חוסר מודעות

אלכס ברזין, יליד ניו ג’רזי, ארה”ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד”ר לשפות מזרח אסיה ולימודי הודו. הוא שימש כמזכיר ומתרגם של המאסטר הטיבטי סרקונג רינפוצ’ה, וגם של הדלאי לאמה. ברזין הקים את הארכיון האינטרנטי The Berzin Archives
http://www.berzinarchives.com/web/en/index.html)) – מאגר מידע רחב היקף של כתבים, תרגומים ולימוד של כל מסורות הבודהיזם הטיבטי. משנת 1983, הוא מרצה ומלמד בודהיזם טיבטי בכל רחבי העולם, ופעיל בקידום פרויקטים בינלאומיים להפצת התרבות הטיבטית. כיום הוא מתגורר בברלין ומשקיע את רוב זמנו בתיעוד והשלמה של חומרים שטרם פורסמו לארכיון האינטרנטי שלו.

* * *

החוליה הראשונה מבין שתים-עשרה החוליות של ההתהוות המותנית נקראת “חוסר מודעות” [ma-rig-pa]. למרות שבדרך כלל מתרגמים את המונח כ”בורות”, התרגום לא מתאים לדעתי כי יש בו מן הרמיזה לכך שאנחנו טיפשים. מילולית, המשמעות היא היעדר מודעות – במילים אחרות, חוסר מודעות. כשהזכרתי קודם שבלבול מתערבב באופן שבו אנחנו חווים דברים, התכוונתי לחוסר מודעות. בואו ונתעמק בהגדרת המונח:
המאסטרים ההודיים וסובנדהו [Vasubandhu] ו-אסנגה [Asanga]  הגדירו חוסר מודעות בתור העכירות או הכובד שבאי-הידיעה. תיאורים אחרים, כמו זה של דהרמקירטי [Dharmakirti], מבהירים שהכוונה היא לעכירות או לכובד שבהבנת הדברים באופן שגוי או מהופך. אנחנו לא יודעים משהו או מבינים אותו בצורה שגויה.
ישנם דברים רבים שאפשר לא לדעת או לדעת באופן מוטעה. אני, למשל, לא יודע את שמות כל האנשים בחדר הזה. במקרה זה לא מדובר בחוסר מודעות לדברים כאלה אלא לשני עניינים מסוימים בלבד. הראשון הוא סיבה התנהגותית ותוצאתה, להבדיל מסיבה פיזית ותוצאתה, כמו הידיעה לאן יגיע הכדור כשאני בועט בו בעוצמה מסוימת. הכוונה היא לסיבה ותוצאה הנוגעים בהתנהגות. כלומר, הסיבה היא ההתנהגות שלנו – איך אנו פועלים, מדברים וחושבים – והתוצאה היא מה שאנחנו חווים. סיבה ותוצאה התנהגותיות מתייחסות לקשר שבין ההתנהגות שלנו ובין מה שאנחנו חווים כפועל יוצא מכך.

אם אנחנו לא מודעים לסיבה ותוצאה התנהגותיות, אנחנו מתנהגים בצורה הרסנית היות שאנחנו לא תופסים מה עשויה להיות התוצאה. לכן, אנו חווים לידות מחדש גרועות יותר. אנחנו פועלים בדרכים הרסניות וכתוצאה מכך אנחנו נולדים מחדש במצבים שכלל וכלל אינם מוליכים להתפתחות רוחנית.

העניין השני שאנחנו לא מודעים לו הוא טבעה של המציאות, במילים אחרות – איך הכול מתקיים. באופן כללי, חוסר מודעות בנוגע למציאות מוביל אותנו לשרשרת סמסרית של לידה מחדש, בין אם למצבים שמעודדים פרקטיקה רוחנית ובין אם לא. לכולנו יש שני הסוגים של חוסר מודעות.

מהו תפקידו של חוסר מודעות? מה הוא עושה לנו? אסנגה אמר כי, ראשית כל, חוסר מודעות גורם לנו להיות מבולבלים או מטושטשים. נבוכים, אפשר לומר. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו לא יודעים מה קורה. היות ואנחנו לא באמת מבינים, אנחנו שרויים במבוכה. שנית, חוסר מודעות גורם לחוסר החלטיות והססנות; אנחנו לא בטוחים בעצמנו. אנחנו לא יודעים איך לנהוג או איך להתייחס לאנשים, למרות שיש לנו כל מיני רעיונות בקשר לכך. אנחנו בדרך כלל מאמצים יחס שגוי והוא – שלישית – גורם לנו להיות עקשנים ולהתעקש על דרך מוזרה, כזו או אחרת, להבנת פני הדברים.

אילו יכולנו להתבונן במצב התודעתי או הרגשי שמתואר פה – בלבול, טשטוש, חוסר החלטיות והתעקשות על משהו שאנחנו בעצם לא בטוחים בו – באיזו מילה היינו משתמשים כדי לתארו? תוכלו לזהות את המצב? זהו “חוסר ביטחון”. כולנו מכירים זאת. למרות שאין מילה ל”חוסר ביטחון” בשפות הבודהיסטיות המקוריות, אני חושב שאפשר להבין שעל זה אנחנו מדברים פה. חוסר מודעות הופך אותנו לחסרי ביטחון.

החוליה הראשונה של התהוות מותנית הוא חוסר מודעות למציאות, לא חוסר מודעות לסיבה ותוצאה התנהגותיות. באופן כללי, על זה אנחנו מדברים. עכשיו נפנה להבין זאת ביתר דיוק.
חוסר מודעות למציאות
כחלק מהדרך האישית והסובייקטיבית שבה אנחנו חווים דברים, נראה שדברים מתקיימים בסוג מסוים של זהות מוצקה. נראה שהם מתקיימים בצורה מוצקה או ממשית. המינוח פה קשה מאוד. עלינו להשתמש במונחים כללים כדי לקבל הבנה כללית על מנת שנוכל לדון בכך ביתר פירוט בהמשך. “מוצק” היא המילה הפשוטה ביותר שבה אוכל לעשות שימוש פה.

לדוגמא, ייתכן שנראה לנו באמת שיש לנו בעיות בחיים – באופן מוצק וממשי. יכול להיות שבן או בת הזוג שלנו עזבו אותנו. באותו רגע, כל מה שקורה בפועל הוא שאנחנו מביטים מבעד לחלון ומרגישים עצובים. אבל נראה לנו שיש לנו בעיה מפלצתית – בעיה ממשית, מוצקה, כבדה. זה קורה לנו כל הזמן. כך אנחנו קולטים או תופסים את הדברים.

למרות שלמעשה עשויה להיות לנו בעיה, הגדרתה כבעיה “מפלצתית” אינה תואמת את מה שקורה במציאות. לא יושב בחדר שלנו דבר גדול וכבד. דרך מציאותית להסתכל על המצב תהיה לחשוב שהאדם עזב, זה לא קל ואנחנו עצובים, אבל אלה הם החיים. מה אנחנו מצפים מסמסרה? אנחנו מתמודדים איתה ומנסים למצוא פתרון כלשהו. האופן שבו המצב נדמה – כבעיה מפלצתית – לא תואם את המציאות. למרבה הצער, לא זו בלבד שנדמה לנו שהבעיה קיימת כך, אלא אנחנו ממש מרגישים שיש לנו בעיה נוראית ועצומה.

כשאנחנו תופסים משהו כבעיה מפלצתית, אנחנו לא מודעים לכך שזו לא המציאות או שאנחנו תופסים אותה באופן שגוי וחושבים שזה תואם את המציאות. אלו הן שתי ההגדרות של חוסר מודעות. בשני המקרים, משמעות הדבר היא סבל.

שתי הדרגות של חוסר מודעות לגבי אופן הקיום של בני אדם
ישנן שתי דרגות של חוסר מודעות לגבי אופן הקיום של בני אדם: חוסר מודעות מבוסס-דוקטרינה [kun-brtags] וחוסר מודעות מתהווה-אוטומטית [lhan-skyes]. הדרגה הראשונה מתורגמת לפעמים כחוסר מודעות “מבוסס אינטלקט”. בעבר נהגתי לתרגם אותה כ-“חוסר מודעות מבוסס אידיאולוגיה” או “חוסר מודעות מבוסס תעמולה”, אבל עכשיו אני מעדיף להתייחס אל דרגה זו כאל חוסר מודעות מבוסס-דוקטרינה.

חוסר מודעות מבוסס-דוקטרינה נובע ממושגים שלמדנו מהטיעונים של אחת ממערכות האמונה ההודיות הלא-בודהיסטיות ביחס ל”עצמי” bdag], atman בסנסקריט], שאותם אנחנו מקבלים כאמת. לפי השקפות אלה, ה”עצמי” של האדם – או ה”אני” – מתקיים כיחידה חסרת תנועה, אחידה (מונוליט קבוע), ובלתי-תלויה בגורמים המצרפיים של גוף ותודעה.

רוב אנשי המערב לא חקרו מעולם את מערכות האמונה הלא-בודהיסטיות, ועל כן לא יהיו נתונים לחוסר מודעות אותנטי מבוסס-דוקטרינה מתוך לימוד ואמונה בהשקפתן המשותפת, כי אנחנו קיימים כ”אני” בעל כל שלושת המאפיינים האלה. עם זאת, אני חושב שניתן להעלות על הדעת צורה אנלוגית של חוסר-מודעות מבוסס-דוקטרינה הנגזר ממקורות אחרים שמאמינים באחד או שניים מהמאפיינים האלה בלבד. מבחינה טכנית, חוסר מודעות זה נובע מחשיבה שגויה [tshul-min-gyi yid-byed], כמו במקרה של התייחסות למשהו שאינו סטאטי כאל משהו סטאטי. זה עשוי לנבוע ממושגים אודות הקיום שלנו שרכשנו בהשפעה של משפחותינו, החברה, הטלוויזיה, הדת, הפוליטיקה, הפרסום, וכדומה. יכול להיות שלא קיבלנו את המושגים הללו באופן מודע ומכוון; לעתים קרובות אנחנו סופגים אותם בצורה לא מודעת.

בנוסף על כך, יש חוסר מודעות מתהווה-אוטומטית, שקיים גם אצל חיות. אבל אל לנו לחשוב שאין אצלן גם חוסר מודעות מבוסס-דוקטרינה בדומה לאדם. לחיות יש מושגים, אם כי אלה אינם מילוליים. בדיוק כמו האדם, הכלב, למשל, יכול להיות נוירוטי ביחס לעצמו בעקבות הכאה ואמירה חוזרת ונשנית שהוא רע.
אנחנו לא צריכים ללמוד חוסר מודעות מתהווה-אוטומטית. מרגע הלידה אנחנו חווים בלבול ביחס לקיום שלנו. למרות שאנחנו לא חשים ומאמינים באופן אוטומטי שיש לנו, כבני אדם, כול שלושת המאפיינים של העצמי על פי מערכות האמונה ההודיות הלא-בודהיסטיות, אנחנו עשויים אוטומטית להרגיש שיש לנו אחת או אחרת מאותן האיכויות.

כשמדברים על החוליה הראשונה הזאת כעל חוסר מודעות ביחס לאופן בו בני אדם קיימים, אנחנו מדברים על שני סוגים של חוסר מודעות – זה המבוסס-דוקטרינה וזה המתהווה אוטומטית. הבה נחקור את שני סוגי הבלבול האלה. אני חושב שחשוב לזהות אותם בתוכנו, אז בואו נמקד את הדיון שלנו בחוסר המודעות לגבי אופן הקיום שלנו עצמנו.

חוסר מודעות זה קשור ל”אני” הקונבנציונלי שלנו ולאופן שבו הוא מתקיים. נדמה ש”אני” קיים כישות ממשית, שאינה מושפעת מדבר, תמיד אותו הדבר, ישות הנבדלת מן החוויה שלי. ברמה עמוקה יותר, נדמה שה”אני” הוא בוס שתלטני שיושב בתוך הראש שלנו, מקבל מידע ממסך ורמקולים, לוחץ על מתגים, ומשתמש בגוף ובתודעה כמו במכונה. הבה נתבונן בדוגמאות של כל אחד מהמאפיינים האלה כדי לזהות על מה אנחנו מדברים.

ראשית, הבה נתבונן בהם במונחים של חוסר מודעות מבוסס-דוקטרינה אנלוגית ביחס לאופן הקיום שלנו. המשפחות שלנו, החברה והפרסומות אומרות לנו להיות גבר או אישה. “לא משנה מה קורה, אל תושפעו מכך. תהיה גבר או תהיי אישה. תשמרו על מקומכם. לא משנה מה קורה, תהיו cool”. בואו נחשוב על כך לרגע וננסה לזהות זאת בעצמנו. תבדקו אם אתם חשים שיש “אני” ממשי שהוא תמיד cool ואינו מושפע ממה שאנחנו עושים או ממה שקורה. אנחנו לא נפטרים ממנו בעזרת המחשבה שטיפשי לחשוב ככה.

היבט אחר הוא שנדמה שאנחנו תמיד אותו אחד, יחיד ומיוחד. “תהיה מישהו בעולם הזה. תמצא את עצמך. תהיה עצמך. תמיד תהיה נאמן לעצמך”. כך אומרות לנו החברה שלנו והמשפחות שלנו. זה מושרש בתרבויות שלנו. מה עומד מאחורי זה? התחושה שאנחנו תמיד אותו “אני” יחיד וזהה, שהוא ה”אני” הייחודי והאמיתי. אם לא מצאנו את ה”עצמי” שלנו, עלינו למצוא אותו ולהישאר תמיד נאמנים לו. זה מוזר. חשבו על זה. כל זה מבוסס דוקטרינה ומושרש עמוק מבחינה פסיכולוגית. בנוסף, אנא זכרו שמחשבות אלה בדרך כלל אינן מודעות.

המאפיין השלישי הוא שנדמה כאילו ה”אני” הכביכול-יציב הזה נבדל מהחוויה שלנו. “תמיד תהיה צעיר ותיראה טוב”. זה מרמז על כך שעשוי להיות “אני” נבדל מהרגשה רעה או מהזדקנות ושיכול תמיד להיות צעיר ולהרגיש טוב. כשאנחנו מתעוררים בבוקר, עדיין חצי-ישנים, השיער שלנו מבולגן, ומתבוננים במראה, אנחנו חושבים: “זה לא אני”. מזה עולה לכאורה כי יש “אני” נבדל מזה, שנראה שונה. מתוך האמונה הזאת, אנחנו גורמים לכדור הבשר הזה בעל השיער המזדקר להיראות כמו ה”אני” האמיתי. אחר כך אנחנו חושבים, “עכשיו זה אני! מה שהיה קודם לא היה אני”. המשפחות שלנו, החברה שלנו וכולי, מתנות אותנו להתנהג ככה. אנחנו אומרים, “אני פשוט לא עצמי היום”. אם כך, מי אנחנו? אנחנו גם אומרים, “לא זיהיתי את עצמי”. זאת היא באמת ההרגשה. מה שעצוב זה שאיננו מודעים לכך שאנחנו לא באמת קיימים בצורה כזאת. אנחנו חושבים שככה אנחנו באמת.
אומרים לנו גם כל הזמן להיות בשליטה. פרויד אומר לנו שיש סופר אגו. זה רעיון מוזר: ישנו “אני” בפנים ששולט ב”אני” אחר שיש לשלוט בו. כלומר, ישנם שני “אני”. כמו כשאנחנו אומרים, “לא הרשיתי לעצמי ליהנות לאחרונה, אבל עכשיו ארשה לעצמי להתהולל”. כשחושבים על זה, זה באמת משונה. “אני” אחד ייתן רשות ל”אני” אחר ליהנות. זה משתרש עמוק פסיכולוגית ומעורר הרבה בעיות. אלה הם היבטים שונים של חוסר מודעות מבוסס דוקטרינה אודות אופן קיומנו.

בנוסף, יש לנו חוסר מודעות לגבי אופן הקיום שלנו המתהווה אוטומטית. זה קורה מכיוון שנדמה אוטומטית כי אנחנו קיימים בדרכים בלתי אפשריות. זהו חלק מהחוויה הפרטית והסובייקטיבית של הדברים. הבה נתבונן במאפיינים של ה”אני” המוחשי שהוא המושא של חוסר המודעות הזה המתהווה אוטומטית. נוכל להבין זאת בעזרת דוגמאות.
1.    נדמה כי יש “אני” שאינו מושפע מדבר, “אני” קבוע. “נפגעתי, אבל הנה אני, זה לא השפיע עלי”. ככה אנחנו מרגישים. מכיוון שאנחנו לא משמינים מיידית, בתת מודע אנחנו חושבים, “אני יכול לאכול את העוגיה הזאת וזה לא ישפיע עלי”.
2.    תמיד אותו הדבר. האין זה נדמה לנו שה”אני” שנרדם אתמול בלילה הוא אותו “אני” שמתעורר בבוקר? “נרדמתי ועכשיו התעוררתי. הנה אני שוב. אותו ‘אני’ “. זה רק נראה ככה, אוטומטית.
3.     נראה שיש “אני” נבדל מהחוויה שלי או מהמצרפים שלי. “פצעתי את היד שלי”. חשבו על זה. האין זה מרגיש כאילו יש “אני” שנבדל מהיד שלנו? נדמה כאילו ה”אני” שפצע את היד שלו מתקיים בנבדלות מוצקה מהיד, כשם שנדמה כי ה”אני” שאכל את העוגה מתקיים בנבדלות מוצקה מהעוגה. הדברים נראים כך אוטומטית. נדמה שיש “אני” הנבדל מהחוויה של האיום ונורא. זה מרגיש אוטומטית כאילו יש איזה “אני” נבדל.
4.    אוטומטית נראה גם שיש “אני” שהוא הבוס. למה? כי יש קול שנשמע בראשנו, האומר, “מה אני אמור לעשות עכשיו?”

זוהי החוליה הראשונה של התהוות מותנית. הזרז העיקרי לכל תהליך הסמסרה הוא חוסר המודעות לגבי אופן הקיום שלנו – הן בפן המבוסס-דוקטרינה והן בפן המתהווה אוטומטית. כולנו נתונים לו. אל לנו לחשוב שרק אנשים טיפשים אי-שם נתונים לכך, גם אנחנו ביניהם! מהיותנו נתונים לבלבול זה לא משתמע שאנחנו טיפשים. טבעי להיות נתונים לכך. זה חלק מחוויית הדברים. זה מרגיש ככה. אבל זה לא תואם את המציאות. כשאנחנו לא מבינים שככה הם פני הדברים, אנחנו נופלים בפח ומאמינים בזה.

הנקודה החשובה היא שהחוליה הראשונה אינה עוסקת בתיאורטי ובמופשט. היא יסודית עבור כל אחד ואחת. כולנו נתונים לכך. זוהי החוויה הכי יומיומית שלנו. היא מלווה את האופן שבו אנחנו חווים דברים – בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא.