חברות רוחנית

בהיקהו בודהי, הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה”ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד”ר לפילוסופיה. הוא  הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך 24 שנים, וכעת הוא חי במנזר צ’וואנג ין במדינת ניו יורק.

בהיקהו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים, כמחבר,מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג’הימה ניקאיה), אוסף הדרשות המחוברות (סמיוטה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה). 

* * *

‘אם אדם פוגש חכם אשר מצביע על טעויות ומוכיח [אותו] כאילו היה מספר [לו] על אוצר,

עליו להתרועע עם חכם כזה. רעות כזו היא לטובה, לא לרעה.”

דהמפדה 76

חברות “אופקית”

אנשים שנפגשים לראשונה עם הבודהיזם חושבים לעתים קרובות שהדהרמה הינה דרך אינדיבידואלית לגמרי של התפתחות רוחנית. הם מדמיינים שהאופן הנכון היחיד ללכת בדרך הדהרמה היא לנעול את עצמך בחדרך, לכבות את האור, ולהקדיש את כל מאמציך לתרגול מדיטציה. אבל, אם נתבונן בטקסטים הבודהיסטיים, נראה שהבודהה שוב ושוב הדגיש את הערך של חברות רוחנית כתמיכה בדרך הבודהיסטית לכל אורך התרגול. בהזדמנות אחת המכובד אננדה, תלמידו של הבודהה, בא לבודהה ואמר שלדעתו מחצית מהחיים הרוחניים סובבת סביב חברות רוחנית. הבודהה תיקן אותו מייד ואמר:”אל תאמר זאת, אננדה! אל תאמר זאת, אננדה! חברות רוחנית אינה מחצית החיים הרוחניים. היא כל החיים הרוחניים!” ואז, בהתייחסו לעצמו, הוסיף הבודהה, “בכל העולם כולו, אני החבר הרוחני הנעלה של היצורים החיים, זה תלוי בי, בהסתמכם עלי, אלו הכפופים ללידה, זקנה ומוות משתחררים מלידה, זקנה ומוות.”

ברצוני לעשות הבחנה בין שני סוגים של חברות רוחנית, “הסוג האופקי”, ו”הסוג האנכי”. מה שאני מכנה חברות רוחנית אופקית הינה חברות בין אנשים המצויים בערך באותה רמה בתרגול הדרך; זו החברות בין “שותפים” לדרך, ומה שמחבר ביניהם כחברים רוחניים הינו מחויבות משותפת ללכת בדרך הבודהיסטית.

אנשים נפגשים ומתחברים כחברים מסיבות שונות. אנו לוקחים לרוב את הצד החברותי של הטבע האנושי כמובן מאליו, אבל כדי להבין את הטבע והחשיבות של חברות זה יהיה מחכים להרהר בגורמים המביאים אנשים לשהות זה במחיצת זה ולחבר אותם כחברים. לעשות זאת ייתן לנו סטנדרט להערכת החברויות שלנו עצמנו ולראות איזו מהן מועילה ואיזו מביאה נזק.

הבודהה אומר שאנשים מתקרבים זה לזה ויוצרים קשרי חברות בשל “יסוד”. הכוונה כאן במונח “יסוד” הינה למזג בסיסי או תכונת אופי. כך שהבודהה אומר שאלו בעלי מזג פָּחוּת מתקבצים יחד ומתאחדים עם אחרים בעלי מזג פחות, בעוד שאלו בעלי מזג מעולה מתקבצים יחד ומתאחדים.

כך שאם אנו מביטים בעולם נוכל לראות שבערב שבת אנשים רבים יצאו למועדוני לילה לבלות בריקודים; אחרים יצאו לברים לבלות בשתייה ודיבורים; אחרים ילכו אולי לאירועים ספורטיביים; אחרים ייפגשו ויראו סרטים גסים. זה מה שמאחד אותם בחברות. כך שזהו האופן שאנשים בעלי מזג פחות נפגשים ומתחברים.

אבל אחרים ייפגשו כדי להאזין לשיחות דהרמה, להשתתף ברטריטים של מדיטציה, וללמוד את הדהרמה. במקרה זה, מה שמאחד אותם הינה מחויבות משותפת לדהרמה. כך שהמאפיין המגדיר חברות רוחנית הינה מחויבות ללימוד משותף, במקרה זה, לימוד דרכו של הבודהה. זוהי מחויבות ללימוד משותף, מחויבות לתרגול של אותה הדרך, מחויבות המבוססת על אותם אידיאלים ושאיפות, אחדות המבוססת על עיסוק בתרגול דומה. להתאחד עם אחרים על בסיס המחויבות המשותפת לדרך הרוחנית יש השפעה מחזקת ומרוממת על התרגול שלנו. כאשר אנחנו מנסים לתרגל את הדרך לבדנו, אנו עלולים לחוש כאילו שאנחנו פוסעים במדבר. זה יכול להיות מאד בודד, הנוף סביבנו מחוספס ושומם, ואין לנו איך להתרענן, שום השראה מאחרים למילוי מחדש של האנרגיות שלנו. אך כשאנו מתחברים עם אחרים בחברות רוחנית המבוססת על שאיפות משותפות, זה מחזק את האנרגיות שלנו. כשאנו הולכים בדרך משותפת ועוסקים בתרגול משותף אנו מקבלים עידוד, חיזוק והשראה להמשיך בתרגול. זה דומה לחציית המדבר בקרוון: אחרים עוזרים לנו לסחוב את האספקה, אנו יכולים לעצור לשיחה, יש לנו תחושה שיש עם מי לחלוק את האתגרים שבדרך, ואנחנו עולזים ביחד ככל שאנו מתקרבים ליעדנו.

כשאנחנו מתאחדים עם אחרים בחברות רוחנית, זה לא רק משנה את גישתנו לתרגול, אלא משפיע גם על טבען של החברויות שלנו. בחיינו היומיומיים, החברויות שלנו קשורות מאד בהיאחזויות אישיות, אשר מושרשות בצרכים האגוצנטריים שלנו. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את האדם האחר, לעתים קרובות אנו בעצם אוהבים את האדם הזה מכיוון שמערכת היחסים עמו, באופן מסוים, מספקת צורך עמוק בתוכנו. כשהאדם האחר חדל לספק את הצורך העמוק הזה בתוכנו, רגשותינו יתמלאו במהירות במרירות ואהבתנו תהפוך להסתייגות ואפילו לטינה.

אך כשאנחנו נכנסים לחברות רוחנית המבוססת על מחויבות למטרה משותפת, חברות זו מסייעת לנו להתמיר את ההיאחזויות והמניעים האגואיסטיים שלנו. יתרה מזאת, היא מסייעת לנו להתעלות מעבר לעצם הרעיון של העצמי מבוסס-האגו כמציאות ממשית. אנחנו מגלים שחברות רוחנית לא קשורה בסיפוק הצרכים האישיים שלנו, או אפילו סיפוק הצרכים האישיים של האדם האחר. היא מבוססת על כך שכל אחד מאיתנו תורם כמיטב יכולתו לרומם זה את זה ולקרב זה את זה לאידיאלים של הדהרמה.

בחברות רוחנית אכפת לנו מהאחר לא בגלל הדרכים שבגללן האדם הזה מספק אותנו, אלא בגלל שאנו רוצים לראות את האדם האחר צומח ומתפתח בכיוון של חוכמה גדולה יותר, איכויות גדולות יותר, הבנה גדולה יותר. אנו רוצים שהתכונות המיטיבות של האדם האחר יגיעו לכדי בשלות וישאו פירות לטובתם של אחרים. זוהי המהות של חברות רוחנית “אופקית”: עניין נלהב לעזור לחברינו לצמוח ולהתפתח בתרגול הדהרמה, להגשים את הפוטנציאל שלהם לטוב, להבנה, להיותם מיטיבים.

חברות “אנכית”

האספקט השני של חברות רוחנית הוא מה שאני מכנה חברות “אנכית”. זוהי החברות הרוחנית בין אנשים המצויים ברמות שונות לחלוטין בדרך. אנו יכולים גם לקרוא לכך חברות “א-סימטרית”, במובן שמערכת היחסים בין שני החברים אינה בין שווים. סוג זה של חברות רוחנית הינה הקשר שבין ותיק וצעיר בדרך, ובעיקר הקשר שבין מורה ותלמיד.

מאחר והקשר בין השניים אינו שוויוני סימטרי, על מנת שמערכת יחסים זו תהיה מיטיבה לשני הצדדים, תכונות שונות נדרשות מהמורה ומהתלמיד. במערכת יחסים הממוקדת בדהרמה, על המורה האידיאלי להיות בעל ידע נרחב של הכתבים הבודהיסטיים וגם בעל ניסיון פרקטי רב בדרך הבודהיסטית. מורים מעטים מתאימים לאידיאל הזה בכל ההיבטים, ולכן על רוב התלמידים להיות מוכנים להתפשר על מורים, אשר כמותם, עדיין רחוקים משלמות. אבל שתי איכויות מהותיות שנדרשות ממורה הינן הבנה ברורה של העקרונות הבסיסיים של הדהרמה והתמסרות כנה לתרגול הנכון. מלבד ידע וניסיון פרקטי המורה חייב להיות מוכן או נלהב ללמד. עם זאת, הנכונות או ההתלהבות ללמד אינה יכולה לנבוע מאמביציה אישית או אגואיזם, מהרצון להיות מורה יוצא מן הכלל המוקף בעדה של תלמידים מעריצים. להיפך, על המורה לראות את עצמו כמעביר צנוע של המסורת, ושאיפתו ללמד צריכה לנבוע מחמלה לתלמידיו ומשאיפה כנה לקדם אותם על ידי שיפור הידע והניסיון הפרקטי שלהם. על המורה להתייחס לתלמידיו בטוב לב ובעדינות כשהם ממושמעים וצייתנים; אך למרות שעליו להיות טוב ועדין, אל לו להתייחס לתלמידיו באופן רחום מדי אלא עליו לדעת איך לקיים מרחק מתאים הנדרש לצורך שימור מעמדו כמורה. אם הוא מורה רוחני אמיתי ולא סתם מישהו המעביר ידע, הוא צריך להיות מוכן להטיל משמעת על תלמידיו במקרה הצורך על ידי נזיפה, הצבעה על פגמים, ועל ידי ניסיון לתקן פגמים אלו.

על התלמיד לאמץ את הגישה המתאימה ביחס למורה. באימון בודהיסטי רוחני, הגישה הנדרשת שונה למדי מזו של תלמיד באוניברסיטה. הגישה הנדרשת מתלמיד מכוונת לקראת הבנה רוחנית והגשמה. בעוד שלימוד אקדמי יכול להוביל להצלחה בלי קשר לאופיו האישי של התלמיד, הרי שבלימוד הדהרמה, הצלחה מתייחסת ישירות לזיכוך האופי. מכאן שכנתון פתיחה התלמידים זקוקים לאיכויות המועילות לצמיחה רוחנית.

על התלמידים לחוש אמון כלפי המורה, ביטחון שהמורה הוא אדם נעלה שיכול לעזור להם, להנחות אותם בהתפתחותם הרוחנית. זו כמובן אינה אמונה עיוורת, אלא אמון בוטח ביכולות הרוחניות של המורה. זה אמון המניח שהמורה הקדיש זמן רב לאימון הרוחני שלו ועל כן הוא בעל יכולות מספיקות להנחות את התלמיד לפחות במספר צעדים הלאה בתרגול הדהרמה. הן המורה והן התלמיד מאוחדים באמונה משותפת, אמונה בשלושת אבני החן (הבודהה, הדהרמה והסנגהה), אמונה ביעילות הדהרמה כדרך לשחרור ולהגשמה של הטוב האולטימטיבי. אבל על התלמידים להניח שלמורה, מתוקף תפקידו, יש אמונה שהיא עמוקה יותר ומוצקה יותר משלהם ומכאן עליהם לקבל את עצת המורה והנחיותיו כראויות לאמון. זה אינו אומר שעל התלמיד לראות את המורה כחסין מטעויות ולקבל כל עצה שהמורה נותן, וגם אין זה אומר שעליו למלא כל הוראה של המורה בהכנעה. הבודהה כיבד את יכולתם של אנשים בוגרים לשיפוט עצמאי; הוא לא חשב כמו רבים מהמורים ההודים הדתיים, שהתלמידים חייבים לראות מילה של המורה כחוק אבסולוטי. בוינאיה, הקוד הבודהיסטי העוסק במשמעת הנזירית, התלמידים מצווים לתקן את מוריהם אם הם רואים אותם מתנהגים באופן לא נאות, או שומעים אותם מקדמים פירושים שגויים של הלימוד. עיקרון זה, שנקבע לפני למעלה מאלפיים שנה, עדיין תקף גם היום ועליו להסדיר את מערכת היחסים בין מורים ותלמידיהם.

אבל לאפשר לתלמידים לבחון את הרעיונות וההתנהגות של מוריהם אינו אומר שמותר לתלמידים לנהוג בחוסר כבוד. ההיפך הוא הנכון, תלמיד יוכל להתקדם בדהרמה רק תוך כדי מתן כבוד והוקרה למוריו. לעולם אל לו לתלמיד להיות עיקש, גאוותן, או יהיר כלפי אף אחד, לא כל שכן כלפי האדם שהתלמיד רואה בו את מדריכו להבנה ולתרגול של הדהרמה. תרגול הדהרמה מכוון להכנעת האגו, התחושה המוטעית של עצמי, ולכן לנהוג בדרכים המנפחות את תחושת העצמי משמעותו לפגוע בעצם המטרה לשמה אדם הולך בדרך הדהרמה.

מערכת היחסים בין מורה ותלמיד מספקת שדה אידיאלי לשניהם להתמודד עם הדרישות התובעניות של האגו. התלמיד מרוויח הזדמנות זו על ידי פיתוח גישה מכבדת כלפי המורה ועל ידי הבעת כבוד בהתנהגותו הגופנית ובאופן דיבורו: לדוגמא, הוא קם על רגליו כשהמורה נכנס לחדר, הוא מברך את המורה באמצעות תנועת Anjali (הצמדת שתי כפות הידיים), הוא מדבר אליו בנימוס, ומתנהג בענווה. גם המורה יכול להשתמש במערכת היחסים כדי להכניע את האגו שלו עצמו: על ידי הימנעות מאימוץ גישה יהירה כלפי התלמיד, על ידי התייחסות נעימה ומתחשבת כלפי התלמיד, ועל ידי כך שהוא חולק עימו את הידע שלו.

איכות אחת שהבודהה החשיב כחיונית לתלמיד מוכשר קרויה בפאלי suvaco, שמשמעותה “קל לשוחח עימו”. תלמיד ש”קל לשוחח עימו” מוכן להקשיב למורה שלו ולקבל את עצת המורה ללא תרעומת, ללא נקמנות, בלי להתווכח, ללא טענות. צמיחה רוחנית בדהרמה הינה תהליך של זניחת הפגמים שלך והחלפתם באיכויות ההפוכות. עם זאת, לעתים קרובות אנו עיוורים לפגמים שלנו, לא מסוגלים או לא רוצים לראות אותם. מורה מוכשר הינו כמו מראה: הוא מראה לנו את חולשותינו באופן ברור, בנחרצות, בלי להוליך שולל, מזכיר לנו את הפגמים שאנו מנסים כל הזמן להסתיר מעצמנו. שכן רק כאשר אנו מוכנים לראות את הפגמים שלנו, אנו יכולים לתקן אותם. אם נמשיך להכחיש חולשות אלו, ולהתעקש שאנו מושלמים, נמשיך להתבוסס בהן, כמו בופלו בבוץ. אך כשאנו נפתחים כלפי המורה ומראים נכונות לראות את חולשותינו, להכניע את כוח הרצון של האגו, אז אנו לוקחים את הצעד המשמעותי הראשון בתיקונן. דרך תהליך מתמשך ועקבי זה של הרחקת הפגמים שלנו, של הכנעת הנטיות האגואיסטיות שלנו, אנו נעים בכיוון אליו מצביע הבודהה, הכיוון אליו הלכו כל הנאצלים של העבר. בדרך זו אנו יכולים לאסוף את האבנים היקרות של האיכויות הנאצלות ולהטמיע אותן בליבנו ובתודעתנו, כך שנזדהר קורנים בעולם. מסיבה זו נאמר בדהמפדה, שכאשר המורה מצביע על חולשותיו של התלמיד ומנסה לתקן אותן, על התלמיד לחוש כאילו המורה מצביע על אוצר נסתר.