וימלקירטי: בודהיסטווה בעל-בית

הסיגלובדה סוטה היא אחת מן המקומות הבודדים שבהם הבודהה מדבר ישירות אל בעל-בית (אדם שאינו נזיר) על התרגול הבודהיסטי וכיצד ליישם אותו ביעילות בחיים. וימלקירטי נירדסה סוטרה מציגה בעל-בית שהידע שלו אודות דרך האמצע והאופן שבו הוא מגשים את דרך הבודהיסטווה מהווים דוגמא לתרגול בודהיסטי בעל מעורבות, אשר מעורר יראה ופחד אפילו בתלמידיו המנוסים ביותר של הבודהה.

וימלקירטי נירדסה סוטרה מלמדת כי אידיאל הבודהיסטווה של “היד הפתוחה בנדיבות” יכול להביא להקלה גדולה יותר מחוסר סיפוק, באמצעות פעולות של חמלה ושל אלטרואיזם, מזו שמתאפשרת באמצעות הגעה לרגעי הארה. זהו לימוד הליבה של מסורת המהאיאנה, עם המסר שלה בדבר מעורבות חברתית המבוססת על עקרונות בודהיסטיים. אין זה משנה אם תחלץ לעזרתם של אחרים מתוך רגש (חמלה) או מתוך הגיון (אלטרואיזם), הפעולה של סיוע לאדם בצרה היא האידיאל הגבוה ביותר במהאיאנה שתוכל להשקיע בו מאמץ, אנרגיה ומחויבות. הלימוד והתרגול הבודהיסטי שלך חייבים לכלול יותר מאשר את המסע שלך ל”חוויית הארה”, שכן לעצור שם הוא מעשה של אדם אנוכי. אדם שאינו אנוכי שואף מעבר לכך, אל מטרה נעלה יותר, זו של הארכה ומתיחה של ידך האלטרואיסטית והחומלת בשעה ובמקום שבו היא דרושה.

“היישום הנעלה שלו משתווה לשכנוע הפנימי הרב שלו, השכנוע הפנימי הרב שלו משתווה לנחישותו, נחישותו משתווה לתרגול שלו, התרגול שלו משתווה למסירותו המוחלטת, מסירותו המוחלטת משתווה לטכניקה המשחררת שלו, הטכניקה המשחררת שלו משתווה ליכולתו להביא להתפתחות של יצורים חיים, יכולתו להביא להתפתחות של יצורים חיים משתווה לטוהר של שדה-הבודהה שלו”. (וימלקירטי נירדסה סוטרה, בתרגום רוברט ת’ורמן).

וימלקירטי היה בעל-בית רגיל שחייו הפכו למודל שהבודהה מציע כדוגמא למה שהמורה שלי, אאובנקס סנסי, מכנה “אלטרואיזם תמידי”, מה שאני הייתי מכנה “תשומת לב תמידית”. וימלקירטי בוחר שלא ללכת בדרך של חיי נזירות. במקום זאת הוא מיישם את האידיאלים של מצויינות אנושית במציאות של חיי החול היומיומיים שלו. וימלקירטי מוצג בלימוד של המהאיאנה כמי שמייצג את בעל-הבית האידיאלי, כיוון שהוא בודהיסט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ללא חופשות. הדבר המתאר אדם שאינו נזיר, בעל-בית של דרך האמצע, החי את אידיאל הבודהיסטווה. מחויבותו למידות הטובות ונחישותו להביא לשחרורם של אחרים באמצעות סיוע להתפתחותם היא הדוגמא המתקנת ומקיפת-כל (טוהר שדה-הבודהה שלו) שהוא נותן. הבן את המושג “שדה-בודהה” כ”צ’י”, הכוח המחבר המתקיים בינך לבין העולם שסביבך. אופן היותך משפיע ישירות על החוזק או החולשה של שדה-הבודהה שלך.

ישנו קטע בסוטרה המתאר חלק מן היישום הנעלה של וימלקירטי. “עושרו היה עצום, על מנת שיוכל לקיים את העניים ואת חסרי הישע. הוא הקפיד על מוסריות טהורה על מנת להגן על חסרי המוסר. הוא שמר על סובלנות ועל שליטה עצמית על מנת לפייס יצורים שהיו כועסים, אכזריים, אלימים וברוטליים. הוא זהר מאנרגיה על מנת לעורר השראה באנשים שהיו עצלים. הוא שמר על ריכוז, תשומת לב ומדיטציה על מנת לתמוך במעורערים בנפשם. הוא השיג חכמה החלטית על מנת לתמוך בטיפשים”. (וימלקירטי נירדסה סוטרה, בתרגום רוברט ת’ורמן).

קטע זה מראה כי וימלקירטי רכש את שש השלמויות של תרגול המהאיאנה במלואן – נדיבות, מוסריות, סובלנות, אנרגיה, מדיטציה וחכמה, אשר שלושת האחרונות מביניהן מתורגלות באופן מסורתי רק על ידי נזירים. הוא לא הצטיין בהן עבור עצמו בלבד, למען התפתחות אישית חיובית, אלא המשיך אל הצעד המכריע הבא, הצעד של בודהיזם מעורב, בכך שהציע את ידו הפתוחה, האלטרואיסטית, מתוך השתוות הנפש (אופקהא, בפאלי). סיפורו של וימלקירטי נועד לחזק בעלי-בית בעזרת הידע שהליכה בדרך הבודהיסטווה הינה אפשרית לכולם. עלינו רק להכיר בטבע-הבודהה שלנו עצמנו.

בתחילת הסוטרה, זה שהתעורר (הבודהה) מבקש מתלמידיו הקרובים ביותר, ביניהם אננדה וסריפוטרה, ללכת לביתו של וימלקירטי ולשוחח עימו. במפגן של אגו הם בוחרים שלא ללכת, כיוון שידוע כי הידע והתרגול של וימלקירטי עולים על שלהם. הם חוששים שהוא ישאל אותם שאלות שעליהן לא יוכלו להשיב. הסוטרה מספרת כי בשומעם זאת, קבוצה של בודהיסטוות, ובתוכם מנג’ושרי, הלכה לבקר בביתו של וימלקירטי. שם, מנג’ושרי שאל את וימלקירטי על החיים לאור אידיאל הבודהיסטווה. אדם רגיל זה ענה תשובות שאותן יוכל להבין כל אדם רגיל אחר.

מנג’ושרי: מהי החמלה הגדולה של בודהיסטווה?

וימלקירטי: לתת את כל שורשיהן של המידות הטובות שנצברו לכל היצורים החיים.

מנג’ושרי: מהי השמחה הגדולה של הבודהיסטווה?

וימלקירטי: להיות שמח וללא כל חרטה בנתינה.

מנג’ושרי: מהו שוויון הלב של הבודהיסטווה?

וימלקירטי: מה שמועיל גם לעצמי וגם לאחרים.

מנג’ושרי: היכן צריך להתמקם מי שמבקש למצוא במחסה ברוחב ליבו של הבודהה?

וימלקירטי: עליו להתייצב בלב שווה כלפי כל היצורים החיים.

מנג’ושרי: היכן צריך להתמקם מי שמבקש להתייצב בלב שווה כלפי כל היצורים החיים?

וימלקירטי: עליו לחיות למען שחרורם של כל היצורים החיים.

מנג’ושרי: מה על מי שמבקש לשחרר את כל היצורים החיים לעשות?

וימלקירטי: עליו לשחרר אותם מן התשוקות שלהם.

מנג’ושרי: כיצד על מי שמבקש לחסל את התשוקות לנהוג?

וימלקירטי: עליו לנהוג כראוי.

מנג’ושרי: כיצד עליו לנהוג על מנת “לנהוג כראוי”?

וימלקירטי: עליו לנהוג באופן מועיל ופורה.

וימלקירטי מתאר היטב כיצד לחיות את חיי הבודהיסטווה. לתרגל בודהיזם זה לתת בחופשיות מהמשאבים, מהכישורים ומזמנו של המתרגל, על מנת לשחרר את כל הברואים, ובכלל זה הלא-עצמי, מסבל, מחוסר סיפוק ומייסורים.

בספרו ‘הארה רגילה’ כותב צ’ארלס לוק, “סוטרה זו מתאימה במיוחד ליישום עבור תלמידים מערביים של בודהיזם, משום שהיא מלמדת שאנשים החיים חיים חילוניים [בעלי-בתים] יכולים לתרגל בודהיזם באותה מידה של יעילות כשם שיכולים חברים בקהילות נזירים.”

וימלקירטי מהווה דוגמא בסוטרות גם לגילוי השתוות הנפש, שכן התרגול שלו של נדיבות מופנה כלפי בני כל הקסטות, דבר מהפכני בתרבות של תקופתו. החמלה והאלטרואיזם שלו לא היו מוגבלים לבני המעמד שלו.

“כיוון שרצה להציל אנשים, [וימלקירטי] השתמש באמצעים המיומנים המעולים שלו כדי לכונן את משכנו בוויסלי, שם, בעזרת עושרו העצום משך את העניים, בטוהר מוסריותו משך את הרשעים, במתינות ובאיפוק שלו משך את הכועסים, במאמץ גדול משך את העצלנים, עם ריכוז חד משך את מי שדעתו מוסחת ועם חכמה מקיפה משך את הטיפשים”.

אין צורך לחיות חיי נזיר בכדי לחיות את אידיאל הבודהיסטווה. אין צורך בקירות המנזר כדי להביא את אידיאל הבודהיסטווה למימוש. סביבתך מלאה הזדמנויות לתרגל בודהיזם, להיות סוכן חיובי של שינוי. הצע מזמנך ומכישוריך לארגון מקומי. חפש אחר קבוצה או מטרה שיש לך עניין בה ושעושה עבודה חיובית בקהילה שלך. נדב כמה זמן שאתה יכול ואיזה כישורים שיש לך. ייתכן כי לשם כך תידרש לצאת מ”איזור הנוחות” שלך, וגם זה הינו חלק מן התרגול של מצוינות אנושית. הפוך לחלק מרשת חברתית של אנשים עם נחישות דומה לעשות טוב למען אחרים. אין זה חשוב או הכרחי שיהיה זה ארגון בודהיסטי.