ויתור

איה קהמה (Ayya Khema) 1997-1923, היתה האישה המערבית הראשונה שהפכה לנזירה במסורת התהראוודה ושימשה כמודל והשראה לנשים מכל המסורות הבודהיסטיות שביקשו להחיות את נוהג הנזירות של נשים בעידן המודרני. הוסמכה כנזירה בודהיסטית בסרי-לנקה בשנת 1979. איה קהמה ייסדה מספר מנזרים ומרכזים בודהיסטים ברחבי העולם: Wat Buddha Dhamma – מנזר במסורת נזירי היער באוסטרליה, מרכז בודהיסטי בינלאומי להכשרה ותרגול של נזירות בסרי לנקה, Buddha-Haus – מרכז מדיטציה שבסמוך לו מנזר  Metta Viharaבגרמניה. בשנת 1987 היא ארגנה את הכנס הבינלאומי הראשון לנזירות בודהיסטיות שהביא להקמת Sakyadhita  ארגון בינלאומי של נשים בודהיסטיות. חיברה ספרים רבים באנגלית ובגרמנית על מדיטציה ובודהיזם. ניתן למצוא ברשת מעל 400 שיחות דהרמה שלה.

***

כדי לאמץ את הדרך הרוחנית במלואה, כדי שאפשר יהיה לגדול ולהלך עליה בבטחה, עלינו לוותר. ויתור אינו אומר בהכרח לגזוז את כל השיער או ללבוש גלימות. ויתור משמעותו לוותר על כל הרעיונות והתקוות שהתודעה רוצה לאחוז ולהחזיק, כל מה שהיא רוצה להתעניין בו ולחקור. התודעה רוצה עוד ממה שזמין לה. אם לא תוכל לקבל עוד, אזי תמציא פנטזיות ודמיונות ותשליכם על העולם. זה לעולם לא יביא סיפוק אמיתי, שלווה פנימית, אליה ניתן להגיע רק על ידי ויתור. “לשחרר” היא מילת המפתח בדרך הבודהיסטית, התפוגגות התשוקה. עלינו להבין פעם אחת ולתמיד ש”עוד” אינו “טוב יותר”. אי אפשר להגיע לסופו של “עוד”, תמיד יש משהו מעבר לזה. אבל בהחלט אפשר להגיע לסוף של “פחות”, גישה הרבה יותר הגיונית.

מדוע לשבת מבודד במדיטציה ולהרוס את סיכוייך ליהנות מכל ההזדמנויות שהעולם מציע לך? אפשר לצאת לטיולים, לעסוק בעבודה מאתגרת, לפגוש אנשים מעניינים, לכתוב מכתבים או לקרוא ספרים, לבלות בנעימים במקום אחר ולהרגיש ממש נינוח – אולי אפילו למצוא דרך רוחנית אחרת. כשהמדיטציה אינה עולה יפה, המחשבה עלולה לעלות: “מה אני באמת עושה, מדוע אני עושה את זה, בשביל מה, מה יצא מזה?” אז מגיעה המחשבה: “אני לא באמת מסוגל לעשות את זה כמו שצריך, אולי כדאי שאנסה משהו אחר.”

העולם נוצץ ומבטיח כל כך הרבה, אבל אף פעם לא מקיים. כל אחד כבר ניסה כמה מפיתוייו, אך אף אחד מהם לא היה באמת מספק. הסיפוק האמיתי, השלווה השלמה, בה דבר אינו חסר, השלמות של להיות ברוגע ולא לרצות דבר, אינה יכלה לבוא על סיפוקה בעולם. אין דבר שיכול למלא לחלוטין ובאופן מלא את כל רצונותינו. כסף, רכוש חומרי, בן אדם אחר, חלק מאלה יכולים לעשות את זה. ועדיין נותר הספק המעקצץ: “אולי אמצא משהו אחר, יותר נוח, יותר קל, פחות תובעני ומעל לכל, משהו חדש.” תמיד מה שחדש מבטיח סיפוק.

צריך להבין את התודעה כפי שהיא, רק עוד חוש, שבבסיסו המוח, כפי שלראייה יש בבסיסה העין. בזמן שרגעי-התודעה עולים ואנו באים עימם במגע, אנו מתחילים להאמין למה שאנחנו חושבים, ואפילו לקחת עליהם בעלות: “זה שלי.” בגלל זה אנו כל כך מתעניינים במחשבותינו ורוצים לטפל בהן. זוהי מסקנה מתבקשת, שאנשים מטפלים טוב יותר בדברים ששייכים להם, מאשר באלו השייכים למישהו אחר, ובאותו אופן, אנו עוקבים אחר רגעי-התודעה שלנו ומאמינים לכולם. אולם הם לעולם לא יביאו אושר. הם מביאים רק דאגה וספק. לעתים הם מספקים בידור, לעתים דיכאון. כשעולה הספק ואנו ממשיכים איתו, הולכים איתו, הוא יכול להוביל אותנו לנקודה שבה לא נותר כבר תרגול. אולם הדרך היחידה להוכיח שהחיים הרוחניים מביאים סיפוק, היא לתרגל. המבחן של הפודינג הוא באכילתו. איש מלבדנו אינו יכול להוכיח לנו את זה; להזדקק להוכחה חיצונית, כך שכל מה שצריך לעשות זה לתפוש את זה ולהזין את עצמנו, אינה הגישה הנכונה.

הסיפוק שאנו מחפשים אינו משהו שאנחנו יכלים לקבל ולדחוף לתוך התודעה והגוף האלה. הבור הפעור גדול מכדי שאפשר יהיה למלא אותו. הדרך היחידה למצוא סיפוק היא לוותר על ציפיות ורצונות, על כל מה שמתחולל בתודעה, כדי שדבר לא יחסר. אז לא נותר דבר למלא.

אי הבנה זו, החוזרת על עצמה שוב ושוב, הינה הגישה הטיפוסית של: “אני רוצה שיתנו לי. אני רוצה לקבל ידע, הבנה, אהבה ונדיבות, התחשבות. אני רוצה לקבל התעוררות רוחנית.” אין דבר שאפשר לקבל, מלבד הוראות ושיטות. עלינו לעשות את עבודת התרגול היומיומית, כדי להגיע להיטהרות. לא ניתן לתקן חוסר סיפוק על ידי הרצון לקבל משהו חדש. בכלל לא ברור לנו מאיפה זה אמור לבוא. אולי מהבודהה, או מהדהרמה, או אולי נרצה לקבל זאת מהמורה שלנו? יתכן שנרצה לקבל את זה מהמדיטציה שלנו, או מספר. התשובה אינה בקבלת משהו מחוץ לעצמנו, אלא בהשלכת הכל.

מה הדבר הראשון שעלינו להיפטר ממנו? רצוי מהעיוותים של התודעה, המספרים לנו ללא הפסק סיפורים בדיוניים ולא אמינים. ועדיין, כשאנו שומעים אותם, אנו מאמינים להם. דרך אחת להביט בהם ולא להאמין להם, היא לכתוב אותם. הם נשמעים מגוחכים כשכותבים אותם על הנייר. המוח יכול תמיד להמציא סיפורים חדשים, הרי אין להם סוף. ויתור הוא המפתח. לוותר. לשחרר.

לוותר משמעו גם כניעה לידיעה הבסיסית, התת מודעת, שהדרכים הארציות אינן עובדות למעשה, ושישנה דרך אחרת. איננו יכולים לנסות להישאר בעולם ולהוסיף משהו לחיינו; עלינו לוותר לחלוטין על שאיפותינו. להישאר כפי שאנחנו ואז להוסיף לזה משהו — איך יתכן שזה יעבוד? אם יש לך מכונה מקולקלת ואתה מוסיף לה חלק, זה לא יגרום לה לעבוד. צריך לשפץ את המכונה כולה.

זה אומר שעלינו לקבל את הבנתנו הבסיסית שדרכי המחשבה הישנות אינן מועילות. תמיד תהיה ‘דוקהה‘, שוב ושוב. זה ממשיך לבוא, הלא כן? לפעמים אנחנו חושבים: “זה בטח בגלל משהו מסוים, או אולי זה בגלל מזג האוויר.” ואז מזג האוויר משתנה או אותו אדם עוזב, אבל הדוקהה עדיין ישנה. אז זה לא היה זה, ועלינו לנסות למצוא משהו אחר. במקום זאת, עלינו להיעשות גמישים ורכים ולהתייחס למה שבאמת עולה, בלי כל הפיתולים, ההצטברויות וההסתעפויות של התודעה. מה שעולה יכול להיות טהור או לא טהור, ועלינו לדעת כיצד לטפל בכל אחד מהם.

ברגע שאנו מתחילים להסביר ולהצדיק, כל התהליך שב ומתפרק. אסור לנו לחשוב שאנו יכולים להוסיף משהו לעצמנו כדי שנהיה שלמים. הכל צריך להילקח מאיתנו, כל המכלול המזוהה, כדי שנהפוך לאדם שלם. ויתור הינו שחרור הרעיונות, המחשבות, המתיימרות להיות האדם שיודע. מי יודע את האדם שיודע? אלו רק רעיונות שרוגשים וגועשים, עולים ונעלמים. ויתור אינו הביטוי שלהם כלפי חוץ, הוא רק התוצאה שלהם.

הסיבה היא פנימית, והיא זו שעלינו לתרגל. אם אנו חושבים על מנזר כמקום למדיטציה, נגלה שמדיטציה אינה יכולה להתקיים ללא ויתור.