השלמות של החוכמה (פניא פארמיטה)

ג’טסונמה טנזין פאלמו (Jetsunma Tenzin Palmo) – נזירה, מורה, סופרת, ילידת לונדון (1943), מהנשים המערביות הראשונות שקיבלו עליהן את נדרי הנזירות במסורת הטיבטית בשנות השישים. בגיל 20 פגשה בהודו את המורה שלה, קמטרול רינפוצ’ה השמיני. לאחר שש שנות לימוד בקהילה שלו ובהדרכתו, פרשה למערה מבודדת שבה תרגלה במשך 12 שנים, מהן שלוש שנים בבידוד מוחלט. סיפורה הנודע “מערה בשלג” תורגם לעברית. טנזיו פאלמו ייסדה מנזר לנשים, Dongyu Gatsal Ling Nunnery, בהימאצ’ל פראדש שבהודו במטרה לסייע להתפתחות הרוחנית של נזירות צעירות, והיא מקדישה את רוב זמנה לקידום מטרה זו.

* * *

באופן כללי, החוכמה הבודהיסטית עוסקת בראיית הדברים כפי שהם באמת, ולא באופן בו אנו רואים את הדברים המוקרנים דרך העדשות המעוותות של האגו שלנו. לכן אימון הדהרמה החשוב ביותר הוא להתבונן מבעד לעיוותים של הרעיונות שלנו על העצמי. יש שתי גישות בסיסיות בחוכמה הבודהיסטית. האחת עוסקת במה שנקרא המציאות של דברים חיצוניים, והאחרת עוסקת בתודעה שמהרהרת – למרות שבסופו של דבר שתי הגישות מתאחדות.

כשרק התחלתי למדוט, המורה שלי היה יוגי זקן, שהתחיל בהצבעה על השולחן ובשאלה, “האם השולחן הזה ריק?” ואני, שכנזירה טובה כבר קראתי מספר ספרי פילוסופיה, אמרתי, “כן, כן, השולחן ריק!” היוגי ענה, “את רואה אותו כריק?”, “טוב, לא.” אז הוא שאל, “האם התודעה ריקה?” אז אמרתי, במעט יותר בטחון, “כן” והוא שאל, “האם את רואה אותה כריקה?” “לא.” הוא המשיך, “מה את חושבת שקל יותר לראות – את הריקות של השולחן או של התודעה?” ואני אמרתי, “אה, של התודעה.” אז הוא אמר, “אוקיי, אז את שייכת אלינו.” כמובן ששאלתי, “ומה אם הייתי אומרת ‘השולחן’?” היוגי צחק, “הו, במקרה זה הייתי שולח אותך למנזר סרה במורד הדרך!”

כי יש שתי גישות לנושא הזה של ריקות. האחת היא גישת המלומדים בה מנתחים באופן שכלתני את התופעות, באמצעות לימודי המדהיאמיקה, כך שהדגש מושם על הריקות של תופעות חיצוניות. וכמובן שצריך למדוט על זה. אך הדרך היוגית היא להביט בתודעה עצמה, התודעה שמנתחת, היא זו שמשליכה את תחושת המוצקות שלנו על תופעות חיצוניות.

הפיזיקה המודרנית מראה לנו שאכן השולחן הזה הוא ריק, שאכן כל דבר מצטמצם לפרוטונים ולניוטרונים והם למעשה מרחב ואנרגיה, כך שלעולם לא נוכל למצוא את הדבר כשלעצמו. באופן פילוסופי מתייחסים לזה באמצעות האמירה שאין דבר שקיים מתוך עצמו, ושהכל קיים כתלות בסיבות ובתנאים. מפני שאנו נוטים למצק כל דבר, הניתוח הזה יכול להראות לנו שככל שנצמצם ונצמצם את האובייקט, אין שום דבר שעליו ניתן להצביע שהוא הדבר כשלעצמו. הקיום המהותי שלו הוא רק תווית תפיסתית נוחה. העובדה שאין דבר שקיים מתוך עצמו, שהוא חסר קיום מהותי, ושהוא תלוי בשילוב של סיבות ושל תנאים, נקראת בשיח הבודהיסטי “ריקות”.

במדיטציות הבודהיסטיות אנו מנסים לחזור לטבע המקורי שלנו, שנקרא גם טבע הבודהה, טבע התודעה, דהרמקאיה וכדומה. אך אלה רק שמות. ראיתי פעם סרט דוקומנטרי על מדיטציה, שבו כומר רוסי אורתודוקסי אמר שהדבר הראשון שלימדו אותו, כשהיה פרח נזירים, היה שכל מחשבה שתהיה לו על אלוהים – אלוהים אינו כזה! במלים אחרות, המציאות האולטימטיבית היא באמת אולטימטיבית ונמצאת מעבר לתודעה הממשיגה שלנו. התודעה החושבת הרגילה שלנו היא, מטבעה, דואליסטית. פירוש הדבר  שהתודעה הממשיגה חושבת “אני”, ובאופן אוטומטי גם “אחרים” (שאינם “אני”). היא חושבת, באופן טבעי, טוב-רע, גבוה-נמוך, גדול-קטן. זהו טבעה, מנגנון הפעולה של התודעה הממשיגה הדואליסטית שלנו. היא גם חושבת בתוך גבולות של זמן. התודעה הממשיגה הדואליסטית לכודה בתוך העבר והעתיד. מאד קשה לה להישאר בהווה. בדרך כלל אנו אפילו איננו מודעים לכך, מפני שאנחנו כל כך עסוקים בחשיבה, אך להישאר ברגע הנוכחי ללא פרשנות זה מאד קשה לתודעה.

באופן רגיל אנו נשלטים על ידי התודעה הממשיגה הזאת, שממצקת לתוך התפיסה שלנו משהו שאנו מכנים “העצמי”. ואנו מאמינים בעצמי הזה. זה מי שאנחנו. אז אנו עושים כל מה שאפשר כדי לרצות את העצמי – לגרום לו להיות מאושר ולנסות להימנע מכל סבל. אולם, האגו עצמו אינו מתעניין באושר או בסבל, האגו בעצם שמח להיות אומלל מפני שזה גורם לו להרגיש כמו משהו שבאמת קיים. אנו רואים שאנשים שבאמת אינם מאושרים הם אנשים שמרוכזים, בדרך כלל, לגמרי בעצמם ובסבלם. אנשים עם הפרעה פסיכולוגית כלשהי, בדרך כלל ממוקדים, לגמרי, בעצמם. אולי זו אחת הסיבות מדוע פסיכיאטרים ומטפלים משגשגים, כי משלמים להם כדי רק לשבת ולהקשיב בעוד המטופלים מדברים, ללא הפסקה, על עצמם ועל ילדותם האומללה.

מדיטציית התובנה עוסקת באופן ישיר בהתבוננות החודרת לתוך התחושה הזו של “אני”, שנמצאת במרכז המחשבות שלנו, ושואלת “מי אני?” אחרי שהתודעה נרגעה באמצעות מדיטציית שמטהה [שלווה], המחשבות נעות לאט יותר, ותשומת הלב שלנו ממוקדת יותר. או אז אנו מפנים את אור הפנס של תשומת הלב הממוקדת בחזרה אל עצמה, ומתבוננים בזרם המחשבות, כי אנו יכולים לדעת דברים רק באמצעות התודעה. אבל את התודעה עצמה איננו יודעים, לעולם איננו מתבוננים בה, לעולם איננו שואלים.

זה כמו מישהו שיושב על גדת הנהר וצופה במים הזורמים. באופן רגיל אנו נסחפים בתוך הנהר. אנו נעים לאן שזרם המחשבה נע. אך כעת אנו יושבים בשקט ורק מתבוננים. רק יושבים רגועים ומביטים ללא שיפוטיות וללא העדפות.

ואז אנו יכולים להתחיל לנתח. זה כאילו שיש לנו בראש סימן שאלה גדול. מהי מחשבה? מהו רגש? מנין זה בא? לאן זה הולך? כיצד זה מרגיש? כיצד זה נראה? מי הוא זה שחושב? כשהתודעה עסוקה מאד, או כשהיא שקטה ללא מחשבות ועם תשומת הלב שמודעת להבדל, האם שני המצבים האלה זהים או שונים? האם יש זהות בין המחשבות לבין המודעות למחשבות?

ואז אנו מתחילים להביט לתוך התודעה. אפשר גם לייצר תחושה חזקה, למשל זיכרון של תחושת כעס, וניסיון לעורר בעצמנו שוב את התחושה הזו של כעס ושל תסכול שהרגשנו אז. ולהתבונן בה. מהי התחושה הזאת? כיצד היא מורגשת? מנין היא באה? מה זה? לאן היא הלכה? לא רק לחשוב על זה, אלא ממש להתבונן עם המודעות החוקרת הזו. אנו חיים בתוך התודעה שלנו, לכן הדרך היחידה לצאת לחופשי היא באמצעות הבנה מלאה של התודעה. משיגים זאת לא דרך השכל אלא דרך חוויה ישירה. מדיטציה איננה דבר פסיבי, להרגיש נעים ורגוע. אולי הגוף חסר תנועה, אך התודעה מתעוררת, בפעם הראשונה, ומשתמשת בכל האנרגיה שלה כדי באמת להתבונן בעצמה. עלינו להבין את הטבע הריק של המחשבות והרגשות האלה. אין זה מספיק רק לומר, “אה, כן, מחשבות הן ריקות.” כל עוד לא חווינו שהן ריקות, הן אינן ריקות מבחינתנו.

ככל שהמחשבות פוחתות והמודעות שלנו הופכת להיות יותר עמוקה ובהירה, קורה שלפעמים מופיע מעין מרווח בין המחשבה הקודמת למחשבה שאחריה. לפני שהן מתחברות, לרגע, יש רווח. מכיוון שהמודעות שלנו כל כך ממוקדת בנקודה אחת, באותו הרגע אנו עשויים לתפוס את טבע התודעה. אבל אז, בדרך כלל, אנו חושבים: “אה הנה, יש!” ואז אנו שוב חושבים.

דמיינו שאנו באולם קולנוע, ויש בו מסך שעליו מוקרן סרט. הסרט הזה, בו אנו צופים, מלא תנועה וצליל ואור ואנחנו לגמרי שקועים בו. (בעצם, באותו זמן אנו גם משחקים את התפקיד הראשי.) אם הסרט טוב, אנחנו לגמרי שקועים בו. אם הוא עצוב אנו בוכים, אם זו קומדיה אנו צוחקים, ואם זה סרט פעולה, הלב שלנו דופק בחוזקה. אם הסרט עשוי היטב, בעודנו צופים בו אנו לגמרי שקועים בו ומוקסמים ממנו. אבל אם נסתכל אחורה, נראה שמה שקורה באמת הוא שיש מקרן, ושלפניו תמונות שקופות  שרצות מהר מאד. המקרן מקרין אור דרך התמונות הרצות האלה, וכך כל הדרמה הזו מוקרנת לפנינו.

אנלוגיה זו בהחלט דומה למה שקורה בתודעה שלנו. באופן בסיסי קיים מה שנקרא טבע האור הבהיר של התודעה. טבע התודעה הוא, מטבע הדברים, מודעות ראשונית, טהורה, שלא נולדה. העובדה שאתם יכולים לקרוא את הטקסט הזה היא כי אתם מודעים, כי אתם בהכרה. אך בדרך כלל איננו מודעים לכך שאנו מודעים, כי אנו עסוקים מדי, שקועים בחשיבה. הסרט הבלתי נגמר הזה מוצג בתודעה שלנו – רגע אחרי רגע של מצבי תודעה – וזה מוקרן לנגד עינינו כמציאות החיצונית שלנו. כל עוד אנו מוקסמים מהסרט שלפנינו, אנו מאמינים לו, והופכים להיות מאד מעורבים במה שנראה לנו שמתרחש. אך אם נסתכל אחורה ונבין שמה שאנו מקרינים הינו רק מופע של התודעה, אז, למרות שאנחנו עדיין יכולים ליהנות ממנו, לא נתפרק לגמרי אם זו טרגדיה ולא ניסחף לגמרי אם זה רומן. אנו נדע שזה רק סרט.