיעשה בשבילכם. אם אתם מניחים שהתודעה טובה ביסודה, תרגישו שאתם מסוגלים, אבל בקלות תיתפסו לשאננות. זה יכשיל אתכם בדרך לתשומת הלב שדרושה כדי להעלות אתכם על הדרך ולעזור לכם להתמיד בה כשהדרך מזמנת מצבים של קלות ורוגע יחסי שנראים כל כך אמינים ואמיתיים. אם אתם מניחים שקיים טבע בודהה, אתם לא רק מסתכנים בשאננות אלא גם נקלעים לשדה קוצים מטפיזי: אם משהו שטבעו ער יכול לסבול, מה טוב בו? איך משהו שהוא מטבעו ער יכול להזדהם? אם טבע בודהה המקורי שלכם נתפס לאשליה, מה ימנע ממנו ללכת שולל אחרי שחזר והתעורר?

הדברים האלה נעשים חשובים במיוחד כשאתם מגיעים לרמות המעודנות של הבניה בשלבים המתקדמים יותר של הדרך. אם אתם מכוּונים לחפש טבע מולד, אתם תיטו לראות טבע מולד, בייחוד כשאתם מגיעים לשלבים המוארים, הלא-דואליים של הריכוז הנקראים ‘ללא מושא’, ‘ריקות’ ו’לא מכוונים’. אתם עשויים להיתקע בכל שלב שיתאים להנחות שלכם על טבעכם הער. אבל אם אתם מכוּונים לחפש את התהליך של הבניה, אתם תראו את השלבים האלה כצורות של הבניה, וזה יאפשר לכם לפרק אותן, להשקיט אותן, עד שתפגשו בשלווה שאינה מובנית כלל.

חקירה של החופש

כך, במקום להניח הנחות על טבע מולד או על תוצאות בלתי נמנעות, הבודהה הציע לחקור את האפשרות של חופש כפי שהוא נוכח מיד בכל פעם שאתם בוחרים. חופש אינו טבע, ואינכם מוצאים אותו על ידי חיפוש אחר טבעכם המולד הנסתר. אתם מוצאים את החופש כשאתם מביטים במקום שבו הוא תמיד מגלה את עצמו: בעובדה שכוונותיכם בהווה לא לגמרי מותנות בעבר. בניצוץ הראשון הזה אתם רואים טווח של אפשרויות שאתם יכולים לבחור מהן, ואת היכולת שלכם לפעול באופן מיומן יותר – לגרום יותר שמחה ופחות כאב – מכפי שאתם עשויים לפעול בדרך כלל. התחושה של החופש הזה מעמיקה ככל שאתם חוקרים ומתרגלים אותו, בכל פעם שאתם בוחרים את דרך הפעולה המיומנת ביותר שמכוונת להבחנה, אמת, ויתור ושלווה. לבחירה להתמיד בבחירות מיומנות אולי נדרשות הנחות, אבל כדי שהתודעה תישאר ממוקדת בתהליך ההבניה, הבודהה ראה שאת ההנחות האלה אפשר לצמצם עד למינימום: שהתודעה חפצה באושר, שהיא יכולה לבחור בדרכי פעולה שגורמים אושר או מונעים אותו, שהיא יכולה לשנות את דרכיה, ושהיא יכולה לאמן את עצמה להשיג את האושר הסופי שבו כל ההבניות נשמטות.

הנחות אלה הן המַתנעַ, עֶרכָּה של אמצעים מיומנים כדי לעזור לכם לעלות על הדרך של רצון טוב, הבחנה ותשומת לב הולמת. כמו בכל מסע, כדאי לקחת איתכם רק את מעט הדברים ההכרחיים כך שמשקלם לא יכריע אתכם. זה נכון במיוחד כשאתם בוחנים את הגבולות של החופש, כי ככל שאתם מתקרבים לחופש הסופי, כך אתם מוצאים יותר דברים שנשמטים. תחילה נשמטים שמות עצם של תכונות וזהות כשאתם מתמקדים בפעלים של פעולה ובחירה. אחר כך נשמטים גם הפעלים. כאשר הבודהה נשאל מי או מה הוא היה, הוא לא ענה מי או מה הוא היה. הוא פשוט אמר “התעורר”: בזמן עבר מושלם, פועל שנשלם בעבר. באופן דומה, כאשר הסוטות מתארות את ההתעוררות של ארהנט, הן אומרות שהתודעה שלו או שלה משוחררת מאי-שקט. אבל כשהם מתארים איך השחרור הזה נחווה, הם עונים בפשטות, “עם השחרור, ישנה הידיעה ‘השתחרר'”. בלי לפרש מה השתחרר. אפילו לא, כפי שזה מתורגם לפעמים, “זה השתחרר”. אין שם עצם, אין כינוי גוף, רק עבר מושלם: “השתחרר”. זה הכול, אבל זה מספיק.