השלמות של הוויתור (נקהמה פארמיטה)

בהיקהו בודהי (Bhikkhu Bodhi) הוא נזיר ומלומד בודהיסטי יליד ניו יורק, ארה״ב. בהכשרתו האקדמית הוא בעל תואר ד״ר לפילוסופיה. הוא הוסמך לנזירות מלאה בשנת 1973 בסרי לנקה, שם הוא שהה במשך24  שנים, וכעת הוא חי במנזר צ׳וואנג ין במדינת ניו יורק.

בהיקהו בודהי אחראי לפרסומים רבים של הכתבים הבודהיסטיים כמחבר, מתרגם ועורך, ביניהם התרגום המלא של אוסף הדרשות הבינוניות (מג׳הימה ניקאיה) ואוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה(.

* * *

השלמות השלישית, הנקהמה פארמיטה, היא שלמות הוויתור. הנוסח הוא:

“מי ייתן ותמיד יהיו לי יכולת ההבחנה וכוח הרצון לוותר על החיים הגשמיים ולצאת לדרך חסר הבית כדי לחיות את החיים הרוחניים הטהורים. מי ייתן ואהיה מסוגל לשמוט את כל מוקדי ההיאחזות הפנימית כדי להיכנס להשתקעות המרוממת בריכוז [ג’האנה] ולשחרור התודעה”. 

השלמות הזאת, או השאיפה הזאת, מבססת את החשיבות של ויתור כגורם בתרגול הבודהיסטי. אני חושב שהכרחי לשים דגש מיוחד על היבט זה של דרך הבודהה, כדי להבטיח שאנו רואים ומשמרים את ‘הממד הטרנסצנדנטי’ הזה של תורת הבודהה. יש אנשים שכשהם פוגשים את הבודהיזם, ובמיוחד אלה שנותנים לו ביטוי בתרבות חדשה, נוטים לרכך ולדלל את הלהב המר הזה שבתורה, כדי לגרום לבודהיזם להיראות כדרך פשוטה לחיות בנוחות חיים מוסריים, תוך עשייה מיטיבה כלפי אחרים מדי פעם, באמצעות תשומת לב וערנות למטלות היומיומיות. באופן זה, הבודהיזם הופך ומתורגם ל”אומנות חיים” במקום להיות דרך לשחרור. איני רוצה להמעיט בערך החשיבות של אומנות חיים ראויה. כדי לתפקד בעולמנו, עלינו לחיות בהתאם לסטנדרט מוסרי גבוה. עלינו למלא את האחריות שלנו כלפי אחרים; וכדי לחוות מידה מסוימת של שלווה, של איזון נפשי ושל איזון התודעה, אנו זקוקים לתשומת לב, למודעות ולהרהור. אך המטרה של תורת הבודהה איננה באמת לשמור עלינו בתוך גבולות עולמנו; המטרה היא לכוון אותנו לממד הטרנסצנדנטי, או ממד הלוקוטארה, מעבר לממד הגשמי של המציאות. למשל, התורה מובילה לכיוון השחרור מלידה וממוות, לניבאנה. אני חושב שזה נכון באותה מידה בין אם מדובר בתהרוואדה, במהאיאנה או במסורות אחרות של בודהיזם.

דרך מקובלת לפרש בודהיזם היא: התהרוואדה מכוונת לשחרור מהעולם; המהאיאנה מכוונת לסוג של אשרור של הקיום הסמסארי. יש כמה הבדלי פרשנות בין שתי האסכולות. מה שעומד בבסיס של שתיהן, הממד האמיתי של התהרוואדה וגם של המהאיאנה, הוא ההכרה שהקיום הרגיל והמותנה שלנו בממלכת הלידה והמוות איננו משביע רצון (שיש בו דוקהה), וכוונה להגיע לשחרור סופי מלידה וממוות. במילים אחרות, לשבור את השלשלאות שכובלות אותנו לגלגל הזה של לידה מחדש, ולזכות בגישה לממד הסופי או הטרנסצנדטי, המציאות נטולת המוות.

ההבדל, בתמצות רב, הוא שבצורה העתיקה יותר של התורה השמורה בתהרוואדה, היעד הוא שחרור מלא מסמסארה ומימוש מלא של ניבאנה, בעוד שעל מי שהולך בדרך הבודהיסטווה להשאיר רגל אחת בממלכת הלידה והמוות, כדי לפעול לתועלת יצורים חשים, כשבאופן אידיאלי הרגל השנייה  נטועה ביסוד הבלתי מותנה, ניבאנה.

איננו מוצאים, בשש הפארמיטות של המהאיאנה, פארמיטה מיוחדת ששמה ויתור. אין זה אומר שהמהאיאנה האמיתית מזניחה את החשיבות של ויתור. אם נתבונן בעבודות, ובמיוחד של אטישה שאהד את כל האסכולות של הבודהיזם והיה חשוב בהבאת הבודהיזם לטיבט, נראה שהוא יצר דרך משולבת שבה הוא מדגיש שלושה שלבים עיקריים של אימון:

1. אימון בוויתור;
2. אימון בבודהיצ’יטה, השאיפה לבודהיות;
3. אימון בחוכמה שמגשימה ריקות.

ניסוח זה של הדרך הפך להיות גורם מועיל בהתפתחות הבודהיזם הטיבטי בטיבט. בעבודותיו של צונגקפה, השלב הראשון, שמאוד מודגש, הוא הוויתור. זהו הבסיס לכל התרגולים הגבוהים יותר של הדרך. הדגש על ויתור הוא מאוד חשוב בכל האסכולות של הבודהיזם.

באופן אידיאלי, כשהתודעה מונעת בעוצמה על-ידי הדחף הזה לוויתור, זה יוביל לחיי חסר הבית. זו הסיבה שהבודהה עצמו, שלפני ההארה שלו גר כנסיך בארמון ונהנה מכל מנעמי החיים הנובעים מהעושר – כאשר תודעתו הזדעזעה על-ידי גילוי הסכנות שבקיום מותנה, הזקנה, המחלות והמוות, הוא פגש סגפן נודד, שעורר בו השראה ותשוקה לנטוש את החיים הגשמיים כדי לחיות כסגפן חסר בית, המחפש אחר האמת. לאחר שהבודהה עשה את הוויתור הגדול, הוא חי כסגפן, נאבק והתאמץ, במשך שש שנים לפני שהגיע להתעוררות. לאחר ההתעוררות, הוא ייסד מסדר נזירוּת, מסדר לנזירים ולנזירות, כדי לתת הזדמנות לאלה שרצו לתרגל את תורתו ברצינות מלאה.

מסדר נזירוּת זה ממשיך להתקיים כבר 2500 שנה. למרות שרוב ההולכים בדרך הבודהיזם אינם יכולים לעשות את הצעד הזה ולהפוך לחסרי בית, אלה שרציניים בטיפוח דרך הבודהה, צריכים לפתח בהדרגה, בהתאם למצבו של כל אחד מהם בחייו, תודעה שנשענת, נוטה ומחליקה לכיוון של ויתור. הדרך לדחוף את התודעה לכיוון של הוויתור היא באמצעות הרהור בסכנות ובחוסר הסיפוק שבהנאות החושים בפרט, ובקיום הגשמי באופן כללי.

בניסוח הנתון, ׳שלמות הוויתור׳: “מי ייתן ותמיד תהיה לי יכולת ההבחנה…. לוותר על החיים הגשמיים… “

“יכולת הבחנה” כאן פירושה החוכמה, התובנה, או יכולת התפיסה הטבעית לראות את הסכנה ואת חוסר הסיפוק שבחיים של הנאה חושית, ובראייה רחבה יותר – את הסכנות ואת אי-הסיפוק שבמחזור הלידה והמוות שבקיום הסמסארי.

כדי להטביע בתודעה את רשמי טיבה הבלתי מספק של ההנאה החושית יש להגות בשיטתיות במגוון הסכנות והסבל שקשורים להנאות החושים. בטקסט יש מספר ניסוחים לכך. אם אנחנו הוגים באופן שבו פועלת התשוקה החושית, אנו רואים שהתודעה מתמלאת תמיד בתמונה של סיפוק עילאי כשמדמיינים השגת אובייקט כלשהו של החושים. אנו נאבקים ומתאמצים להשיג את אובייקט החושים הזה, ובסוף אנו מבינים שהוא אינו מביא לנו את האושר האמיתי שציפינו לו. אנו נדחפים יותר ויותר לתוך המעגל הזה של רצון, השתוקקות, ומאמץ להשיג את מושא התשוקה שלנו, וכשמשיגים אותו, אנו נהנים ממנו במשך זמן קצר ואז מגלים שאין הוא מביא לנו את האושר הנכסף. תהליך זה חוזר על עצמו דרך התשוקות החושיות בכל אחד מהחושים הפיזיים. אנו מחפשים צורות יפות ונפלאות לעינינו; צלילים יפים ומרוממים, מוזיקה שמימית לאוזנינו; ניחוחות מהנים; טעמים נפלאים ומענגים; ומגוון תחושות מגע. אנו חוקרים ובודקים, בנסותנו למצוא סיפוק מה לחושינו. לפעמים אנו משיגים את הדבר שאנו רוצים, ואז אנו מתענגים על כך ונהנים ממנו. לעיתים קרובות הדבר שאנו רוצים נהרס, נעלם או הולך לאיבוד, ואנו נשארים עצובים ואומללים.

אני זוכר שהרבה לפני שהפכתי לנזיר אהבתי מוזיקה, ותמיד היה איזה אלבום חדש שחשבתי שאני חייב להשיג, כי הוא יהיה התשובה לכל העצב שלי. חלמתי עליו, חסכתי את כל הקצבה השבועית שלי ורכשתי אותו. הקשבתי לו – הפעם הראשונה הייתה שמימית, הפעם השנייה הייתה קצת פחות מהנה, הפעם השלישית עייפה אותי קצת, אך עדיין רוממה את רוחי. לאחר חמש פעמים או יותר ההקשבה הפכה למשעממת, ולא עבר זמן רב והאלבום נשכח, כוסה באבק, והתודעה שלי כבר התמקדה בתקליט או באלבום חדש שרק יצא לאור. ולפעמים התשוקה הכפייתית לרכוש את התקליט הזה השתלטה על כל האנרגיה המנטלית ועל המחשבות שלי.

יש פעמים שאיננו מצליחים להשיג את מה שאנו רוצים, ואז אנו מתוסכלים, אומללים וכועסים, ואנו רודפים אחריו במשנה מרץ. אם משיגים אותו, אנו חווים את הסיפוק הרגעי הזה. אך אפילו כשאנו מצליחים לאחוז בדבר שאותו אנו רוצים, אנו מגלים שהעניין שלנו בו פוחת בהדרגה. הנאות החושים מביאות סיפוק מועט אך גורמות לסבל רב. הן משתלטות על התודעה והתוצאה הסופית היא אכזבה. עלינו להשקיע אנרגיה רבה ואנו נעשים עייפים ומותשים.

זהו טיבן הבלתי מספק של הנאות החושים, והוא בא לידי ביטוי בדימויים רבים בטקסטים הבודהיסטיים. הנאות החושים דומות לפיתיון על קרס או לשרשרת עצמות. מחוץ לאטליז, כלבים  מכרסמים עצמות נטולות בשר, הם מתחילים להילחם ביניהם על עצמות אלה, ואף לא אחד מהם בא על סיפוקו. אנשים נמשכים להנאות החושים (כמו בדימוי אחר של דגים שנוגסים בקרס של פיתיון) כי הם חושבים שבהן ימצאו את אושרם (בתולעת שבקצה הקרס). לפעמים התודעה כל כך מתועתעת מההיקסמות מהנאות החושים, שאפילו חוקי המוסר ועקרונות האתיקה מאבדים כל כוח השפעה עליה. אנשים מוכנים לגנוב, לרמות, לשקר, אפילו להרוג, כדי ליהנות מהנאות החושים (רוצחים מתוך תשוקות החושים; שודדים בנקים – כדי לפרוש בשלווה וליהנות מהחיים, כדי לרכוש עוד בתים, עוד מכוניות, עוד מאהבות, מצרכים רבים שיוכלו ליהנות מהם). כשאנשים מפירים את עקרונות המוסר,  אין שקט אמיתי בתודעתם, תודעתם תמיד נסערת. הפרת עקרונות המוסר בשביל הנאות החושים אינה מביאה שום סיפוק אמיתי, כי להנאות החושים יש השפעה כל כך מתעתעת על התודעה, עד שאנשים  נוטים להשליך בקלות כל סוג של עיקרון או ריסון במטרה למלא את תשוקותיהם. בטקסט, הנאות החושים מושוות למים מלוחים: אדם רוצה להרוות את צימאונו, הוא מגיע לבריכת מים מלוחים וחושב ששתייה ממי הבריכה תרווה את צימאונו, אך  מספר דקות לאחר ששתה, הוא שוב צמא, יותר מאשר קודם.

זו הדרך שבה הנאות החושים משתלטות על התודעה וגורמות לאדם להשתוקק להנאות בעוצמה גדולה עוד יותר.

התייחסות אחרת להנאות החושים היא לקחת בחשבון שיש להן השפעה הרסנית על התודעה. אם אדם מקדיש עצמו לפיתוח מודעות גבוהה יותר, תודעה גבוהה יותר, ומפתח חיים רוחניים עמוקים ויציבים, אז הנאות החושים מורגשות ונחוות כדבר מעצבן ומטריד ולא כדבר מספק ומהנה. התמכרות להן נחשבת לדבר נמוך והרסני, היא מושכת את התודעה מטה במקום לרומם אותה. למשל, חִשבו על אנשים שנהנים מבילוי במועדון לילה, שותים, שרים, רוקדים, צופים בנערות מקהלה רוקדות, מתבדחים ומפטפטים. הם חושבים שהם מבלים נפלא. הם נהנים, וכשהם שבים לבתיהם הם יכולים לומר, “איזה בילוי נהדר היה לי.” אך עבור אדם שחי חיים מדיטטיביים, זה נראה חסר ערך, חסר תועלת, בזבוז חסר מטרה של זמן אנושי יקר. ככל שהתודעה הופכת למעודנת יותר, אפילו סוגים מחוכמים יותר של הנאות חושים (למשל, יציאה לארוחת ערב מיוחדת רק כדי להתפנק בטעמים שונים של מאכלים מיוחדים) מושכים את התודעה למטה ומקהים את יכולותיה הגבוהות יותר. אלה דרכים להגות בסכנות ובחוסר הסיפוק שבהנאות החושים.

כדי לדרבן עוד את התודעה, באמת, לכיוון הוויתור הרדיקלי, יש להתבונן יותר לעומק בכלל הסכנות שקיימות בקיום המותנה של מחזור הלידה והמוות, הסמסארה. במסורת הפאלית הן מסוכמות בנוסח הנקרא שמונת הבסיסים של הסמווגה samvega)) ליצירת תחושת דחיפות. במלה “סמווגה” יש סוג של דחיפות – היא סוג של המולה או התרגשות שמתרחש בתודעה, שמניעה את התודעה מהשגרה הרגילה שלה. זה מפזר את התחושה הרגילה של שאננות וקבלת הדברים כפי שהם, או קבלת עצמנו כפי שאנחנו, ודוחף אותנו לפעולה מידית לפתרון הדילמה של הקיום האנושי. כאשר הבודהיסטווה עדיין גר בארמון וראה את האדם הזקן, את האדם החולה, את הגווייה, זה יצר אצלו סמווגה, את תחושת הדחיפות. במשך כל ההיסטוריה של הבודהיזם, הייתה זאת התעוררות הסמווגה שהניעה מיליוני גברים ונשים מהעולם הגשמי לחיי הוויתור של חסר הבית.

שמונת הבסיסים של סמווגה, או של דחיפות, הם שמונת הנושאים להתעמקות או הרהור:

1. הרהור בלידה – שקילת הכאב והסבל שבשיבה שלאחר המוות לתוך הרחם או לצורות קיום אחרות; אפילו לידה מחדש כבעל חיים בתוך ביצה; שקילת האפשרות שהמוות עלול לקרות בתקופת ההיריון; הכאב שבתהליך הלידה.
2. הרהור בזקנה – הרהור באומללות שבזקנה; אובדן הכוחות; אובדן חדות החושים; היחלשות הזיכרון; פיתוח התלות באחרים, חולשה וחוסר אונים.
3. הרהור במחלה – הרהור בכך שכל עוד האדם חי בקיום גופני, הוא נתון  לסוגים רבים של מחלות – מחלות לב, שבץ, סרטן, דלקת ריאות, איידס, שפעת, סוכרת, וכו’.
4. במוות – הפסקת החיים; כל הפחד והחרדה שסביב מותנו המתקרב.
5. הרהור באומללות שבמחזורי הקיום הקודמים בסמסארה – הסבל העצום שעבר עלינו כשנולדנו מחדש שוב ושוב וחווינו זקנה, חולי ומוות.
6. הרהור באומללות שבקיום העתידי בסמסארה – המחזורים ממשיכים שוב ושוב בזמן האינסופי, ובכל החיים האלה חווים לידה, זקנה, חולי ומוות.
7. הרהור בלידה מחדש בממלכות התחתונות של הקיום שבהן האדם יכול להיוולד מחדש – לידה כתוצאה ממעשים לא מיטיבים, במישורי הסבל כבעל חיים, כרוח מעונה וסובלת, אפילו לידה מחדש בגיהינום.
8. הרהור בסבל שקשור בחיפוש אחר אוכל – במקומות רבים בעולם יש רעב או מחסור במזון; מיליוני אנשים חיים על סף רעב, לעולם אין להם מספיק אוכל, ואחרי כל ארוחה הם כבר חושבים, ללא הפסקה, על הארוחה הבאה; גם בממלכת בעלי החיים המוקד הוא החיפוש אחר מזון; הפחד להיאכל על-ידי טורפים; ואפילו בחברות השפע צריכת המזון מהווה עול – צריך לעבוד כדי לקנות אוכל, צריך ללכת לחנות ולקנות אוכל, לבשל ולשטוף כלים, וכו’. אפשר להרהר עוד שבמשך אינספור מחזורי קיום צרכנו כמויות מזון אין-סופיות; אנו אוכלים את המזון, ארוחה אחרי ארוחה, נהנים ממנו, ולמחרת מפרישים אותו. מרדף זה אחר המזון יימשך ללא קץ עד שנצא מהסמסארה.

אלה הדרכים להרהור בסכנות שבמחזורי הקיום.

כדי לייצר את תודעת הוויתור, הרהרו תחילה בסכנות שבהנאות החושיות; אחר כך הרהרו בסכנות ובחוסר הסיפוק שקשורים בקיום הסמסארי בכללותו; ואז הרהרו בתועלת שבוויתור, המרכיב החשוב בפיתוח הפארמיטה הזו. אנחנו מהרהרים בכך שהחיים בתוך הבית והמשפחה צפופים ומגבילים, בעוד שחיים של ויתור הם כמו מרחב פתוח; שם אנו פטורים מכל עול ואחריות לטיפול בבית, במשפחה, וכו’. אפשר לחיות חיים של פשטות מושלמת, כשהחיים, במובן מסוים, מופשטים מכול מה שאיננו חיוני ביותר.      

אנשים רבים המתבוננים מבחוץ בחיי הנזירוּת עשויים לחשוב – כמה זה משעמם, מה עושים הנזירים להנאתם? הם אינם הולכים לקונצרטים, אינם הולכים לרקוד, אינם הולכים למועדוני לילה, לקולנוע ולמסעדות. 

אנו מתחילים ליהנות מהשגרה הפשוטה, מעשיית אותו הדבר שוב ושוב כל יום, להתעורר בבוקר באותה השעה, מתפילת הבוקר, מהמדיטציה באותה השעה, מארוחות פשוטות וצנועות באותה השעה. חיים פשוטים אלה מעניקים מידה של שמחה ואושר לתודעה, שאין אנו יכולים למצוא בחיים מסובכים, במחויבויות מסובכות, מעורבות וחובות. אנו הוגים בכך שחיים של ויתור הם חיים של טוהר. על-ידי עטיית בגדי הנזירים המיוחדים אנו מסמנים שאנו מתרחקים מעולם הנאות החושים, ומחויבים לטיהור תודעתנו. בחיים של ויתור יש לנו הפנאי וההזדמנות להקדיש עצמנו בלב שלם ללימוד ולתרגול של הדהרמה. איננו נחטפים על-ידי חובות חיצוניים, אלא יכולים להקדיש את כל זמננו, מבוקר עד לילה, ללימודים ולתרגול הדהרמה. למרות שיכולים להיות הבדלים אמיתיים בין חיי הנזירים לבין חיי אלה שאינם נזירים, בכל זאת גם על מי שאינו נזיר ורוצה בכל הרצינות ללכת בדרך הדהרמה לנסות וליישם בתוך החיים את עקרונות הוויתור. זאת, על-ידי הפיכת סגנון החיים לפשוט ככל האפשר, ניסיון להסתפק בדברים הפשוטים של החיים, הימנעות מדברי מותרות מיותרים (במיוחד דברי המותרות הראוותניים), ניסיון לא לרכוש דברים כדי להרשים אחרים.

עליכם להבין שאושר הוא משהו שמתעורר בתוככם, ולא על-ידי רכישה של מצרכים חיצוניים ובעלות עליהם. אתם יכולים לקנות את הדברים שאתם זקוקים להם כדי לחיות בצורה נוחה למדי, אך ללא פינוק יתר. עליכם לחיות חיים פשוטים שמצמצמים את התלות בדברים חיצוניים, במחויבויות לא הכרחיות, נסו להימנע מלוח זמנים עמוס של מחויבות ומעורבות חברתית. אין זה אומר שעליכם להפוך למתבודדים מושלמים, אך עליכם לנסות להצטמצם רק למה שייתן לכם הנאה ופנאי, מבלי שיגזול יותר מדי מזמנכם, ומבלי שהתודעה שלכם תסטה מהתמקדות בדהרמה. 

נסו למצוא אושר בשקיטה, ולפתח אותו באמצעות מציאת פעילויות בדהרמה שהן בעלות משמעות ומעניקות שמחה ומטרה (למשל, להתחיל בלימוד אינטנסיבי של טקסטים של דהרמה, ואז, כשהתודעה שקועה בטקסטים, אתם מאבדים כל עניין בדברים החיצוניים) וביצוען, ועל-ידי הקדשת זמן לתרגולים ולמדיטציה כל יום. אלה יביאו שמחה פנימית קורנת ואושר, שגורמים לאובדן עניין בהנאות העולם החיצון.

נקהמה היא ויתור שיש לו משמעות עמוקה יותר מאשר רק ויתור על דברים חיצוניים או אימוץ חיי נזירוּת. נקהמה כוויתור מסמלת גם את השמיטה של כל נקודות ההיאחזות הפנימית. הניסוח של השאיפה או הנדר של הוויתור, הוא:

“מי ייתן ואוכל לשמוט כל נקודות ההיאחזות הפנימית, כדי להיכנס לריכוז העילאי [ג’האנה] ולשחרור התודעה”.

הוויתור הפנימי הוא הוויתור על אותם מצבים מנטליים שמהווים מכשול להתפתחות הגבוהה יותר של התודעה. הבודהה מסכם אותם בחמשת המכשולים – תאוות חושים, זדון, עצלות, אי-שקט וספק. מלבד חמשת המכשולים המסוימים האלה, יש כל המחשבות, הפרויקטים, התכניות, התבניות המנטליות שמתעוררים מחמשת המכשולים, ושבאופן שגרתי מציפים את התודעה שלנו, וגורמים לכל כך הרבה הפרעה וסבל פנימי. כדי להגשים את התרגול של ויתור פנימי, עלינו לעבוד על החלשת חמשת המכשולים וסילוקם, על השקטה של כל המחשבות והרגשות המטרידים והגורמים לאי-שקט, ועל הפסקתם, למצוא את השלווה הפנימית, העונג העילאי, שנובעים מאי-היאחזות. כשאנו מצליחים לשחרר את האחיזה במוקדי ההיאחזות הפנימית האלה ולוותר עליהם, מתאפשרת הגישה למצבי תודעה גבוהים יותר, למגוון הישגי ריכוז גבוהים שנקראים סמאדהי או ג’האנה או היספגות מדיטטיבית עמוקה, או וימוקשה, שחרור התודעה. מצבי תודעה גבוהים אלה יוצרים את הבסיס להתקדמות נוספת לאורך הדרך המדיטטיבית, ולפיתוח התובנה והחוכמה.