אידיאל הבודהיסטווה

לא מכבר, סיפרו בחדשות על אירוע ירי  בבית-ספר בארצות הברית, ועל אחד מקורבנות הירי שבמקום לברוח זינק על היורה ונתן בכך לחבריו כמה שניות יקרות להימלט מהמקום. בשורה קצרה תוארו שני קצוות היכולת האנושית: אמפתיה ואף אלטרואיזם עד הקרבה עצמית, ואכזריות אגבית.

האם יש לאדם יכולת להשתפר? שיפור אמתי, ביומיום? בחשבון הטוויטר של הדלאי לאמה כתוב: “אני טיבטי, אני בודהיסט ואני הדלאי לאמה, אבל אם אדגיש את ההבדלים הללו הם ירחיקו אותי ויציבו מחסומים ביני לבין הזולת. עלינו לשים יותר לב לדרכים בהן אנחנו דומים לאחרים.” האם זהו אידיאל מציאותי?

נראה שאנו, בני האדם, איננו המין היחידי שחש אמפתיה או שנאה – אבל ייתכן שאנחנו היחידים שמשתמשים בהן בצורה כה מופשטת, לטוב ולרע. ככל הידוע לנו כיום, נראה שאין הבדל ניכר מבחינת מוחנו בין סבל של דמות בסרט לסבלו של אדם מוחשי העומד מולנו כרגע. אנו מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי דמויות אמנותיות וספרותיות, כלפי אדם בבית-ספר  בארצות הברית שלא פגשנו מעולם, או כלפי בעלי תודעה שאנו מדמיינים בזמן המדיטציה. בעזרת המדיטציה נוכל לטפח ולחזק, לאט-לאט, תכונות מועילות, כמו אימון קבוע בחדר-כושר של התודעה.

הבודהה

למתרגלים, הבודהה שקיימוני הוא הניעור – מי שהתעורר. הוא אנושי ונשגב בו-זמנית והגיע לשלמות, לרמת האבולוציה האנושית הגבוהה ביותר האפשרית. הבודהה התעורר משנת הבורות והסבל, הרחיב עד לאינסוף את כוח חמלתו וחוכמתו, התעורר מעצמיות מהותית ובלתי משתנה. הבודהיות משמעה הטוב המושלם, מצב שלכל אחד מאתנו יש יכולת להגיע אליו.

הבודהה שקיימוני לימד עשרות שנים, ובתרבויות הבודהיסטיות השונות יש ספרות ענפה שמנסה להסביר את ההבדלים שביניהן. אבל כאן, אולי חשוב יותר להתמקד בלב כל המסורות הבודהיסטיות. לתובנה המרכזית אליה הגיע הבודהה הוא קרא “לא-אני”. ההתעוררות של הבודהה מסמלת התעוררות מהאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו: כאילו יש לנו זהות עצמית עצמאית, לא קשורה לזולת. אנו מורגלים לתפוס את עצמנו כבעלי מעמד אבסולוטי, מרכזי, כבעלי מהות נפרדת מהזולת. ההרגל הזה מוביל לתשוקה ושנאה, לרצון לקחת מאחרים ודאגה שמא ייקחו מאתנו את הדברים מהם אנחנו נהנים; בהשפעת תשוקה ושנאה אנו עושים מעשים מזיקים שגורמים סבל לפוגע ולנפגע כאחד.

מה על הסבל? הסבל איננו באשמתו של הבודהה, שכן הוא לא ברא את העולם; הסבל הוא חלק מהקיום. חוסר ידע בנוגע לטבע המציאות מוביל אותנו לסבל. החופש של הבודהיות הוא חופש מחוסר הידע הזה בדיוק. לעומת הבודהיות, תפיסת העצמי הנוקשה היא הזיה שמובילה לסבל. זוהי אשליה שאומרת: אני שונה מכל שאר היקום, לכן עליי להיאבק בכל כדי לדאוג לעצמי. אבל היקום אינסופי ואני זעיר בהשוואה… מי ינצח במלחמה כזו? לכן, כשהבודהה לימד על חופש מסבל, הוא אמר לנו שבמציאות, אין לנו מהות מבודדת מכל מה שסביבנו. כל מה שקיים בעולם הוא יחסי, ארעי ותלוי בשאר.

החופש והיחסיות הבודהיסטיות אינן מסתוריות – הבודהה יצא לחפש חופש מסבל, גילה שהחופש שחיפש הוא חלק מהמציאות ולימד במשך 45 שנים כדי לעזור לאחרים למצוא את דרכם לשחרור מהסבל. למתרגלי דהרמה, המטרה היא צמצום הסבל עד שייעלם לחלוטין, ומציאת שלווה ואושר אמתיים באמצעות חוכמה שמבינה לעומק את המציאות בה אנו חיים, ומובילה אותנו בדרך טבעית לנדיבות, אמפתיה וחמלה, לפרגון לאחרים כשיש להם דברים טובים שלנו אין, ולהתגייסות לעזור כשהם סובלים.

הדהרמה

זהו אחד מאותם מושגים שקל יותר להסביר מאשר לתרגם, לכן הוא נשאר לעתים קרובות כפי שהוא – בסנסקריט. “דהרמה” היא אמת, מציאות, דרך, שיטה ותורת הבודהה שמובילה אותנו להבנה של המציאות. כל אלה הם דהרמה, במקור השורש דהר שמשמעותו “להחזיק”. הבודהה הסביר שכל אחד מאיתנו יכול להבין את האמת, והבנה זו תוביל לחוויה ישירה של המציאות שתביא לשחרור, שלווה ושינוי.

בדתות רבות, נראה שעלינו לקבל את האמת באמצעות אמונה. בבודהיזם, לעומת זאת, אמונה לא תעזור. הדהרמה לא תעזור למתרגליה אם יאמינו בה; אם נסתפק באמונה נבלבל בין המושגים לבין המציאות שאותה הם מתארים. כמתרגלים, עבודתנו היא להבין את האמת והבנה דורשת תהליך של חקירה, בדיקה וניסוי – או “מדע התודעה” כפי שמורים בודהיסטיים רבים אוהבים לקרוא לתרגול.

הבנה של מה? הבנה שאנחנו יחסיים, משתנים ללא הפסק, תלויים בכל מה שאיננו אנחנו. כאן אנשים רבים נוטים לעצור ולשאול “רגע, זהו?” לא ייתכן שזה כל מה שבודהה כיוון אליו, זה כמעט פשוט מדי. אם רק לא היה כל כך מאתגר לשנות את ההרגלים שלנו… תרגול דהרמה היה יכול להיות כל כך קל!

הבודהיסטים ההודים שחיו לאחר תקופתו של הבודהה פיתחו שלוש דרכים עיקריות לשחרור מסבל. הראשונה מביניהן הייתה דרך הנזירים או הדרך האישית – שמקבילה, אך לא זהה לגמרי למסורת התהרוואדה של ימינו. הדרך האישית הציעה שיטות לשחרור מאשליה וסבל, ומי שתרגל אותה עד תומה והגיע לנירוונה, נקרא ארהט, או קדוש. “ארהט” מבוסס על הפועל ארה שמשמעו “להיות ראוי”, או בתרגום אלטרנטיבי על שילוב “ארי” ו-“האן” שמשמעותם ביחד “מי שניצח את אויבו”. בכל אחד מהפירושים, הארהטים הם קדושי הבודהיזם. הם תלמידי הבודהה שהלכו בעקבותיו, הגיעו לחופש מוחלט מסבל ובורות, והם נערצים, בכתבים ובאמנות, בתרבויות בודהיסטיות שונות. בהודו הבודהיסטית היו ארהטים רבים שהדגימו את הערכים הבודהיסטים ושינו בעדינותם ובלא-אני שלהם את החברה שסביבם.

הדרך השנייה הייתה הדרך האוניברסלית, המקבילה למסורת בודהיזם המהאיאנה. בדרך זו, המתרגל מפתח ומטפח החלטה נחושה לשחרר את כולם. מתרגלי דרך זו שואפים להפוך לבודהיסטווה, ויום אחד לבודהה; “בודהיסטווה” משמעו גיבור ההתעוררות. “סטווה” משמעו ישות או קיום, ו-“בודהי” – התעוררות. המונח בודהיסטווה מתייחס לכל מתרגל, גבר או אישה, שפיתח את הרצון להגיע לבודהיות כדי להציל את כל בעלי התודעה מסבל, ונדר להמשיך בדרך זו עד שיגיע למטרה. במילים אחרות, הבודהיסטווה מפתח ומטפח החלטה נחושה לשחרר את כולם. בודהיסטוות מסכימים להשתחרר מסבל אישי אך ורק כשכולם ישתחררו מסבל, כך שהבודהיות הופכת לשינוי אוניברסלי הדרגתי; ואילו הדרך השלישית, דרך הטנטרה, היא הפנים האזוטריות של הדרך האוניברסלית.

שלושת שורשי הדהרמה

לפי הדלאי לאמה, יש שלושה שורשים עיקריים לדהרמה: אמפתיה, מדיטציה וידע. האמפתיה היא בסיס הדהרמה. זו עמדה ערכית לא-אלימה שמטרתה לעזור לאחר – ולפחות לא לפגוע בו. לכל אחד מאתנו יש רצון טבעי, אוניברסלי לדאוג לעצמנו. כולנו חולקים את הרצון להרגיש שמחה ושלווה ולהימנע מסבל. אלה רצונות נכונים וזוהי זכותנו המלאה להיות שמחים וחופשיים מסבל. אבל כאן הדלאי לאמה מוסיף שאלה קטנה: אני רק אדם אחד, ואילו הזולת – אינסוף. יותר ממספר גרגרי החול על חוף הים. מצבנו דומה ואנחנו רוצים את אותם הדברים; לא רק זאת, אלא שההבדל בינינו אינו מהותי, ואנו תלויים זה בזה. במצב עניינים כזה, איך ראוי שאפתח שמחה ושלווה? איך ראוי להימנע מסבל? נוכל לנצל את הזולת כדי להיות שלווים ומוגנים מסבל, זו אפשרות אחת. מצד שני נוכל לפתח שלווה פנימית במטרה לעזור לזולת.

חשוב מאוד, אומר הדלאי לאמה, שנבין מעומק הלב שאנוכיות היא טעות. חשוב להבין מה מקור השלווה והסבל ולא להמשיך לבלבל ביניהם. התרבות האנושית, אומר הדלאי לאמה, קיימת בזכות התלות ההדדית שלנו זה בזה. וכמו מים בסכר, נוכל לרתום את כוח התודעה כדי לפתח אמפתיה מושלמת. ריכוז וחוכמה יחד יעצימו את כוחה. מטרת המדיטציה איננה צבירת כוח לשם כוח, אלא למטרה שהוגדרה מראש: אנו מודטים כי יש למדיטציה היכולת לשפר את איכות חיינו, את רמת הרווחה שלנו ושל הסובבים אותנו.

להרגיש עם הזולת

מהי אמפתיה? מקור המילה ביוונית עתיקה, ופירושיה רבים ומורכבים. כאן נתמקד בהגדרה הנפוצה לאמפתיה – “להרגיש עם” הזולת.

מה גורם לנו להרגיש עם האחר? מה גורם לנו להגיב ברגישות, אכפתיות ועדינות לסבלו של מישהו אחר? לדמיין מה הוא מרגיש וחושב, לחקות את הבעותיו מבלי לשים לב, לרצות להגיב בחמלה למצוקתו ולחלוק, לרגע, חלק מרגשותיו?

האמפתיה היא עמדה של אכפתיות כלפי סבל והקלה בסבל. היא לא מוגבלת לאדם מסוים; זו עמדה ערכית שאומרת: סבל – והקלה בסבל אינם שווים בעיניי. כשאני רואה סבל הוא מציק לי. עצם הסבל מפריע לי ומעורר אותי לפעולה. לרוב, כשאנו רואים סבל אנו נוטים להתרחק, ואילו  האמפתיה מעוררת אותנו להתקרב דווקא  במקום להיבהל, הסבל מחזק אותנו ומעניק לנו אומץ לב.

האם עלינו לדעת הכול על רגשות הזולת ומחשבותיו כדי להיות אמפתיים כלפיו? להבינו לחלוטין תחילה? או מספיק שנדע שהוא סובל, ושיש לו רגשות ומחשבות שונים משלנו – ולכן נצפה שיתנהג אחרת מאתנו. מתורגמן לשעבר של הדלאי לאמה תיאר מפגש פסגה של זוכי פרס נובל, בו ביקשו מהדלאי לאמה להשתמש במילה אחת בלבד לתיאור עמדתו האישית וערכיו. “בזמן שחשבתי לעצמי ‘איזו שאלה טיפשית…’ תיאר המתורגמן, הדלאי לאמה ענה בתשומת לב: “מסובך”.

אם כן, האם אנחנו מעדיפים אושר על פני סבל? האם אכפת לנו מה אנחנו מרגישים? והאם אכפת לנו מה הזולת מרגיש? האם יש בעינינו הבדל בין הסבל הנורא ביותר לכולנו, לבין כל חוויה אחרת? בעלי התודעה הם כל מי שמסוגל לחוש סבל והקלה בסבל, ואף שלווה ואושר. אם כך, אם שלווה ושמחה עדיפים על פני סבל, לאיזו מידת שלווה ביכולתנו להגיע? האם יש סוגי שלווה ואושר שאינם ידועים לנו כרגע, כפי שיבשת אמריקה לא הייתה מוכרת בעבר לתושבי אירופה? האם אמפתיה מובילה לשלווה ואושר שכאלה?

חוק הזהב

כדי לפשט את תרגול האמפתיה אפשר להתחיל במחשבה על חוק הזהב: אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך.

בבודהיזם דנים רבות בהבדל בין מוסר טבעי למוסר מוסכם. שמירה על מוסר טבעי מגנה עלינו מפגיעה בעצמנו ובאחרים, והיא נושא מאמר זה. מהו מוסר מוסכם? כשנזיר בודהיסטי נודר לחיות חיי פרישות, לדוגמה, זו לא אמירה מוסרית על כלל המתרגלים שלא התנזרו. זו אמירה מוסרית בהקשר מסוים בלבד: לנזירים ונזירות.

מוסר טבעי, לעומת זאת, הוא אוניברסלי יותר וקשור לרוב למצוקה ולסבל, לפחד ולעצב אצל אחרים. מגיל שלוש לערך, אנו מבדילים בין עבירות מוסריות לעבירות חברתיות ומעריכים אותן אחרת. אם שואלים פעוטות למה לא כדאי להכות אחרים או לפגוע ברכושם, רובם אומרים שזה לא רעיון טוב כי ייגרם סבל לזולת. מה שאינו מוסרי איננו מוסרי כי הוא פוגע בזולת.

אנו וקרובינו

מעניין שאיננו המין היחידי שיש לו חוק כזה: לקופים, קופי אדם, ציפורים, פילים, דולפינים וחיות חברתיות אחרות יש סוגים שונים של חוקי זהב. בני האדם הם חיות חברתיות. היינו חברתיים לפני שהיינו אנושיים. אנחנו לא עצמאיים, אין לנו קיום – פיזי או נפשי – באופן עצמאי. בתקופתו של הבודהה היה מעט מאוד מידע על ההתנהגות החברתית של בעלי חיים לא אנושיים, ועוד פחות מידע על אבולוציה. לפני דור, מחקרי בעלי חיים התמקדו בתחרותיות, בדומיננטיות ובאגרסיביות; אבל כיווני המחקר התרחבו בעשורים האחרונים.

בשנים האחרונות אנחנו לומדים רבות על אלטרואיזם בבעלי חיים. אנטילופות שניצודות מדלגות דילוג מיוחד שמסמן ומזהיר את אחיותיהן בעדר, ציפורים שונות משמיעות קולות אזהרה כשנץ מתקרב, זאבים וכלבי פרא חולקים בשר עם הלהקה, קופי גיבון ושימפנזים מבקשים מזון וחולקים אותו עם חבריהם, דולפינים נושאים אחים פצועים אל פני המים כדי לעזור להם לנשום, פילים מנסים לעזור זה לזה כשהם נופלים לקרקע, ולא רק זאת אלא שחיות רבות מרסנות את עצמן בקרב עם זולתן. נדיר מאוד שקרבות בין חיות מאותו המין נגמרים בפציעה או מוות. זאבים וחתולים נלחמים למוות במצבים מסוימים, ונלחמים ללא כל כוונה להרוג במצבים אחרים.

מחקר קלאסי משעשע, שאפשר למצוא ביוטיוב, מראה קופי בונובו שמתבקשים להושיט לנסיינית אבן ולקבל אוכל בתמורה; כשאחד מקבל ענב והשני מלפפון, מי שקיבל מלפפון מגיב בחוסר אמון וזעם. “זה פשוט לא הוגן”.

מסתבר ששימפנזים מתפייסים אחרי ריב; הם מושיטים יד זה לזה, מתחבקים ומתנשקים. לא חשוב רק הניצחון או ההפסד, חשובה מערכת היחסים שנפגעת מקונפליקט ויש לשקם אותה. שימפנזים ופילים מבקשים ונותנים טובות זה לזה מתוך עקרון ההדדיות, וגם אנחנו בני האדם משתפים פעולה יותר משחשבנו בעבר. לא אדם לאדם זאב.

נראה שהישרדות איננה רק תחרות, זה פשטני מדי. שיתוף פעולה יעיל הרבה יותר, ולכל חברה אנושית יש קודי התנהגות לחבריה. האמפתיה וערכי המוסר הם חלק מהקיום האנושי. למה? כי כולנו פגיעים כל כך.

כולנו “על הרצף”

יש עדויות רבות לכך שכשאנו מרגישים מצוקה בתגובה למצוקת הזולת, מתעוררת בנו הכוונה לעזור. מכך משתמעת שאלה מעניינת: האם כשאנו מתכוונים לפעול המטרה שלנו היא להקל על סבל הזולת, או להקל על סבלנו כשאנחנו רואים את סבלו?

אם אפשר היה להקל על עצמנו בלי שנצטרך להקל על הזולת, האם היינו לוקחים את ההזדמנות? נראה שיש לנו שני סוגי כוונות בתגובה לסבל, ואחד מהם אמפתי וחומל מכל עומק הלב.

אפשר לזהות את האידיאל של התרגול במילותיו של הפילוסוף והכלכלן אדם סמית, מהמאה ה-18: “למרות שאחינו מתענה … בעזרת הדמיון נשים את עצמנו במצבו, נראה את עצמנו עוברים את כל אותם הייסורים, כביכול ניכנס לתוך גופו, ונהפוך במידה מסוימת לאותו אדם, ובדרך זו נגבש מושג על רגשותיו, ואפילו נחוש משהו ,שגם אם יהיה חלש בהשוואה, מעצם טבעו לא יהיה שונה מהם.” איך אנו תופסים זה את זה ביומיום? לרוב רובנו נמצאים איפשהו במרכז הרצף הבא:

החפצה קלה היא התנהגות נפוצה ביותר. זו עמדה של אדישות אגבית, שבה יש לנו קשר מינימלי לזולת. בעיקר מדובר במי שלא נמצא במעגל הקרוב אלינו. כשאנו תופסים אדם אחר כחפץ, אנו רואים אותו כפחות ממה שהוא בשלמותו. הוא לא נראה לנו אדם שלם עם עומק פנימי.

לדוגמה: נאמר ששמענו הבוקר שמכר קיבל אבחנה של סרטן סופני. לרגע קצר הרגשנו אכפתיות ודאגה, ואז התחושה נעלמה במהירות כשחזרנו לסדר היום העמוס שלפנינו. דעתנו מוסחת ואנו לא מושפעים מהמידע החדש, כאילו כאבו וסבלו של מכרנו אינם קיימים. יצרנו מרחק מהותי בינינו לבין מכרנו, בינינו לבין הזולת, שמרחיק אותנו רגשית ממצוקת האחר. למעשה, האדישות האגבית מכונה “אגבית” במכוון, כי אין בה שמץ של  כוונה להתאכזר או לפגוע בזולת. להיפך, היא מתבטאת בעיקר בחוסר פעולה, וזו הסיבה שתרגול אמפתיה לזולת הוא הנוגדן הישיר לאדישות אגבית.

אפשר להניח בזהירות שרוב קוראי המאמר הם “עשירים אבסולוטית” לפי הגדרת האו”ם. במילים אחרות, יש לנו יותר כסף מהנדרש לקיום צרכי החיים הבסיסיים; ביכולתנו לבחור לאכול מנה על פי טעמה ולא רק כדי לשכך את הרעב. אנו חופשיים לבחור בגדים לפי מראם, ולא רק כדי לשמור על חום הגוף. אבל לעומתנו מיליארד וחצי בני אדם – כמעט 15% מכל בני האדם בעולם – חיים בתנאים של עוני מוחלט, במאבק הישרדות בעזרת פחות מדולר ליום, בנסיבות איומות ומשפילות שאיננו מסוגלים לדמיין. תת תזונה, אנאלפביתיות, מחלות, תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים קצרה – אמנם המצב משתפר בהדרגה, אך הוא עדיין חמור מאוד. קשה לנו לדמיין דברים כאלה. מיליוני אנשים סובלים סבל עצום בכל רגע נתון. האמפתיה היא עמדה חיונית, מציאותית ומפוכחת.

9 מיליון ילדים מתחת לגיל חמש מתים כל שנה. 24 אלף ביום. אלף בשעה. לחלקנו יש כרגע חיים טובים מאחרים. חלק מבעלי התודעה סובלים ברגע זה סבל חמור יותר, אחרים פחות. מה חשוב יותר מההבדל בין חיי סבל צרוף לחיי אושר מושלם? האם יש משהו שחשוב יותר מזה?

אחד מהמכשולים הוא שלרובנו, הקשיים והסבל של מי שחי חיי עוני אבסולוטי לא אמתיים לגמרי, לא אישיים מספיק כדי לעורר כוונה נחושה לעזור. זו דוגמה נפוצה לאדישות אגבית שנובעת מתפיסה מוטעית של עצמנו ושל הזולת. תפיסת עצמנו כנפרדים ושונים מהותית מהזולת, כאילו יש לנו, אינטואיטיבית, מהות מיוחדת, שונה, נפרדת מכל השאר. זו טעות תפיסתית רצינית, ויש דרכים שונות ושיטות תרגול שונות לשים לב אליה ולטפל בה.

שני אנשים, זה מול זה

נוכל לדמיין שני אנשים: האחד פועל ללא לאות כל ימי חייו כדי לגרום לסבל מתמשך לבני אדם ובעלי חיים רבים ככל האפשר, ואילו האחר פועל ללא הפסק להקלה על סבל ויצירת חיי שלווה ואושר מושלם לזולתו. האם אלה שני פרויקטים זהים? מה היינו אומרים על אדם שיאמר “טוב, בסדר גמור, יכולתי לעבוד למען אושר מושלם לשמונה מיליארד בני אדם, אבל היו לי סדרי עדיפויות אחרים”? האם ייתכן שיהיו לנו סדרי עדיפויות אחרים?

לפעמים נדמה לנו שהבדלים כאלה הם אישיים מדי, שהם שונים מדי בין תרבויות שונות – עד כדי כך שאי אפשר להגיע למסקנות ערכיות אוניברסליות. אבל האם ייתכן שאם אנחנו מכירים באופן ברור וחד בהבדל שבין סבל קיצוני לאושר מושלם, יש תשובות נכונות ומוטעות לשאלות מסוג זה?

ביומנה של אתי הילסום, יהודייה הולנדית שנספתה בשואה בגיל 29, נכתב “למן ראשית הילדות ועד הקבר, בעומק ליבו של כל אדם, יש דבר מה המצפה בעקשנות שטוב ולא רע יאונה לו, למרות ניסיון הפשעים שחווה והסבל שראה.” ושם: “הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים.”

אמפתיה תהפוך אותנו לפראיירים?

לפעמים יש לנו קושי עם כל זה. כמובן, אמפתיה ואלטרואיזם אינם אידיאלים ניטרליים. הם לא נופלים על קרקע בתולה. במובנים רבים, השפה והתרבות בישראל כיום שונות מהנסיבות בהן נולד הבודהיזם, כה שונות עד שלפעמים נראה חכם לתרגל אמפתיה בסתר. אבל הסיבות המוצקות לאמפתיה לא השתנו – להיפך, אם כבר הן רק הולכות ומתחזקות.

ייתכן שעברה לנו בראש מחשבה: “אני לא מתמקד בסבל, אני אדם חיובי!” למרות שהעולם הפנימי שלנו מורכב בהרבה. יש לנו מנעד רגשי רחב, ובאמפתיה יש הכרה בסבל. איך יטפל רופא במחלה אם לא יאבחן אותה תחילה? הרתיעה שלנו מסבל היא אנושית ומובנת בתכלית, אבל אנחנו לא מחויבים להאמין בה וללכת בעקבותיה.

בנוסף, חשוב לא להיות פראייר כי “ידרכו” עליי. אם אהיה אמפתי, אהיה חלש – איך אגן על עצמי אז? ינצלו אותי בלי סוף. האמפתיה האלטרואיסטית היא קיצונית ואנחנו חיים באזור מסוכן; אי אפשר להיות יפי נפש תמימים. כאן ייתכן שיש בלבול בין אכפתיות, רגישות, עדינות לרגשות הזולת – לבין פסיביות ואי נקיטת עמדה. אולי נדמה שב”התנגדות הפסיבית” של מהטמה גנדי הייתה פסיביות, אבל זו רק הייתה התנגדות לא-אלימה, לא סבילה. אמפתיה איננה פסיבית. היא נוקטת עמדה מהרגע הראשון, מציבה גבולות כשצריך ולא מקבלת כל דבר. פסיביות אינה אמפתיה, אלא מה שהמורה הטיבטי לאמה יֵשֶׁה כינה, בשנות השבעים, בהומור המיוחד לו “חמלה אידיוטית”.

“אשקיע במי שקרוב אליי וזהו. שכל אחד ישקיע בקרובים לו וזה יעבוד.” בסדר גמור… אבל האם זה עובד?

דמיין חברה אנושית בלי לדעת מי תהיה בה

הפילוסוף הפוליטי בן המאה ה-17, תומס הובס, הציע את ניסוי החשיבה שלהלן: הבה נדמיין חברה מבלי לדעת מי נהיה בה.

הוטל עלינו לכתוב את חוקיה, אבל אנחנו נמצאים מאחורי מסך בערות שלא מאפשר לנו לדעת דבר על עצמנו באותה חברה. מין, מגדר, צבע העור, הרקע הסוציו-אקונומי, החינוך שנקבל, מצב משפחתי, בריאות – אין לנו מידע על דבר מכל זה. אין לנו מושג מי אנחנו. איננו יודעים מה מעמדנו בחברה. אנחנו יודעים רק שנולדנו עם רצון עז לא לסבול, שכל אחד מאתנו מבקש לעצמו אושר ונרתע מסבל, שכולנו רציונליים ורוצים להשיג את המרב מחיינו, ושלטוב ולרע כולנו תלויים זה בזה.

אם כולנו תלויים זה בזה ואין הבדל מהותי בינינו לבין הזולת, הרי שכאן הדלאי לאמה, כמו תומס הובס, מתאר שני סוגי אנוכיות: אנוכיות טיפשה ואנוכיות חכמה.

אדם אנוכי טיפש מסרב לדחות סיפוקים ולשתף פעולה עם זולתו, מסרב לנהוג בהדדיות, רודף הנאות אישיות מידיות ומוכן לפגוע בזולתו כדי להשיגן. אנוכיות כזו, למרבה הפרדוקס, פועלת לרעתנו. שיתוף הפעולה בין בני האדם איננו משחק סכום אפס, בו צד אחד מנצח בשעה שהצד השני מפסיד. להיפך, בשיתוף פעולה היתרונות הם אינסופיים. לכן, הדלאי לאמה ממליץ לנו על אנוכיות חכמה: שתף פעולה עם הזולת, כי ככל שהחברה שבה תחיה תהיה הרמונית וחזקה יותר, כך איכות חייך תשתפר.

קשה להיות אנוכי באמת וגם רציונלי. אם אנו מעוניינים לדאוג לעצמנו ולחיות חיים טובים ככל האפשר, עלינו לקחת בחשבון את הזולת. זהו פשוט הגיון בריא.

ערכים

מבחינה ערכית לב העניין הוא כזה: אנו נולדים עם רצון עז שלא לסבול, ויש דרכים נכונות ודרכים שגויות להשיג את המטרה. לכן סבל והיעדר סבל אינם שווים בעינינו. אנו מעדיפים במפורש אחד על פני האחר, ויש דרכים שונות לחיות בחברה זה לצד זה, חלקן טובות יותר וחלקן גרועות יותר.

גם אם נשים בצד את ההיגיון, מה על ערכים? מה על רוחניות, משמעות ואידיאלים? אם תרגול רוחני הוא למעשה תנועה מסבל לקראת אושר, האם נוכל להסיק מסקנות אובייקטיביות בנוגע לאושר ולסבל? האם יש הרגלים, מחשבות והתנהגויות שתורמים יותר לאושר או לסבל? האם חצי שעה של מדיטציה קבועה בבקרים ידועה כהרגל שתורם לבריאות הגופנית והנפשית, לדוגמה? האם ערכינו מנחים אותנו לא רק למה שנראה לנו נכון,

אלא גם מה שראוי שייראה לנו נכון?

כולנו מכירים בסובייקטיביות שבערכים, אבל יש להם גם פנים אובייקטיביות. האמפתיה שתורמת להישרדותנו האישית קשורה גם לאושרו וסבלו של הזולת. כאמור לב העניין הוא כזה: סבל והיעדר סבל אינם שווים בעינינו. אנחנו מעדיפים אחד על פני האחר. זה החלק הסובייקטיבי שבתרגול אמפתיה. בעינינו סבל גרוע מאושר.

לו יכולנו לדמיין עולם שבו כל אחד מאתנו היה סובל סבל אינסופי מרגע לידתו עד המוות, כל חוויה אחרת הייתה עדיפה. יש חוויות נפשיות וגופניות שעדיפות על חוויות אחרות. סבל מקסימלי הוא חוויה גרועה מכל השאר. אכפת לנו מרמת הרווחה של בעלי תודעה, בין אם מדובר בנו, במעגל הקרוב, במכרים או זרים, כי ככל שהחברה בה נחיה תהיה משוסעת וסובלת יותר, כך רמת הרווחה של חבריה תידרדר. אכפת לנו כי אנחנו תלויים זה בזה לטוב ולרע. ומעל לכל אכפת לנו כי כשמישהו אחר סובל, מתעוררת בנו אמפתיה. ייתכן שהנסיבות ישתנו מרגע לרגע, ההתנהגות שלנו תתשנה בהתאם, אבל ערכינו יישארו יציבים ללא שינוי. האמפתיה שמניעה אותנו בשקט מאחורי הקלעים תישאר ללא שינוי.

יש כאמור דרכים שונות לחיות בחברה זה לצד זה, חלקן טובות יותר וחלקן גרועות יותר. חלקן מציאותיות יותר, מפוכחות, חכמות וגם אמפתיות, טובות-לב וחומלות מאחרות כי כולנו פגיעים כל כך.

אשליית ההתהוות העצמית

אם כן, מי פגיע? הדלאי לאמה מדבר לעתים קרובות על “אשליית ההתהוות העצמית”. כל מה שקיים, קיים בתלות במה שאינו הוא, נוצר מדברים אחרים. לאף אחד מאתנו אין מהות עצמית. זו אמירה שפורשה במהלך הדורות בדרכים שונות, ומתעוררת שאלה: אינטואיטיבית, איך אנחנו תופסים את עצמנו? אנחנו מרגישים שלכל דבר ואדם יש מהות עצמאית משלו. אפשר לחזור אחורה ולשאול את השאלה העתיקה מכל: מי אני? אינטואיטיבית, ייתכן שנדמה לנו שאנחנו לא תלויים בגוף ובתודעה שלנו – או בשום דבר אחר, או משוכנעים שאנחנו מנהלים את הגוף והתודעה מבפנים, שולטים בהם; הגוף והתודעה שלנו “שייכים” לנו, תכונותינו שונות משלהם; או שיש לנו קיום עצמי, ללא תלות בדבר. הדהרמה עונה ואומרת: אלה אשליות. אין בנו מהות כזו, אנחנו ריקים מקיום כזה.

רובנו לא מחוברים למציאות, מנסים לספק צרכים של “אני” לא מציאותי. נדמה לנו שאנחנו קבועים, מקובעים, בעלי תכונות מוגדרות; שאנחנו משהו מוגמר. ארעיות ושינויים מפתיעים ומערערים אותנו, ואנו מנסים להגן בכל מחיר על עצמנו מפניהם, מנסים למלא כל קפריזה של ה-“אני” שעליו אנו מגנים, מתמסרים להנאה, ונלחמים בסבל בתנועות של משיכה ורתיעה בלתי פוסקות. ההנאה והסבל גם הן נדמות לנו כמשהו עצמאי וקבוע – וכך אנחנו מגיבים אליהן. במקום לשים לב איך אנו חווים את עצמנו אנחנו שוכחים את חלקנו בחוויה ומתרכזים רק במה שמעורר אותה. אבל בסופו של דבר מדובר רק בטעות פשוטה וקטנה שמובילה לבעיה גדולה, עלייה למטוס הלא נכון או נהיגה בכביש המהיר בכיוון הלא נכון. כאילו אנחנו רואים את עצמנו וזולתנו דרך מסך, מחסום מבלבל שגורם לנו לראות את כולנו בצורה מטושטשת ולא ברורה. “אני” כאן ו”הוא” שם, ואנחנו שונים מהותית זה מזה, קיימים מצד עצמנו, ללא תלות זה בזה. החוכמה, לעומת זאת, רואה את היחסיות שבכל דבר וחווה את עצמנו כקשורים הדדית לזולת.

אשליית הקביעות

הבודהה וכל תלמידיו שמוזכרים בכתבי הדהרמה, וכל מורי הדהרמה מהעבר – כולם מתו. כל מי שהוזכר בהיסטוריה מת; אפילו אנחנו יכולים למות היום. הצרה היא שכל עוד אנו חיים באשליה שהדברים קבועים, כשמגיעים שינויים בחיינו אנחנו מגיבים בהלם מוחלט.

מורי מסורת הקדמפה הטיבטית נהגו לומר: “גם אם יש לך מאה תכונות טובות, בגלל טעות אחת אין תובנות.” המדיטציה על ארעיות ומוות היא בלב הדהרמה. אם כך, אם אני עומד למות היום, מה אעשה היום?

שנטידווה, נזיר במנזר נלנדה שחי במאה השמינית לספירה, אהוב עליי במיוחד. שנטידווה כתב ספר מפורסם על אידיאל הבודהיסטווה שהפך לקלאסיקה חוצת-תרבויות מאז תקופתו ועד היום. שנטידווה כותב: “נירוונה מושגת בנתינה מושלמת, נירוונה היא מטרתי; וממילא אצטרך לוותר על כל רכושי ברגע המוות, לכן עדיף לתת את כולו לזולת.”

אם יש מישהו רעב, צמא – הלוואי ואהפוך למה שיקל עליו. כל מה שנחוץ לו, כל אחד וצרכיו השונים – לאדם אחד אהפוך למכונית, לאחר אהיה סמרטפון, לשלישי אהפוך לדירה יפה… בן זוג נחמד, בת זוג, אבל העיקר הוא אוכל ומשקה, הם החשובים מכל כי בלעדיהם לא נשרוד. בתרגול מסוג זה איננו מחויבים להשקיע אפילו אגורה, הכול בתודעה. מצד שני, אם נשקיע עוד ועוד כספים עם כוונה מזיקה, לא נקבל תוצאה טובה בתרגול. לעומת זאת כאן, בתרגול נדיבות, אמפתיה ואידיאל הבודהיסטווה, הפוטנציאל החיובי שנצבור יהיה עצום.

פרדוקסלית, ככל שמכירים בסבל יותר לעומק, כך מפחיתים יותר סבל. שנטידווה מציג בפני הקורא את העובדות הלא-נעימות של הקיום האנושי: ארעיות, פגיעות, וודאות המוות. הסיכון גבוה, ולכן שנטידווה מציג באופן ישיר את מגוון הדרכים שפיתחנו כדי להיאחז בתקוות-שווא ולהסתיר מעצמנו את המצב: “בעצם הכול בסדר, זה לא כל כך נורא.” “הכול לטובה.” שנטידווה מדגיש שאין שמץ של שיפוטיות בדהרמה: מי שסובל יותר כרגע שווה-ערך למי שסובל פחות. הבודהיזם לא עוסק בצדק, הוא עסוק בהקלה על סבל. התרגול מעשי לחלוטין, כמו רופאה במחלקת טיפול נמרץ שממוקדת כל-כולה בהצלת החולה. אידיאל הבודהיסטווה אינו מבוסס על מושגי טוב ורוע, אלא על אמפתיה וחוכמת הריקות. מעשים טובים מובילים להקלה בסבלו של מישהו ואילו מעשים לא-טובים מובילים לסבל. כשאנחנו מבינים את ההבדל ביניהם, יש לנו אחריות לבחור ביניהם.

שנטידווה מנהל בספרו דיון ער – עם שותף דמיוני, על אמפתיה כמסקנה שנובעת מהבנת הארעיות. מעניין לשאול את עצמנו: במה אנו שונים מהשותף של שנטידווה שחי במאה השמינית לספירה? במה אנו דומים?

שנטידווה כותב:

“בתור התחלה, שאף למדוט על הדמיון בינך לזולת. בשמחה ובסבל כולם שווים; לכן הגן על כולם, כמו על עצמך.

היד ושאר איברי הגוף רבים ושונים זה מזה, אך כולם אחד – הגוף שיש להגן עליו. בדיוק כך הזולת, בשמחתו ובסבלו, מבקש לעצמו להרגיש אושר ממש כמוני.

כאביי אינם גורמים אי-נוחות לגופו של הזולת, אבל קשה לי לשאתם מהסיבה הפשוטה שהם שלי.

ואת כאב הזולת אינני מרגיש, אבל מכיוון שאקח אותו על עצמי – סבל הזולת יהפוך לשלי, כואב ואמתי.

ולכן אקל על סבלו של זולתי, כי כאב הוא רק כאב, בדיוק כמו שלי. ואעזור לאחרים כי הם בחיים, כמו גופי-שלי.

אני והזולת מבקשים לעצמנו אושר באופן שווה, אז היכן השוני שיבדיל בינינו, שבגללו ראוי לשאוף להשיג רק אושר אישי לעצמי?

אני והזולת נרתעים מסבל באופן שווה, אז היכן השוני שיבדיל בינינו, שבגללו ראוי לשאוף להציל את עצמי בלבד?

כאבו של הזולת אינו מזיק לי, לכן אינני מתגונן מפניו. אז למה לי להתגונן מפני הכאב העתידי “שלי”, כאב שאינו מזיק “לי” בהווה?

אם תחשוב “כי יהיה עלי לשאת אותו בעתיד” הרי שזו מחשבה שגויה. מה שמת הוא דבר אחד; מה שנולד – שונה.

אם תטען כעת “על מי שסובל להגן על עצמו מפני פגיעות עתידיות!” אומר לך: הכאב שברגלי איננו כאב ביד, אז למה איבר אחד מגן על רעהו?

אולי תאמר “נכון, זה אינו מוצדק, אבל זה קורה כתוצאה מאחיזה ב’אני’.” אבל יש להיפטר לחלוטין ממה שאינו מוצדק לי ולזולת!

רצף התודעה וקבוצות אנשים, כמו צבאות ושרשראות פרחים – כולם אינם אמתיים. לכן אין כאן אף לא אחד שירגיש כאב, כי מיהו “בעל” הכאב?

לסבל אין “בעלים”, לכן אין בו הבדלים. הכאב הוא כאב, לכן יש להקל עליו. מה הטעם בשרטוט גבולות?

“אבל למה לשכך את כאבם של כולם?” אינך יכול להתווכח בצורה כזו! אם “כאבי” ישוכך, יש לשכך את כאב “הזולת”. אם כאב הזולת לא ישוכך, אין לשכך את שלי.

“החמלה גורמת לנו לחוש כאב,” אתה טוען, “אז למה לי לפתח חמלה?” אבל כשאתה חושב על סבלם האינסופי של בעלי התודעה, איך נדמה לך שהעקיצה הקלה של חמלתך קשה כל כך?

ואם בעזרת כאב בודד שכזה תוקל כמות עצומה של סבל, זהו כאב שאנשים אמפתיים ישאפו לטפח בעצמם ובאחר.

פרדוקס האלטרואיזם

המורה הטיבטי זופה רינפוצ’ה אומר: אידיאל הבודהיסטווה משמעו לרצות שהזולת ישתמש בי. אה! הגענו לנקודה העיקרית, ללב העניין. לעתים קרובות אנחנו חושבים “הוא מנצל אותי.” למתרגל, המטרה של התרגול היא שהזולת ישתמש בו וירוויח מהקשר. כשמישהו משתמש בו, המתרגל שמח מכל הלב.

ככל שבודהיסטוות יכולים לתת יותר, כך האמפתיה שלהם מתחזקת ואומץ הלב שלהם מתעצם. זה חשוב מאוד. לכן מתרגלי הדרך האוניברסלית שואפים לנהוג כמו בודהיסטוות, ששואפים לנהוג בתורם כמו הבודהה או הבודהות. בהקשר זה, חלק מהתרגול הוא לומר לעצמנו: הלוואי ואחרים ישתמשו בי לכל מה שישמח אותם ויביא להם אושר והקלה. הלוואי ואהפוך לכל מה שנחוץ לאחרים. שנטידווה ממשיך ומתאר באופן חווייתי, אישי מאוד, את אידיאל הבודהיסטווה:

“לטובת כל מי שסובל בעולם, עד שכל מחלותיהם יירפאו, לו אהפוך למענם לרופאה, לאחות, לתרופה בעצמה.

לו אהפוך לגשם של אוכל ומשקה, אקל על צמא ורעב המוני. לו אהפוך למזון ופרנסה בתקופות של מחסור.

למען בעלי תודעה עניים וחסרי כל, לו אהיה אוצר אינסופי שיונח בהישג ידם, מקור מגוון של כל מה שנחוץ להם.

לכן גופי וכל רכושי, וכל התרגול שתרגלתי – אתן את הכול לזולת מבלי לחשוב על תמורה, כדי להועיל לו.”

זופה רינפוצ’ה ציין פעם בהומור האופייני לו: “לא מוזכר בטקסט להיות בית שימוש… כי כמובן, אם הכול היה מוזכר, הספר היה באורך אלפי עמודים. אבל הרעיון הכללי מובן. מי שצריך שירותים – הלוואי ואהפוך לשירותים בשבילו. זו מחשבה מעניינת, מה זה עושה לתחושת העצמי שלי?”

זהו לב העניין בתרגול האישי: הלוואי והייתי הופך לכל דבר שבעלי תודעה צריכים. זה שינוי עמדה רדיקלי. לרוב האנוכיות הלא-חכמה רוצה שהזולת ישרת אותנו, ואילו כאן שנטידווה מציע בדיוק את ההיפך. זו הדיקטטורה של האנוכיות הלא-חכמה: אנחנו רק אדם אחד, יש אינספור בעלי תודעה אחרים – אבל בשעה שאנחנו יכולים להשתמש בהם, הם לא יכולים להשתמש בנו. זה חסר היגיון ולא מעשי.

מצד שני, כשהתודעה חושבת כך, כשהיא רוצה שהזולת ישתמש בנו – שמחה עצומה יכולה לנבוע מהמחשבה הזו. החיים שמחים בצורה שלא תתואר. אתם יכולים לתאר לעצמכם, שואל זופה רינפוצ’ה, את התחושה כשעמדתכם משתנה לחלוטין בצורה כזו? כשהיא רוצה להפוך למה שנותן חיים, בריאות, רווחה, איכות חיים, לכל דבר שבעלי התודעה מבקשים לעצמם ומאחלים לעצמם והיו רוצים. להפוך למים, לאוכל, לתרופות, לצוות רפואי, לקביים למי שזקוק לקביים, למים נקיים למי שאין לו, לאוכל למי שרעב בוונצואלה, למקלט בטוח בסוריה, לאש או תנור או שמיכה למי שקופא ברחוב בניו יורק בחורף. הלוואי וישתמשו בי כך תמיד, לעד. מעניין, לא? מה התודעה אומרת על זה?