השתוות הרוח: אופקהא-פארמי

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), יליד אנגליה, מבכירי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1976 בתאילנד, ב-1978 חזר לאנגליה והיה שותף לייסוד מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס, אנגליה), המנזר המערבי הראשון במסורת זו. בשנים 1992–2014 הוא כיהן כאב המנזר הזה. אג׳אהן סוצ׳יטו מנחה ריטריטים ברחבי העולם, והוא מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

משהגענו לפארמי האחרונה [ברשימת העשר], אנו מצפים לדבר הרם ביותר, הטוב ביותר, הפסגה. כך שאולי נתאכזב למצוא שמבחינת השלמויות, מבחינת הפעולות והכוונות, הפסגה היא איזון נפשי, השתוות הרוח – המצב שבו התודעה נמנעת מהנאה וצער, מעליות ומורדות. אולי זה לא יישמע כהתעלות מעל הכול, אבל כאימון, זהו מקום עמוק, קשוב ומלא. ואם נבחן את זה מול מה שהתודעה עושה בדרך כלל, וכיצד היא נמשכת אל הנעים והמרגש, ונמנעת מכאב, אשמה ואובדן – כנראה נכיר בכך שכדי להגיע לאיזון נפשי דרושה עשייה.

אבל האם יש בזה תועלת? איזו טובה צומחת מאיזון נפשי? ובכן, קודם לכן עסקנו בטוב לב ובחמלה, ואלה הם השניים הראשונים בארבעת הברהמה ויהארה, או ״המשכנים השמימיים״, שהם אותם מצבי תודעה נעלים, שופעים ופתוחים שבהם אדם רואה באחרים חלק מעצמו. המשכן השמימי השלישי הוא שמחה שמביעה הערכה, הכוונה להעריך את מזלם הטוב ואת שמחתם של אחרים.

אך העמוק ביותר בארבעת הברהמה ויהארה הוא איזון נפשי. בהקשר הזה, זוהי קבלה של עצמנו ושל אחרים במצב של השתוות הרוח. כשאנחנו באיזון נפשי אנחנו יכולים להתכוונן אל כל מצב שהאחר נמצא בו, למעלה או למטה, בלי שזה ישנה את האמפתיה שלנו כלפיו. יתר על כן, יש כאן גם הבנה שכל דבר שהאחר עובר ברגע זה, ישתנה, ואנחנו בוטחים ביכולתו לעמוד בו. במובן הזה, זוהי מנחה כבירה של כבוד, וגם של פרספקטיבה על המקום, כל מקום, שאנו נמצאים בו כרגע. עם איזון נפשי אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו ולאחרים לצמוח מעבר לכל ההבחנות ונקודות המבט – למקום שבו אנו יכולים להבין בחוכמה שכל מה שמתגלה כעצמי או כאחר הוא מופע חולף. ואם לא נתעסק בזה, נטיל ספק, נבחר צד, נאשים או ניתקע, תהיה לנו גישה למרחב פתוח שאינו יכול להצטמצם לדעה. זוהי הבנה חשובה ביותר. במצב של איזון נפשי, אין פניקה, התגוננות, תביעה, דחייה, האשמה, דאגה, ספק או הוקרה; זהו מצב שמאפשר לכל זה להתרוקן. לכן זו הפסגה. משהו שמוצדק בהחלט להתלהב ממנו קצת.

הכלה, לא אדישות

מחוץ למעגלים של מתרגלים, איזון נפשי אינו זוכה להערכה רבה; למעשה הוא לא מובן כלל. אכן, המילה אופקהא בפאלי יכולה להתפרש כ”ניטרלי” במובנים של רגש; היא יכולה ליצור רושם של אדם אדיש, שלא אכפת לו – שמתייחס בנונשלנטיות, אינו מתערב. אבל איזון כזה הוא טיפשות: אין בו שום דבר שמקדם. בנונשלנטיות טמון רעיון שווא שאינו מכיר במלואם את הרגש או את תוצאותיהם של מצבי תודעה. זו בריחה שמטשטשת ומערפלת אותנו; זוהי הגנה, חוסר רצון להרגיש – שאפשר להבין כשחושבים על הדברים הנוראים שאנו עדים להם באמצעי התקשורת מדי יום. כך, שבמקום להרגיש קרבה ואמפתיה לאחר, בני אדם מעירים איזו הערה, מתפלספים, או מדברים על סבל כאילו מדובר בסטטיסטיקה. אכן, לא קל להיות מודע ומכוונן ועדיין להישאר באיזון נפשי.

בדרך כלל, כשאנחנו פוגשים משהו לא נעים אנחנו חוסמים אותו, מפנים את מבטנו, לוקחים תרופה, או מסננים אותו כדי שלא נמצא את עצמנו במצב שלא נוכל לשלוט בו. כלומר, זה כך עד שקורה משהו שמכה בנו, למשל מחלה קשה. כשאנחנו חולים, בהתחלה התודעה שלנו נותרת רגועה ויציבה. אך אם המחלה נמשכת שבוע אחרי שבוע, נראה שאינה עומדת לחלוף ואולי אף מחמירה, אנחנו מפסיקים להיות שווי נפש – אנחנו עשויים להרגיש מדוכדכים ונואשים. ולא רק מחלה פיזית: אם התודעה נתקפת בחרדה או נתונה במתח במידה כזו שאנו מתקשים לישון – מצבי רוח משוגעים או דחפים אובדניים מתחילים להופיע. וכשאנו חושבים על בני אדם שנוטים למות, מאבדים שליטה בגופם או נעשים דמנטיים (מה שסביר שיקרה לרבים מאיתנו) – המצבים האלה מטרידים מאוד. כאשר הקרובים לנו הולכים ומאבדים את זיכרונם, מאבדים את היכולת לבנות משפטים או סובלים מהתקפי כעס ופניקה, כשבני אדם מתפרקים לנגד עינינו – לא קל כל כך לראות את כל זה במבט פילוסופי. אבל דרך מצבים כאלה ודומים להם, דרך ביטוייהם הרגשיים והרגשות שהם מעוררים בנו, אנו מקבלים הזדמנות לפתח ולדעת את ערכו של איזון נפשי.

למעשה, הפארמי הזאת שימושית כל הזמן, מפני שגם כשאנו חיים בסביבה מבוקרת שבה אנחנו יכולים להיות נקיים, מוזנים היטב ומוגנים, דברים לא נשארים נוחים או מעניינים לאורך זמן. לא רק מפני שמצבים משתנים כל העת באופן קיצוני, אלא גם בשל טבעם המשתנה של רגשות ותפיסות, ומה ש’מעניין’ או ‘נוח’ נעשה ‘מעיק’, ‘משעמם’. כשהמצב די נעים, אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם, נעשים משועממים, מרגישים שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו, וכן הלאה. השהייה עם הדברים כפי שהם, כשההקשר ניטרלי יחסית, היא לבדה תרגול דהמה חשוב. נוכחתי בזה בעצמי במנזרים, היכן שכל צורכי הקיום מסופקים בחינם ואתה חי עם אחרים המקפידים על הכללים ומחויבים להתעוררות – אבל ‘הדקלום של המזמור הזה והזה הוא בלתי נסבל… ושיחת הדהמה משעממת כל כך… ויש לי רעיון מעולה לפרויקט בנייה – אילו רק האחרים היו מסכימים איתי…’ וכן הלאה.

התודעה תמיד מוצאת משהו לכעוס עליו או להיות מוקסם ממנו; תמיד יימצא משהו להזדקק לו, לדאוג בגללו או להצטער עליו. זה כך מפני שהתודעה מקבלת קלט במונחים של תפיסות ורגשות שנרשמים בה כחוויה נעימה או לא-נעימה – שזה טבעי למדי. אבל תודעה שאינה מפותחת מוסיפה על זה פעילויות מנטליות ודפוסים של השתוקקות, דחייה ואינטרס אישי. אלה הם הנטיות החבויות שמתרבות ומוטמעות במודעות, ומקבלות צורה כשהתודעה מתחילה בפעולה. עם אלה, ה’קיבולת’ של הלב שלנו והיכולת לראות מצטמצמות. איננו חושבים עוד על מזלנו הטוב וכמה גרוע יותר יכול היה להיות; אנחנו שוכחים ומאבדים את האמפתיה לחוסר מזלם של אחרים; ואנו מרחיקים מאיתנו את כל הצדדים המכוערים, הדוחים, הקשים והמעיקים של חיינו.

כך שאזור הנוחות שלנו הוא רק אחוז קטן ממה שבעצם מתרחש. שאר החומר מצוי מעבר לו, היכן שברגע שאנחנו פוגשים בו אנחנו נתקפים עווית, מפני שהתודעה שלנו פשוט לא יכולה להיות עם אותם פחד, כאב או פגימוּת. וכך אנחנו מתעלמים מהם. במקום זה התודעה נוטה לדמיין את הטוב ביותר, רוצה את הטוב ביותר, ורוצה להיות המנצחת. זה המסר של החברה. וכל דבר שאינו מתאים לקריטריונים האלה נחשב לסוג ב’ שיש להרחיק מאיתנו. חברה באופן כללי נוטה להרחיק את העני, את חסר ההשכלה ואת הבלתי כשיר. אנחנו מרחיקים אותם; ואז אנחנו חוששים מהם; ולכן אנחנו מרחיקים אותם עוד יותר. ואותה תודעה שמרחיקה מופנית גם כלפינו עצמנו. אף אחד לעולם אינו מספיק טוב, ואף אחד לא יכול להיות מספיק טוב כשמתבוננים בו מנקודת המבט של אותה תודעה ביקורתית. כשמסתכלים מבעד לעדשה הזאת, לעולם לא נהיה מספיק טובים, מספיק חזקים, מספיק פיקחים, מספיק רגועים – וזו אשמתנו. כך שאנו דוחים את עצמנו, מרחיקים מאיתנו את התמיכה שיכול להעניק לנו חום הלב שלנו, ועדיין אנחנו תובעים מעצמנו להיות הטובים ביותר.

אמפתיה בהשתוות הרוח

הדרך היחידה להיחלץ היא באמצעות גישה אחרת: פיתוח איזון נפשי כקבלה עצמית. טיפוח הגישה הזאת הוא אחת התמות המרכזיות בתרגול הדהמה. לדוגמה במדיטציה: כשזיכרונות מכאיבים, או מצבי תודעה מכוערים עולים, אנחנו עוצרים, מניחים בצד את המחשבה איך הדברים צריכים להיות, ושומטים את הניסיון לנתח או לתקן את התודעה. בבדיקת התגובות האלה (בלי לשפוט אותן), מתפשטת בתודעתנו תחושה של אמפתיה שיש בה איזון נפשי. אין צורך להיאבק: ‘אני יכול להיות עם זה’.

אני אוהב לראות בתהליך הזה שלושה שלבים: שימו לב, פִּגשו את מה שעולה, והכילו הכול. כלומר, הרגישו את המחשבות, את הרגשות ואת התחושות כפי שהם; הרחיבו את ההתבוננות כדי להרגיש כיצד הם משפיעים על הגוף; והניחו לתשומת לב אמפתית לשהות מעל כל זה. אל תתעסקו בדברים, ואל תחכו פשוט שהם יסתיימו – זו אינה הכלה מלאה. במקום זאת, רככו את אותן גישות וכללו את כולן. ואפשרו לתהליך הזה להמשיך גם אל הדבר הבא שיעלה בתודעתכם. תרגישו שחרור – שאולי לא יהיה מה שציפיתם. אבל, ככל שתתמידו בתהליך הזה, כך תוכלו לבטוח יותר בהשפעתה של מודעות שיש בה איזון נפשי. וזו נקודת המפנה האמיתית. מפני שכשיש לכם הכלים, אתם להוטים לראות את כל החיים שלכם כתרגול דהמה. אתם רוצים לראות מתי אתם נעשים פגיעים ומתגוננים, ואתם תרים אחר הסימנים שמסגירים מבוכה והתכווצות – מאחר שאם תשימו לב, תתרחבו, תתרככו ותכילו הכול, התנועה להתעוררות תימשך.

אם כך, כשלמות, איזון נפשי הוא כוונה או “שריר מנטלי” ולאו דווקא רגש. זה הלב הרחב שיכול להחזיק ביציבות ובמודעות מלאה ברגשות ובתפיסות בלי להתערער. והוא מתחזק לכדי מצב תודעה כאשר הוא נתמך בפארמיטות אחרות. איזון נפשי מאפשר לנו לראות שרגש עולה, לחוש אותו במלואו ולהניח לו לחלוף. זה מה שעושה אותו יעיל כל כך: איננו זונחים את העולם, אלא מפתחים לב שהוא גדול מספיק כדי לחבק אותו. ועם זה מגיעה גם ההבנה שהעולם – צורות, רגשות, תפיסות, פעולות מנטליות ואפילו ההכרה עצמה – הוא דבר חולף שאין לו בעלות עלינו. כך שאין צורך לברוח, וגם לא לסלק שום דבר מחיינו. איזון נפשי חיוני אפוא כדי לחסום את התפשטות האש באותו שלב – בכל הפארמיטות – שבו ההתנגדות מתחילה להתלקח. אתם יודעים: כשהתודעה מתחילה להרגיש חסרת מנוחה כשמפתחים סבלנות, או לרטון ‘למה אני צריך לעשות את זה?’ כשמדובר בנדיבות, או ללחוש ‘לא מגיע להם’ כשמטפחים מטא. כשאנו באיזון נפשי מול השיטפונות האלה, איננו נלכדים בהם ואיננו נסחפים. כך הפארמי הזאת נעשית הבסיס שלכם.

שלוש הידיעות

כמבוא לפארמיטות, הבאתי את סיפורו של מי שבעתיד יהיה הבודהה כשישב תחת עץ הבודהי ופגש, ואז דחה, את גייסותיו של מארה על-ידי קריאה לאדמה להעיד על השפע העצום של שלמויות שצבר במהלך גלגולי חייו הקודמים. תיאור אחר מדגים את חלקו של האיזון הנפשי באותה התרחשות. בתיאור הזה (M.36) הבודהה מספר על שלוש ידיעות שעלו בו זו אחר זו: ידיעה של חייו הקודמים; ידיעת טבע הטוב, הרע ותוצאותיהם; וידיעת הסוף של הנטיות והשטפים הגורמים לסבל.

כך שראשית, כשתודעתו ‘מרוכזת ושרויה בשלווה’, תשומת ליבו התרחבה והקיפה את גלגולי חייו הרבים. כעת רק דמיינו שאתם עושים כך לגבי החיים היחידים שאתם יכולים לזכור – או מקדו את תודעתכם בפרויקט כלשהו או במערכת יחסים – והרהרו בפיתולים ובתפניות של הדרמה שיצרו: לרגע מרגשת, לרגע נאבקת, לרגע היא בזבוז זמן, לרגע רצויה; קבלת החלטות, תחושה קשה כשניחתת מכה, ואז תחושה טובה כשחלה פריצת דרך… וכן הלאה. האם אתם יכולים לעשות זאת בלי להגיב, להירתע או לשקוע בנוסטלגיה? האם אתם יכולים להפסיק לשפוט, לחדול להיות קורבן או כוכב? אם אתם יכולים להמשיך להיות עדים לכל אלה בשלוות נפש, האם תוכלו לומר שהחיים האלה טובים או רעים, או שלא היו ועדיין אינם בדיוק כפי שהיו – והאם אין זו התנסות מלמדת? זה השלב הראשון של איזון נפשי נבון. כך, בהיעדר שיפוטיות, התודעה נשארת פתוחה והלימוד מעמיק.

אל הידיעה השנייה הגיע הבודהה-לעתיד דרך התרחבות והעמקה נוספת: כשהרחיב את ההתבוננות מעבר לעצמו, הוא הרהר בכל היצורים החיים את חייהם עם עליות ומורדות כפי שהוא חי את חייו, וקוצרים את תוצאות מעשיהם. זו הייתה ההבנה של קַמָה (קַרְמָה) – שלכל פעולה, אפילו מנטלית, יש תוצאות. זהו חוק הסיבה והתוצאה. הוא לא אישי, ואינו מטיל אשמה. החוק אומר שמעשים, מחשבות ודיבור מרוממים אתכם למצב בהיר או מושכים אתכם מטה למצב אפל – תלוי בטיבה האתי של הכוונה שעמדה בבסיסם. הכוונה בוחרת בגן העדן, בגיהינום או במקום כלשהו ביניהם – בכל רגע ורגע. ואם אתם רואים מעבר לתגובות ולהסברים, אתם נעשים ערים לכוונת התודעה. אז אתם יכולים לחקור ולקבוע את המהלך הנכון.

כך שהכוונה של איזון פנימי מייצרת כוח לא מוּטה המאפשר לכם לראות יותר בבהירות. ולהציע את הכוח הזה לעצמכם או לאחרים – זוהי מתנה יקרת ערך. אחד החברים שלי רכש פעם בדרכי מרמה תרופות מרשם מְמכרות. אשתו ידעה על כך ובאופן טבעי הייתה מודאגת מאוד. אך במקום לבקר אותו על מעשיו, היא המתינה בסבלנות וברגע המתאים אמרה לו באופן רגוע ואכפתי שמה שהוא עושה יסבך אותו בצרה גדולה, הוא יאבד את כבודו העצמי ואת השלווה הנפשית שלו, וגם יסתבך עם החוק. אך היא הבהירה לו שהבחירה איך לפעול תלויה רק בו. דיבורה המתון, בלי דרמות והאשמות, חלחל עמוק, ובעקבות העידוד הזה לשקול בתשומת לב סיבה ותוצאה הוא שינה מיד את התנהלותו.

אם כך, איזון נפשי אינו פסיביות או הימנעות מהערכה של אפשרויות פעולה. במקום זאת, כשהוא מיושם, איזון פנימי גורם לנו להרגיש פחות אשמים, מתגוננים ותגובתיים. המצפון שקיים בנו באופן טבעי יכול להתעורר ולהנחות אותנו למה שבלב ליבנו אנחנו יודעים שהוא הגיוני, נכון. גישה נוקשה מדי רק גורמת לתודעה להיסגר ולהתגונן, או שהיא גורמת לתגובת נגד. מצד אחר, גישה פסיבית, שבה הכול בסדר ולכן אנחנו מתעלמים מעצה נבונה, משאירה אותנו טרף לדחפים שלנו ולהרגלינו העיוורים. דרך האמצע של הבודהה כוללת את ידיעת הסיבה והתוצאה ורואה את הכוונה, במקום את העצמי, כ”בעלים” של הפעולה. כך שתורת הבודהה מציעה לנו קווים מנחים ברורים המכבדים את החוש המוסרי הטבוע בנו, במקום התלונות הצדקניות המציגות אותנו כילדים מפונקים חסרי תקנה.

עם זאת, איזון נפשי מתמיד דורש מאיתנו תשומת לב יציבה שאינה נרתעת מקושי כדי להעיד על כל פעולותינו. כך שמדובר בקבלה עצמית בלתי מותנית: זה מה שהיית, ומה שעשית לטוב ולרע. בלי לצנזר, בלי להצטדק – רק הישאר מכוונן. כך תוכל התודעה לפעול בלי התהלוכות של השיפוט העצמי. היא תוכל להעמיק ולראות שמה שכל אחד מאיתנו חווה כ’אני’ הוא למעשה ההשתלשלות של סיבה ותוצאה, לטוב או לרע. זוהי קמה, לא גורל עיוור או עצמי פגום הנושאים עימם את התודעה ויוצרים היסטוריה פרטית. הבודהה-לעתיד לא נח בהגיעו לידיעה הזאת, אלא חדר עמוק יותר. בוויתור על צער או על התלהבות בעקבות ההבנה שהבין כעת, תודעתו העמיקה לבחון את ההנחות התומכות בקמה: החיפוש אחר אושר על-ידי השגה או היפטרות; החיפוש אחר ביטחון על-ידי אימוץ השקפה דתית או פילוסופית; ההיאחזות בתפיסה הרואה את התודעה כעצמי בלתי משתנה; והכחשת חוסר הסיפוק שלנו יום אחר יום מכל אלה, שאיננו מודים בה. כפי שראינו, אלה הם השטפים של הנאות החושים, ההשקפות, התשוקה להתהוות והבורות. כשחדר מעבר לנטיות האלה, כשראה אותן כפי שהן, תודעתו השתחררה מכל סבל ומועקה. זו הייתה הידיעה השלישית.

כינוי אדם שהשתחרר לגמרי בשם כלשהו יכול להיות עניין מבלבל, לכן הוא התייחס לעצמו כאל ‘טַטְהַאגַטָה’ (זה שהלך כך), אף שאנחנו משתמשים לרוב במילה הנוחה יותר ‘בודהה’ (ער, יודע באופן מלא). לא שהוא עצמו היה זקוק לתואר. זה לא הטריד אותו. לדוגמה, ב’ברהמהג’אלה סוטה’ (D.1) הוא יעץ לנזירים כיצד להגיב כשהם שומעים אחרים ממעיטים בערכו או מהללים אותו. בין שכעסו כשנאמרו דברי זלזול, ובין שהתלהבו כששיבחו אותו – תשובתו לנזירים הייתה, ‘זה יהיה רק מכשול עבורכם’. התגובה הנכונה היא פשוט להתייחס לזלזול או לשבח כמוטעה או כמבוסס היטב. אין צורך להגן או להצדיק שום אדם; מאמץ כזה מעודד השקפות, הזדהות ועימותים. אבל, זה לא כאילו אין הערכות ושהכול אותו דבר; בהחלט יש הערכה ויש תגובה. אבל התגובה מגיעה מתודעה מאוזנת במה שנוגע לזהות ומאפשרת להבחנה לדבר באופן ברור על פעולות והתנהגות, לא על אישיות. דברים נראים כ’כאלה’, ‘פשוט כך’. זה ש’הלך כך’ רואה אפילו את האמת כ’כך’ בלי היאחזות.

ולכן, באיזון נפשי נמצא ענווה עמוקה המאפשרת לתודעה להתרחק מאימוץ כל זהות, כל השקפה, כל שיפוט. כשהתודעה מאוזנת, הכוונות של חוכמה וּויתור בוחרות לזנוח את סיבת הסבל, וטוב לב וחמלה מעודדים אחרים לנהוג באופן דומה.

פיתוח השתוות הרוח במדיטציה

כמו רבות מהשלמויות האחרות, גם התרגול של איזון נפשי מתחיל בבית. כל הפארמיטות מקבלות את כוחן המלא רק כשהן מבוססות על תשומת הלב האינטימית של מדיטציה. במילים פשוטות, תרגול מדיטציה מפתח איזון נפשי בשתי דרכים. הראשונה היא ייצוב האנרגיה של התודעה. זה קורה על-ידי איסוף שקט של התודעה שבעזרתו ההתמקדות בדבר אחד מרגיעה, מאחידה ומחזקת את האנרגיה שלה. כשהתודעה מניחה בצד מגע חושי חיצוני ואת הסערה והקסם שהוא מעורר, האנרגיה של התודעה נרגעת ונעשית אחת עם האנרגיה של הגוף. תודעה כזו יכולה אז ליהנות מהחיוּת שלה עצמה ולהרחיב את מודעותה בלי לאבד את המרכז. זהו סַמַאדְהִי; וככל שהוא מעמיק, הרוגע והנינוחות של התודעה מתעדנים ומתייצבים ומותירים בהירות ואיזון פנימי. זה נקרא פיתוח ‘תודעה’ – הנוגע לאנרגיה שרוטטת או מתהדקת, עולה או מקרינה, תלויה בתפיסות ובתחושות.

כך שבמדיטציה אנחנו לומדים להכיר את ההיבט האנרגטי של התודעה, ועל-ידי פיתוח האנרגיה וטיהורה אנחנו יכולים לנוח בה, ולא בכל הדברים שבאים והולכים. במצב הזה התודעה נשארת באיזון: היא לא נמשכת החוצה, נדחפת פנימה או מזדעזעת בעקבות אירועים. זה הבסיס שעליו היא יושבת; בלב העולם, היא עדיין חשה שלמה, בריאה ובטוב.

הדרך השנייה שבה תרגול מדיטציה מפתח איזון פנימי היא בעזרת היכולת של התודעה לדעת, להבין הבנה עמוקה. זהו היבט של חוכמה (פַּנְיַא) שנקרא נְיַאנָה: ידיעה חודרת שיכולה להבחין ש’זו מחשבה, זה רגש, זה מצב רוח; זו חיבה, זו סלידה. זוהי היזכרות, זו שכחה’. אפשר לתרגל הבחנה כזו כך שתהיה מאוזנת ולא מוּטה; בזמן שאנחנו ערים למחשבותינו, לתחושותינו ולמצבי התודעה שלנו, נוכל לתרגל כיצד לא להירתע, לא להתחמק, לא לשבח ולא להאשים.

ככל שנוכל יותר להתנסות ולהגות בחוויה, כך נראה אותה יותר כנגרמת (ולכן ניתנת לפירוק), ניתנת לשינוי, ולא שייכת לאף אחד. התובנה הזאת (וִיפַּסַנַא) רואה חוויה במונחים של שלושת השערים לאלמוות: היעדר השתוקקות, היעדר סימנים והיעדר עצמיות. מבחינה מסוימת, הם כולם מתכנסים לאותו דבר – נקודת מבט מתוקנת על הדרך שבה אנחנו מסמנים או תופסים דברים בדרך כלל. ללא המבט המתוקן הזה, באופן לא-מודע אנחנו מסמנים דברים על-פי היותם רצויים או לא-רצויים, כלומר, על-פי טבעם הנעים או לא-נעים. וכך אנחנו מנסים להשיג את הנעים ולהתרחק מהלא-נעים. אבל במדיטציה אתם מגלים שאינכם יכולים להשיג או לברוח ממה שעולה. ככל שתרצו יותר להשיג שלווה ושקט, כך תיעשו יותר מוטרדים ומתוחים. ככל שתנסו יותר לסלק מתודעתכם רגעים של טיפשות וכיעור, כך הם ימשיכו ויסתערו עליכם, וביתר שאת. לאחר זמן מה אתם מגלים שהאפשרות האמיתית היחידה היא להיות בתשומת לב ולאמץ התבוננות מתוך איזון נפשי. וכשהכוונה השלווה לאיזון מתפשטת בתודעה, שקט פנימי, טבעי, יכול להתממש.

העמקה לתוך התודעה חסרת הסימנים

תובנה מקדמת את התהליך הזה על-ידי חדירה לתהליך התפיסה שלנו, המתייג או מסמן כל דבר. תפיסה היא הפעילות של זיהוי אובייקט כמשהו ידוע, של ניהול התזכורות המנטליות הזעירות שמסמנות דברים: ‘זה נורא, זה משעשע, זהו איום, זה מדהים’, וכן הלאה. אך כשאנחנו מזהים שמה שאנחנו חווים הוא ארעי ומשתנה, אנחנו רואים שכל התוויות השמורות בזיכרון אינן נכונות באופן סופי וקבוע. במילים אחרות, הסימון של דברים כאילו הם תמיד כך או אחרת משתנה על-פי מצבי הרוח שלנו, נקודות המבט שלנו וההקשר שבו חווינו אותם. כך שדברים שרצויים לנו תלויים ברצונות שלנו, ולא באיזו תכונה שטבועה בהם כשהם לעצמם. לדוגמה, מוזיקה קצבית היא נהדרת כשאתם רוקדים, אך נוראה כשאתם מנסים להירדם. התמקדות בטבעה החולף של החוויה רגע אחרי רגע אולי לא תגרום לכם לשקוע מיד בשינה, אבל איזון פנימי ישקיט את חוסר המנוחה ואת הכעס. תובנה מתמירה את הסימנים – להגשמה של היעדרם.

לעיתים התפיסה, ‘יצרנית הסימנים’, נתקפת תזזית: נאמר, בסיטואציה שיש בה סכסוך והיא רוצה לסמן צודק ולא-צודק. הצורך להחליט גורר את הצורך לקחת צד ולנקוט עמדה. זה בתורו גורם לנו לגבש השקפות מוצקות; אנחנו שופטים בני אדם לחיוב ולשלילה ומסמנים אותם כטובים או רעים (וכמובן, אנחנו עושים את זה גם לעצמנו). כשמדובר באירועים בעולם, תמיד יש מישהו שאפשר לתקוף או להכפיש, הרודן של הימים האלה או השר המושחת של השנה. ויש גם מי שאתם יכולים להריע להם, האבירים הלבנים. אבל בשנה שלאחר מכן נמצא שמה שמניע את האבירים הלבנים הוא טובתם שלהם, וכעת הם הנבלים.

זה הסיפור הפוליטי, לא כך? איך מעצמות המערב יכולות להצטייר כמי שמשחררות מדינות אחרות ממשטריהן הרודניים – ומתגלות אחר כך כמוּנעות מאינטרסים כלכליים. ואיך בעלי בריתנו מתגלים כמי ששקועים באותם מעשי שחיתות כמו אויבינו. אנחנו מתמקדים בסימן של הטוב ומתעלמים מהסימנים האחרים, או שאנו עושים את אותו הדבר עם הסימן של הרע. אבל כשההבחנה מאוזנת אנחנו מזהים שהתפיסה מושפעת מהאינטרסים שלנו: ‘בני העם שלי, הדת שלי מול הדתות האחרות’. תובנה מגלה את היותנו מוּטים.

קיבלתי שיעור בהיעדר סימנים והיעדר עצמיות בעת שהשתתפתי בקבורת שמיים בטיבט. בקבורת שמיים, הגופה מונחת על האדמה ומבותרת לחלקים כדי למשוך אליה את הנשרים – הנוחתים בלהקה וטורפים את בשרה. לאחר מכן כותשים את העצמות לאבקה ומפזרים אותה ברוח. זה מבעית מספיק כשזה מתואר במילים… אך בחיים האמיתיים, כשאתם רואים שתיים-שלוש גופות של בני אדם שמתו לא מזמן מושלכות מעגלה, יש הלם תפיסתי – מפני שהתודעה ‘מסמנת’ אותן כ’בני אדם ישנים’. וכשהקצבים מתחילים לבתר אותן כאילו חתכו נתח של בשר בקר… וכשבתוך דקות מעטות להקה גדולה של עופות להוטים מכסה כליל את הגופות כהמון מתנשם… ואחרי כמה דקות הם נעלמים ומותירים אחריהם רק ערימה מפוזרת של עצמות… הסימנים של ‘אדם’ (אביו או אימו של מישהו), ‘גוף אנושי’, ‘בשר’ ו’עצמות’, מבזיקים בתודעה בעוצמה ונעלמים. כל מה שנותר הוא בהירות מפוכחת וריקה. אז אתם מסתכלים על גופכם שלכם ועל גופם של אחרים סביבכם: מבוגרים, צעירים, זכרים, נקבות, שמנים, רזים. ואתם אומרים, ‘מי אלה?’ גוף כשלעצמו הוא לא דבר ולא שום דבר. אבל הוא בוודאי לא ‘אני’ או ‘שלי’. וכשאנו מבינים שאובייקט אינו התווית או הסימן שנתנו לו הסימון נפסק; יש אי-סימון ואי-הזדהות עם אותו אובייקט.

לכך יש גם השפעה עמוקה על הגורם המנטלי שמייצר סימנים, אותו מזכיר פנימי זריז שתמיד מספק לנו את השם, הדעה – הסימן. הוא עסוק מאוד, נכון? אך כשכל הסימנים נראים יחסיים, וכשמניחים בצד את האינטרס האישי הכפייתי, אז המזכיר יכול לקחת הפסקה. וכשיצרן הסימנים בחופשה, נוכל לחוש בטעמו של רוגע עמוק. זה נקרא אַטַמָיַטַא (atammayatā) [מילולית: אי-עשייה של ״זה״], הגשמת המקור של התודעה. אין הזדהות, אפילו עם הידיעה שהיא מקום המסתור האחרון של השקפת העצמי. אין צורך פנימי לדעת ולתאר דבר – ועם זאת יש מודעות צלולה. זה חדילת ה’שם’ [נַאמָה], או במילים אחרות, התעוררות מלאה.

איזון נפשי, תחום בשלמויות האחרות ומיושם על תגובות התודעה בעת מדיטציה, משחרר כל העת את ההעדפות שמעצבות את עולמנו. כשהתודעה משחררת באופן מלא, זוהי אַטַמָיַטַא – השכבה העמוקה ביותר של מודעות שבה אין סימון ואין כוונה. האנרגיה של התודעה אינה מופרעת, וההבחנה שלה צלולה אך לא מתייגת. שחרור התודעה (צֶ’טוֹ-וִימוּטִי) ושחרור באמצעות החוכמה (פַּנְיָא-וִימוּטִי) התאחדו. אין דחף להגיב או להרחיק, ואין רעיונות להיצמד אליהם. תכונה בסיסית יותר, ‘יסוד-הניבאנה’, מוגשמת.