חביתה של עשירים

פניננדו בהיקהו הוא יליד הארץ, נזיר במסורת נזירי היער של צפון-מזרח תאילנד. נמצא כיום בארץ,

מלמד את הדהרמה והוא המייסד של ‘משכן שלווה’ ברמת-גן.

*  *  * 

לפני הרבה שנים קראתי סיפור של שלום-עליכם, בתרגום י.ד. ברקוביץ’. שם הסיפור, אם אינני טועה, היה “חביתה של עשירים”. סופר בו על אחד, עני ואביון, או כמו ששלום-עליכם קרא לגיבוריו מן הסוג הזה – כתריאלי, תושב העיירה הדמיונית כתריאליבקה, שכל תושביה לא היה להם כסף, וגם לא יהיה. גיבור הסיפור בהיותו באיזו שליחות בבית-עשירים, ראה אותם אוכלים מאכל שהוא כינה “חביתה של עשירים”, וגם לו התחשק לאכול כזו.

בא האיש הביתה, ותיאר לאשתו את החביתה הזו על כל מרכיביה, צורתה וניחוחה, וביקש ממנה להכין גם לו, ולו פעם אחת, חביתה של עשירים. אמנם אשתו טענה שאין להם בבית אף אחד מן המצרכים שהוא פירט, מלבד, אולי, חצי חלמון ביצה, אבל לא גיבורנו יירתע. הוא חייב לאכול “חביתה של עשירים” ויהי מה, ולו גם תהיה בלא בצל פריך, בלי פיסות רכות של תפוח-אדמה, לא מטוגנת בחמאה טריה, בלי מלח, פלפל וכל תבלין אחר, בלא כף שמנת כפרית מלמעלה וכו’ וכו’.

נידנד ונידנד עד שאשתו נגשה למלאכה והכינה לו “חביתה של עשירים”.  אבל משום-מה זה לא היה זה! זה אפילו היה הרבה פחות טוב מהאוכל הרגיל שהיתה מכינה. והמסקנה שלו היתה – העשירים האלה, אלו מאכלים משונים ותפלים הם ממציאים לעצמם…

בסיפור הזה נזכרתי כאשר מישהו סיפר לי שהתחיל פעם לעשות מדיטציה, אבל זה לא עבד, והמסקנה שלו היתה – כל האנשים שעושים מדיטציה פשוט מבזבזים את הזמן….   איפה למד לתרגל מדיטציה, כמה זמן תירגל, כמה צמוד היה להוראות שקיבל, האם שאל שאלות כאשר נדמה היה לו ש”זה לא זה”  – כל אלו לא נראו לו מרכיבים מהותיים.

אבל גם מי שמתרגל מדיטציה ורואה שזה עובד, ואפילו מי שמתרגל זה זמן רב במסירות ורואה כי-טוב, עדיין יכול ליפול בפח של לא לייחס חשיבות לכל המרכיבים הנחוצים.

מדיטציה פורמלית, בישיבה או בהליכה, ביחידות או בקבוצה, תוך התבוננות פנימה בכל תופעות הגוף והשכל בהתאם להוראות המורה, היא דבר חשוב מאוד, הכרחי, בהתפתחות האישית. אבל הבודהה מנה אותה כמרכיב אחד מתוך שמונה ב”דרך המעולה כפולת השמונה” שהתווה לשחרור מן הסבל. מי שלמד קצת יודע מה הם המרכיבים האחרים, והם נראים כמשהו די פשוט, די מובן, לא שונה ממה שהשכל הישר שלנו הנחה אותנו עד כה. מה  למשל מסובך ב”דיבור נכון”?, שואל המודט המסור. הרי  אני לא רמאי, אני לא רכלן במיוחד, אני די משתדל לא לקלל, בקיצור – אני די בסדר בעניין הזה. ו”מעשה נכון”? – אני לא הורג אף אחד ואני אפילו צמחוני, לא השתגעתי לגנוב, אני צמוד מאוד לבת/בן הזוג שלי, ובכלל – אני בן אדם מאוד נורמטיבי, אולי אפילו מרובע. וכך גם “השקפה נכונה” – אין לי בעיות עם ארבע האמיתות  של הבודהיזם, וכך גם “כוונה נכונה”, “מאמץ נכון”, “עיסוק נכון”  ו”תשומת לב נכונה”. כל זה נראה כמו חלק טבעי מלהיות בן-אדם תרבותי, ורק ה”ריכוז הנכון”, כלומר המדיטציה הפורמאלית, זה משהו שצריך ללמוד ולתרגל.

אז זהו, שלא.

הדרך כפולת השמונה מתוארת כגלגל בעל שמונה חישורים, סמל עתיק מאוד של המסורת הבודהיסטית, המסמל בין היתר את חלוקת השלם למרכיביו. עיקרון בסיסי הוא שהמושגים שאנו משתמשים בהם הנם מורכבים, וניתן לראות את הרכיבים כעומדים בפני עצמם ובה-בעת לשים לב לאיכות המכלול כולו. כך מתחלקת הדרך המעולה לשמונה (או, בחלוקה אחרת, לשלושה) מרכיבים, כל אחד הוא נושא בפני עצמו לקידום, שיפור ועבודה עצמית, אבל כולם יחד הם הדרך.

ואם אנו שמים דגש רק על מרכיב אחד, עושים מאמץ ללמוד, להבין ולתרגל רק חלק מן הדרך, באיזה שהוא מקום ניתקע וההתקדמות תואט או אף תיעצר. הסיבה היא שהמרכיבים קשורים זה לזה בקשרים רבים ומורכבים – ובסופו של דבר הם מהווים דרך אחת. הדבר דומה מאוד לגלגל ברכב – אני מניח שכל מי שנהג ברכב יצא לו במוקדם או במאוחר ללמוד איך מחליפים גלגל שהתפנצ’ר: כאשר רוצים להדק את הברגים יש לסובב את אחד האומים, אבל רק מעט, ואז להדק אום נגדי, ושוב רק מעט, ולעבור לאחד האומים הנותרים,  לחזור ולהדק את אותם האומים שוב, מעט בכל פעם בזה אחר זה, וחוזר חלילה עד שכולם מהודקים היטב. מי שלא פועל כך ומהדק אום אחד בלבד – עלול להיתקע, ואין שום חשיבות למאמץ שהוא משקיע בדבר.

קל לראות בגלגל של רכב איך הברגים קשורים זה לזה – הם יושבים על אותו חלק קשיח, ממש קרובים זה לזה. קשה יותר לראות איך “דיבור נכון” קשור ל”ריכוז נכון”, וכך גם קשרים אחרים נראים שטחיים או מלאכותיים ולא משמעותיים. אבל זוהי עובדה שאפשר ללמוד מהניסיון – שהתקדמות  בדרך תבוא כאשר שמים לב לכל מרכיביה, לומדים מה עוד אפשר לעשות בכל אחד מהם, ומתרגלים גם זאת. כן, גם מחייה נכונה אפשר ללמוד. גם השקפה נכונה אפשר לתרגל.

אפשר אמנם להמשיך ולעשות מדיטציה בשלווה בלי לרכוש תובנות חדשות ובלי לראות צורך לשנות משהו בהתנהגות. קל להגיע לזה דווקא כאשר מפיקים מן המדיטציה מידה של שלווה ומרגישים ממש טוב. זה עושה חשק לעוד… זה נותן הרגשה שהגענו כבר לאיזו מטרה ראוייה, ורק שלא יבלבלו לנו עכשיו את המוח. כך אנו יכולים להתפתות להמשיך לשים לב רק לזמן שבו אנו יושבים למדוט – ואחר כך לשים לב פתאום שזה לא זה, ולהסיק את המסקנה המתבקשת שמדיטציה ממצה את עצמה באיזה שהוא שלב. אז זה הטעם של “חביתה של עשירים”? זה הכל?

אם שומרים על ה”מרשם” שנתן הבודהה, מקבלים תוצאות, ואם מחסירים מן המרכיבים, אז כנראה שלא. בשיעור האחרון שנתן הבודהה על ערש דווי לפני מותו הוא אומר:[1]

…”בכל תורה ודת שבה אין הדרך המעולה כפולת השמונה נמצאת, אין בנמצא מתרגלים מן המעלה הראשונה, השניה, השלישית והרביעית[2]. אך בכל תורה ודת שבה הדרך המעולה כפולת השמונה נמצאת, שם נמצאים מתרגלים מן המעלה הראשונה, השניה, השלישית והרביעית. הדרך המעולה כפולת השמונה נמצאת בתורה ובדת זו, וכאן ממש נמצאים מתרגלים מן המעלה הראשונה, השניה, השלישית והרביעית. “…

תורתו של הבודהה נוסחה על ידו ועל ידי תלמידיו באופנים רבים ושונים. סריפוטה, למשל, מתאר בהזדמנות מסויימת את ארבע האמיתות המעולות בשמונה עשרה דרכים שונות, וההתהוות המותנית גם היא מופיעה בכמה ווריאציות. אבל הדרך כפולת השמונה נוסחה אך ורק בדרך אחת, שוב ושוב. ובכל פעם שמדובר על “הדרך” מדגישים הבודהה ותלמידיו: “הלא זו הדרך המעולה כפולת השמונה”.  מדיטציה פורמאלית, ריכוז נכון, היא רק בורג אחד במכלול. היא יכולה להיות התחלה מצויינת, אבל ריכוז בלבד אינו יכול להיות ריכוז נכון.

נתקלתי כמה פעמים בשאלה “איך מביאים את המדיטציה לתוך החיים”. זוהי שאלה אופיינית למי שתירגל לשביעות רצונו מדיטציה, והבין, בטעות, שזה העיקר והשאר פחות חשוב.

השאלה כלל לא היתה נשאלת אילו היו רבים ממתרגלי המדיטציה במערב לומדים ומתרגלים בד-בבד את כל ערוציה של הדרך, והולכים בדרכו של הבודהה ללימוד מדורג ושיטתי שלה.  או-אז היו פירותיה הראשונים של הדרך מבשילים במועדם ומשפיעים על חייהם בכל צעד ובכל תחום.

אבל אף פעם לא מאוחר. הזמן הנכון לתת את הדעת להשקפה הנכונה, לכוונה הנכונה, לדיבור הנכון, למעשה הנכון, למחייה הנכונה, למאמץ הנכון, לתשומת הלב הנכונה ולריכוז הנכון – הוא עכשיו. בהווה, תמיד.