התעוררות או הארה?

לא מעט מאמרים קיבלו את הכותרת המסקרנת: התעוֹררוּת או הארה? למרות שבמבט ראשון, השאלה הזו נראית פרובוקטיבית או סמנטית ותו לא, ניתן להתייחס אליה גם כשאלה המנסה להבחין בין שתי תפיסות שונות לגבי הדרך הרוחנית, והמצב אליו שואפת דרך זו.
בקונטקסט הבודהיסטי, התשובה לשאלה זו תהיה חד משמעית: המטרה של הדרך הרוחנית היא התעוֹררוּת ולא הארה. למרות שבשפת הפאלי והסנסקריט, המילה “בּוֹדְהִי” מתורגמת לעיתים קרובות כ”הארה” (enlightenment), והמושג “בּוּדְהַה” מתורגם כ”מוּאר” (enlightened), אין למילים אלו כלל משמעות של “אוֹר” או “הארה”. המשמעות המילולית המדויקת של השורש budh, ממנו נובעים מושגים אלו, היא “להתעורר”, ולכן המילה “התעוֹררוּת” ו”אדם עֵר” יהיו התרגום הנכון בקונטקסט הבודהיסטי.
יש לנטוש ולזנוח ולא לגלות ולחשוף
ינץ לוי כבר כתב על ההבדלים בין המילים התעוֹררוּת להארה, וציין נקודה חשובה: “המילה אינה החוויה. עֵרוּת או הארה – שתיהן מטאפורות לתיאור חוויה”. אכן מילים אלו הן רק מטאפורות שמנסות לתאר מצב מסוים, אבל כל אחת מהן “זורקת” אותנו לעולם דימויים שונה, שיכול להשפיע על הצורה בה אנחנו מבינים את התרגול הרוחני, ואת הכיוון אליו אנו הולכים.
אפשר לומר באופן כללי, שהמילה הארה מרמזת על שתי תפיסות רוחניות. הראשונה, כפי שכתב ינץ, מצביעה על כך שמקור האור הוא חיצוני, ושמי שזוכה “בהארה” הוא מוּאר על ידי אור חיצוני, אולי אלוהי. השנייה, רואה את מקור האור לא בחוץ אלא בפנים, ומצביעה על כך שיש אור פנימי מוסתר, שיש לגלות ולחשוף. המילה הארה אם כן מקפלת בתוכה את ההנחה שיש “אור” כלשהו, שיכול להאיר אותנו מבחוץ, ולהפוך את מה שהיה קודם לכן חשוך למוּאר, או שישנו “אור” פנימי שעלינו לגלות, על מנת לאפשר לו “לזרוח”. בשתי האפשרויות, ההצבעה היא לעבר גילוי של אותו “אור” חיצוני או פנימי. החיפוש הרוחני בתפיסה זו, הוא חיפוש אחר משהו. המטאפורה מצביעה על הרצון למצוא דבר מה שהיה נסתר עד כה; היא מרמזת על חיפוש אחר מציאות “אחרת”, “מציאות רוחנית”, בתוכנו או מחוצה לנו.
לעומת זאת, הבּודְהה בדרשותיו שבקנון הפאלי, מצביע על כיוון אחר לחלוטין. נראה כי הבּודְהה זיהה את המכשולים שעלולים להתעורר אצל המחפש הרוחני שדרכו מבוססת על חיפוש אחר משהו. הוא זיהה את הבעייתיות בחיפוש רוחני המבוסס על תיאוריה מטאפיזית זו או אחרת, וההנחה כי ישנו אור פנימי או חיצוני היא סוג של הנחה מטאפיזית. אין זה אומר שהבּודְהה שלל באופן קטגורי את קיוּמה של מציאות אחרת, הוא פשוט זיהה את הקושי שחיפוש אחריה יכול לעורר בתרגול הרוחני. חיפוש מסוג זה יכול ליצור יותר היתפסות והיצמדויות מאשר את היכולת להרפות ולהשתחרר. הרי כל עוד לא חווינו את אותו “אור” הוא תמיד יישאר בגדר תיאוריה בשבילנו, עוד “משהו” שאפשר לפתח היצמדות אליו.
הבּודְהה אם כן בחר לכוון את תלמידיו לא לחיפוש אחר משהו שעדיין לא “נחשף”, אלא לקראת פירוק והפסקה של מה שגורם לנו כאב וסבל.
ההדרכה הרוחנית של הבּודְהה מצביעה קודם כל על מה שיש לנטוש ולזנוח, ולא על משהו שיש לגלות ולחשוף. ההתעוֹררוּת היא התהליך בו אנו משילים את אותם הדברים שמונעים מאיתנו חיי עֵרות וחופש. ההתעוֹררוּת הסופית היא פקיחת העיניים שהיו עד כה עצומות בעקבות מכשולים ומעכבים שונים. ומה קורה כשנפתחות העיניים? זה כבר סיפור אחר…
“לא אחזור לכאן פעם נוספת”
ב”דרשה הגדולה לסַצַ’קַה”, מסביר הבּודְהה לסַצַ’קַה, שהיה תלמידו של אחד המורים הרוחניים החשובים בתקופתו של הבּודְהה, ניגַנְטְהַה נַטַפּוּטַּה (שהיה כנראה מייסד דת ה ג’ייניזם), מהם אשליה ובלבול. סַצַ’קַה ניגש אל הבּודְהה במטרה לסתור את תורתו, וכך מסביר לו הבּודְהה:
“זה שלא נטש את אותם ‘המכתימים’, שמייסרים, מובילים לקיוּם נוסף, מְצַעֲרִים, הגורמים סבל, ומובילים בעתיד ללידה, זיקנה ומוות, לו אני קורא [אדם] מבולבל/שחי באשליה. אי-נטישת ‘המכתימים’ זה הבלבול/אשליה. זה שנטש את אותם ‘המכתימים’, שמייסרים, מובילים לקיוּם נוסף, מְצַעֲרִים, הגורמים סבל, ומובילים בעתיד ללידה, זיקנה ומוות, לו אני קורא אדם שאינו מבולבל/שחי באשליה. נטישת ‘המכתימים’ זו הפסקת הבילבול/האשליה”. [MN I.250]
אז מה עלינו לנטוש, לזנוח ואף לעקור מן השורש על מנת שנוכל לעבור לגדה השנייה, אותה מטאפורה בודהיסטית מפורסמת על ההתעוֹררוּת? מהם אותם “המכתימים” שגורמים לנו אי-נחת, כאב וסבל?
הבּודְהה מנה עשרה ’כּבָלים‘ (בפאלי: סַמְיוֹגַ’נַה), הכּוֹבְלים את התודעה והגוף (המורכבים מחמשת המִצְרָפִים – גוף, תחוּשה, תפיסה, התניות/נטיות והכּרה), לחווֹת אי-סיפוק, כאב וסבל, וכן שלושה ’מכתימים‘ (בפאלי: אַאסַוַא), ה”מכתימים” את התודעה ומונעים את ההתעוררוּת.
המילה “סַמְיוֹגַ’נַה” (כּבָלים), נובעת משורש שמשמעו ’לחבר ביחד‘. הכּבָלים הם בעצם הרגלים של התודעה, נטיות ותכונות אופי שגיבשנו במהלך החיים (והחיים הקודמים), ושעל פי התפיסה הבודהיסטית חייבים להינטש כדי להשתחרר. הבּודְהה מנה עשרה כּבָלים: 1. השקפה בדבר זֶהוּת עַצְמִית קבועה ונצחית 2. סָפֵק 3. היצמדוּת לטקסים וציווּיִים חיצוניים 4. התשוקה להנאות החושים 5. שנאה 6. התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן 7. התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה 8. יהירוּת/ גַּאֲוָה 9. חרדה 10. אי-ידיעה. שלושת המכְתימים הם: התשוקה להנאוֹת החוּשים, התשוקה להיות, ואי-ידיעה (ניתן לראות שישנה חפיפה מסויימת בין המכתימים לבין הכּבָלים: שלושת המכתימים מופיעים כחלק מהרשימה של הכּבָלים).
המכתימים והכּבָלים הם מצבי תודעה שמתעוררים בעקבות תנאים מסויימים ו”מכתימים” את התודעה, כך שהם משאירים “רוֹשם”, שמהווה בסיס למצב התודעה הבא. כך נוצר רצף של מצבי תודעה לא-עֵרים, שגורמים לנו סבל. על פי התפיסה הבודהיסטית, מצבי תודעה אלו, למרות ה”רוֹשם” שהם משאירים, יכולים כמובן להיעלם לחלוטין. זו מטרתו של התרגול הבודהיסטי: להפסיק את רצף מצבי התודעה הלא-מועילים, ולפתח מצבי תודעה מועילים. רק תודעה המשוחררת לחלוטין מכבלים ומכתימים אלו, היא תודעה של אדם משוּחרר, אדם עֵר.
אם כן, התפיסה הבודהיסטית מפנה את תשומת לבנו אל מה שיש לנטוש ולהפסיק, ולא אל עבר משהו שעלינו להשיג ולמצוא. הבּודְהה בעצם כיוון לדבר אחד ויחיד, או כפי שהוא בעצמו הכריז שוב ושוב : “אני מלמד את הסבל ואת הפסקתו של הסבל” [SN III.119]. אם אכן אי-הנחת, הכאב והסבל הם תוצר של ראייה מבולבלת ומעורפלת של המציאות, קרי ראיית המציאות דרך המכתימים והכּבָלים, אותם “פילטרים” דרכם אנו חוֹוים את העולם, אזי הסרתם וסילוקם של “פילטרים” אלו, תאפשר ראייה צלוּלה של המציאות. או כפי שצִ’טַּה בעל הבית, שהוּכרז על ידי הבּודְהה כמורה הדהרמה הטוב ביותר בין תלמידיו שאינם נזירים [AN I.26], הסביר לנזיר גוֹדטַּה:
“אדוני, הישתוקקוּת מייצרת מגבּלה, שנאה מייצרת מגבּלה, בּוּרוּת מייצרת מגבּלה. בנזיר שסילק את כל המכתימים, ההישתוקקוּת, השנאה והבּוּרוּת לא יתהוו עוד בעתיד; הם חוסלו לחלוטין, נקטעו ונעקרו מהשורש כמו דקל שנגדע”. [SN IV 297]

ארבע פריצות הדרך
התפיסה הבודהיסטית רואה את ההתעוֹררוּת כתהליך בו יכולות להיות ארבע “פריצות דרך”. ארבעת “פריצות דרך” אלו הן מדרגות ההתעוֹררוּת שמוגדרות על הכבלים והמכתימים שנחלשו או נעלמו לחלוטין מהתודעה, ולא על פי מה השיג או הבין אותו אדם (כלומר התוכן). תהליך ההתעוֹררוּת יכול להתחיל כאשר אדם “נכנס אל הזרם”, והופך ל”אָרִייַה” (אציל), ומסתיים כאשר הוא מתעורר לחלוטין והופך ל”אַרָהַנְט”, אדם שהשתחרר (וכן, זה אכן תהליך הדרגתי, ובדרך כלל לא “בום טראח”, למרות שזו גם אפשרוּת).
במדרגת ההתעוֹררוּת הראשונה, מפסיקים לחלוטין ההשקפה בדבר זֶהוּת עַצְמִית קבועה ונצחית, הסָפֵק והיצמדוּת לטקסים וציווּיִים חיצוניים. אז אותו אדם נקרא ’זה שנכנס לזרם‘ (סוֹטַאפַּטּי). במדרגת ההתעוֹררוּת השנייה, מוחלשים התשוקה, השנאה והאשליה/בלבול, ואדם זה נקרא ’זה השב פעם אחת‘ (סַקַדָאגָאמי). במדרגת ההתעוֹררוּת השלישית, נעלמים לחלוטין התשוּקה להנאות החושים והשנאה, ואותו אדם נקרא ’זה שאינו שב‘ (אַנַאגַאמי) [MN I.34 וְ SN.22]. רק במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית, נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר:
“חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת”.
קצרה כאן היריעה להרחיב על משמעותם של חלק מחמשת הכבלים האחרונים, שנראים קצת חסרי פשר, או על משמעות הכינויים של כל אחד מדרגות ההתעוֹררוּת. אבל אין זה ממש רלוונטי להבנת הרעיון המרכזי, שחשוב בהקשר של התרגול הרוחני. ההתעוֹררוּת היא תהליך של הסרה, נטישה והפסקה של מצבי תודעה שמערפלים את ראיית המציאות כפי שהיא. הדרך הרוחנית אותה התווה הבּודְהה אינה דרך בה יש לאמץ תיאוריות ורעיונות על עצמנו והמציאות, אלא דרך בה אנו מפרקים ומפסיקים את כל אותם הדברים שגורמים לאי-נחת, כאב וסבל.
אפילו המושג ניבַּאנַה (נירְוַאנה בסנסקריט), שמציין את סופה של הדרך, את “הגדה השנייה”, אינו מתאר משהו, אלא מתאר כּיבּוּי: כּיבּוּי הישתוקקוּת, השנאה והבּלבּול/אשליה. המילה ניבַּאנַה/נירְוַאנה, נובעת משורש שמשמעותו “לכבוֹת”, והמטאפורה המרכזית היא של כּיבּוּי אש. האש היא אש ההשתוקקוּת: ההשתוקקוּת שגורמת לחיים רוויים באי-נחת, כאב וסבל. ההשתוקקוּת היא אותה תנועה מנטלית בלתי פוסקת לעבר מה שנעים לנו, והרצון להרחיק מה שאינו נעים לנו. הדלק שמלבה את ההשתוקקוּת הם כל אותם “המכתימים” והכבלים שהבּודְהה מנה. לכן מי שהשיג את הנירְוַאנה, בעצם כּיבּה את הישתוקקוּת, השנאה והבּלבּול/אשליה. הוא השתחרר מאחיזתם וחי חיי עֵרוּת וחוֹפש. נירְוַאנה אם כן, זה הפסקתו של הסבל, והפסקת הסבל, היא כמובן האוֹשר…
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/542/776.html