הפאראמיטה השלישית-“נאקהאמא” (ויתור/פרישה)

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

1. נאקהאמא-המשמעות הרגילה:

נהוג לתרגם בדרך כלל את המושג נאקהאמא-כ”פרישות מ”או “הפסקה מוחלטת של ” או “ויתור על”.

כאן -הניתוח של שורשי המלה בשפת פאלי הוא: “ניר“+ (השורש של )”קראם“. כלומר-“הליכה לקראת מצב של “חסר בית= (או במלים אחרות:ללכת אל “מצבו של נזיר”

במקרה כזה, האסוציאציות המיידיות שחולפות בנו הן :הפסקה של כל פעילות מינית, ויתור ומסירה של כל הנכסים והרכוש שנצברו במהלך החיים, ויתור מוחלט על כל מנעמי החיים.

אסוציאציות אלו קשורות לכך שבדרך כלל אנו מחברים את ה”פרישות”  -לנזירים (בודהיסטיים ואחרים) , שאכן מוותרים על פעילות מינית,על רכוש ועל מנעמי החיים –כחלק מהדרך שהם עושים

2. נאקהאמא-כ”פעולה פנימית”:

תרגום שונה ואולי לא פחות נכון להעברת משמעות המושג הוא “חופש מתשוקות החושים, כאן הניתוח של שרשי המלה בשפת פאלי  מבוסס על השורש “קאמא“-שפירושו :”תשוקה ” או “תשוקות החושים”(שלא לבלבל עם קאמא  שפירושו “פעולה” . מילה שנשמעת לאוזנינו זהה אך פירושה ואופן כתיבתה שונים לחלוטין).

בודאי שמשמעות המושג ,כפי שנרשמה בסעיף הראשון,גם  היא משמעות נכונה-נזירים בודהיסטיים נדרשים לוותר על כל מה שהוזכר שם ולהפוך, פשוטו כמשמעו,לחסרי כל בית או רכוש.

הם חיים ללא ביטחון כלשהו, במובן המקובל של המילה, הם תלויים לחלוטין בנדיבות ליבה שחל הקהילה שלידה הם חיים, עד כדי כך שלעתים  הם אפילו אינם יודעים אם יהיה להם אוכל לאותו יום, ובוודאי אין להם סכום כסף שיבטיח אותם למקרה של מחלה או לזקנתם, למעט רצונם הטוב של חבריהם למנזר.

אפילו החופש לבחור שותפים למערכות יחסים ניטל מהם. הם אינם יכולים לבחור לעצמם את חבריהם לקהילה,שכן, כל מי שרוצה להצטרף למנזר ועובר את התהליך הדרש לשם כך- הופך להיות חלק ממערכות היחסים שלהם,

לפתע יש עוד מישהו שהופך  חברם לחיים היומיומיים, הם אוכלים איתו, עובדים לידו , ישנים  בחדר קטן לידו. הוא נוכח בכל אספקט בחייהם.

חיים כאלו מחדדים את מושג הארעיות  או אניצ’א כפי שהוא קרוי בשפת פאלי. ישנו כאן ויתור  על כל מה שאנו מגדירים בדרך כלל כתנאים יוצרי ביטחון ושלווה ונוצרת התנסות בחיים ממוקדי חיפוש אחרי מה שיכול לתת את הביטחון האמיתי.

החיפוש האמיתי הינו תהליך של חיפוש והתבוננות- מהי  ההכחדה הסופית של דוקהא– מה מביא באמת לסיום של אותה תחושת חוסר הסיפוק, תסכול וסבל שלא ניתן להכחידה על ידי השגת עוד ועוד כסף, מעמד, כוח, כבוד, מערכות יחסים, אימון הגוף , תנאי חיים טובים יותר, התרופות הטובות ביותר וכו’ וכו’.

ברגע שבו אנו מפנימים את האמת העצובה שכול אלו כל אלו אינם מסוגלים לסיים את אותו מעגל סאמסארא אינסופי של לידה, זקנה, מחלה ומוות – אנו יכולים להתפנות לבדיקה של מה שהבודהא מציע. של אותה דרך שונה לחלוטין לסיימו, אחת ולתמיד.דרך ליציאה לחופש האמיתי.

אבל לא כולנו מתכונים להפוך לנזירים ולוותר על דרך חיינו הנוכחית, על מערכות היחסים שיש לנו ועל מה שבנינו והשגנו עד היום. ואכן, הבודהא אינו אומר שהדרך מחייבת ויתור מסוג זה. ניתן ללכת בדרך גם כ”בעל בית” ולא רק כנזיר.

ולכן,  ברצוני להציג נקודת התייחסות נוספת- דווקא למשמעות של  “ויתור ” או “חופש מתשוקות החושים“-שיכולה לשמש כל אחד מאיתנו,גם עבור האדם העסוק ביותר,גם עבור זה  שמצוי בעולם העשייה והעסקים.

מנקודת מבט זו, ויתור  (מתורגם גם כפרישות, נטישה, התכחשות) אינו (רק )”פעולה חיצונית” אלא (קודם לכך)-“פעולה פנימית“.
פירושו, בראש ובראשונה, שהאדם משתמש בחמשת החושים- אבל לא תלוי בהם ולא נאחז בהם. כאן, אין הכוונה -להתכחשות לחיים.זה לא עובד בצורה פשוטה כל כך-: “אני אתרחק מכל מה שמסמל את הנאות העולם-ומיד אגיע להארה , ואהיה מאושר באמת”.

לכן, ניתן לראות מישהו שמקבל החלטה פתאומית על וויתור-בגלל ששמע על הדרך הזו או האחרת, ומתוך שכנוע עמוק וכנה באותה נקודת זמן- עוזב את כל רכושו, את חבריו ומשפחתו  ואת כל מה שמסמל עבורו את “חייו הנוכחיים חסרי המשמעות”  ויוצא לריטריט בהרים, או למגורים ב”קהילה רוחנית” במקום מרוחק בהודו או בצפון הארץ, רק על מנת לחזור אחרי שבוע- שבועיים או שנה שנתיים, כשהוא מיואש ועם דימוי עצמי מרוסק לרסיסים  (ו”ויתור” כזה, רק לעתים רחוקות מחזיק מעמד יותר מזמן קצר.

או אפילו בהקשר פחות דרמטי-אדם שמעיד על עצמו (ולו רק בפני עצמו-בלי לשתף אף אדם נוסף):

“אני קיבלתי  החלטה-אני עומד לשנות את חיי”.האדם באמת משוכנע,בכל ליבו ,שכך הוא עתיד לעשות.

אבל גם הוא מוצא (מהר מאד) את עצמו -חוזר למנהגים הישנים והמוכרים, לדפוסי החיים שהיו קיימים אצלו מקודם, ללחץ שאפיין את חייו, לאופן שבו הוא ניגש למערכות יחסים וכן הלאה.והנה מכל ההחלטות הגדולות נשאר  במקרה הטוב, אולי הויתור על הסיגריות (במקומם שותה יותר קפה-כתחליף לעוררות שבניקוטין), או שיש מעבר לקפה נטול קופאין (וממשיכים עם הסיגריות).

איני אומר זאת חלילה בזלזול או מתוך התנשאות , אני מכיר את הקושי בשינוי של הדפוסים הקיימים אצלי,  גם אם הם נראים קלים עבור אחרים. גם אצלי היה מאבק של שנים בהרגל שלי לקרוא את המדור הכלכלי בזמן ארוחת הצהריים, כחלק מהחלטתי לנסות ולעשות פעולות יומיומיות בתשומת לב (ונכון לתאריך כתיבת מאמר זה-הנושא לא הוכרע עדיין…)-ועבורי מדובר בתהליך שאינו סמלי בלבד, זה באמת קשה לי –שנוי של דפוס התנהגות תמיד אינו קל,גם אם לאחרים הוא נראה כך.

הסיבה לכך פשוטה-רק כאשר נשלמת באמת אותה פעולה פנימית-יכולה להתבצע באמת הפעולה החיצונית

שלב ההבנה , הינו שלב חשוב מאד.שלב קריטי אפילו, לכל שינוי ובלעדיו לא יתכן כל שינוי .הבעיה היא ששלב זה הינו רק ההתחלה של תהליך השינוי.ההבנה האינטלקטואלית בערך של השינוי מובילה ליצירת  רגש חיובי כלפי אותו שינוי, ועדיין, סנטימנט חיובי  יכול להתניע תהליך אבל לא להבטיח את הצלחתו.

שינוי אמיתי נוצר כאשר הוא מופנם בחיי היומיום שלנו, כאשר הוא בא לידי ביטוי באופן שבו אנו מתנהגים.

3. היאחזות –כמכשול ל”ויתור”:

מדוע זה בדרך כלל לא עובד-למרות מאמצינו הכנים? הסיבה היא –”היאחזות “.

מהי “היאחזות”- במינוח הבודהיסטי?

“היאחזות” הינה:חוסר היכולת להפריד עצמך- ממשהו או ממישהו. זוהי הפנית ומיקוד כל האנרגיה שלך- לסיפוק של (אותה) תשוקה. זוהי התייחסות (לאותה) תשוקה – כאל המטרה הסופית (היא אמנם זמנית-אבל כשאני מופרד ממנה היא הופכת להיות עולם ומלואו עבורי ).וכך , לומר “חוסר היאחזות”- פירושו לומר: “ויתור“.

חשוב לזכור כי “ויתור”- בא לידי ביטוי בכל היבט של חיינו.ובמיוחד- במערכות יחסים  (ובכלל, בהתייחסות לאנשים אחרים). חוסר היאחזות פירושו: הבנה ומימוש– של “האמת של הארעיות”  בכל מערכת יחסים שהיא .

זוהי הבנה ומימוש של הטבע הלא סופי במערכות יחסים שבין בני אדם, באשר הם-בעבודה, עם בן או בת הזוג, עם בני המשפחה, עם חברים וחברות ולמעשה עם כל מי שמופיע בחיינו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא .

כל מערכת יחסים סופה לגרום לחוסר סיפוק, לתסכול ולסבל. בין אם הסיבה לכך היא מצידנו,  בגלל רגשות מרעילים כמו פחד, גאווה, כעס, קינאה , צורך בשליטה או סתם בורות וחוסר יכולת להבין את האחר , ובין אם מצד האדם האחר, גם  אם פעמים רבות אין הדבר כך ורק קל לנו יותר להיות הקורבן ולהטיל את האחריות על האחר,  או שבאמת מדובר על אותם רגשות מרעילים הנובעים ממנו.

יותר מכך, ככל שמערכות היחסים בחיינו הן מוצלחות יותר, סופן להביא לנו סבל גדול יותר,בגלל אותו עקרון של ארעיות שקיים בכל היבט בחיינו. בן הזוג המושלם, זה שמצאנו סוף סוף ואותו אנו כל כך אוהבים, גם הוא-סופו שיזדקן ,יחלה וימות.

4. מה עושים?

כיצד לנהוג, כאשר עולה תשוקה חזקה לאובייקט חושי(מין, כסף, מעמד, שבחים, כוח, השפעה, הסכמה וכו’ וכו’ ):

מצד אחד-  אין טעם פשוט להתנגד לתשוקה כזו – הדבר יגרום רק לקונפליקט גדול יותר של האדם עם עצמו.

מצד שני-אין הכוונה  להיכנע לתשוקה הזאת ,כל פעם מחדש, תוך מתן תירוץ או נימוק ש”היא חזקה ממני”.

ברמה העמוקה ביותר (שאינה מובנת לכל אחד מאיתנו שלא נמצא עמוק בדרך ולא עבר תהליך ממושך ולא פשוט של חקירה עצמית)- מדובר על פיתוח של מה שקרוי בבודהיזם “חוכמה“, עדיין עולה בנו השתוקקות, אבל  כאשר עולה אותה  השתוקקות, יחד עימה עולה ראייה נכונה של משמעותה:

על האדם להרהר בסבל ובמיוחד בארעיות– על שני היבטיה:

ההיבט הראשון, הארעיות שבחיים– שקיימת אצל  כול אדם, גם אצל האחרים וגם אצלנו  והנגזרת מכך (מאותה ארעיות שהחיים) -העובדה שאני עתיד למות.

ההיבט השני, הארעיות שבסיפוק או בתענוג שניתן להשיג- והכוונה לכול סיפוק או תענוג , היות וגם אם נצליח למלא את אותה תשוקה -מה שניתן להשיג באמת הוא סיפוק זמני, כזה שהוא קצר וחולף

הבנה עמוקה והפנמה  של משמעות אותה הארעיות( בחיי כל אחד מאיתנו ובראש וראשונה בחיי שלי)-מאפשרת לראות כל השתוקקות – בפרופורציה הנכונה שלה , כאלמנט המייצג אשליה בלבד. זוהי אשליה שמתנפצת כל פעם מחדש ואשר השגתה (של אותה השתוקקות ) לא מסוגלת לתרום באמת לאושר  ולאיכות חיים.

יש כאן (ואני מתנצל על השימוש במושג החומרני),  סוג של “טרייד אוף“- בדיוק כפי שנעשה בכל עסקה כלכלית :

אני מוותר על משהו שערכו נמוך יותר– ובמקרה שלנו-על השגת אותו מושא השתוקקות,שגורם לאושר זמני בלבד

תמורת משהו שערכו גבוה יותר בעיני. ובמקרה שלנו-חיים מתוך אושר ושלווה  אמיתיים וקבועים, הנובעים מעצם הויתור על הריצה הבלתי פוסקת -אחרי אותה אשליה שלא הוכיחה את עצמה.

חשוב להדגיש כי גם ברמה המעשית, המתאימה אולי יותר לכל אחד מאיתנו-היכולת הזו  –להתבונן בתשומת לב בכל השתוקקות שעלתה, ולהתייחס אליה במונחי אותו “טרייד אוף”- קיימת בכל אחד מאיתנו(כל אחד לפי מקומו בדרך):

היא מוסיפה לנו יותר כוחות נפש –לשהות בתוך ההשתוקקות, אבל לא להיבלע בה. היא מאפשרת לנו להתבונן בצורה אובייקטיבית יותר –ולשקול מהו הערך האמיתי של כניעה לאותה השתוקקות,  מול הערך האמיתי שבהתייחסות אליה כאשליה– “שלא יכולה באמת לספק את הסחורה”.

כך שהמושג “ויתור “-לא נתפס עוד  כ”הפסד“-אלא דווקא כהצלחה , כקבלת תמורה טובה יותר, או אם נשתמש במונח היומיומי המקובל- “עסקה כדאית יותר“. כאשר חיים באמת מתוך הבנה עמוקה של  משמעות המושג “חוסר הארעיות“- אין זה משנה היכן וכיצד חיים : כמלך, במערה, בבית עם ילדים וכו’ וכו’.

כך למשל, תשוקה חזקה לאוכל – ניתנת לשינוי כאשר מתייחסים לאוכל כאל תרופה, שמטרתה להחזיק את הגוף בריא וחזק- על מנת שיאפשר תרגול של הדהמא(חשוב מאד להדגיש שאין מדובר על מעבר לחיי צום-אלא על שינוי התפישה העמדות שיש לנו כלפי האוכל). באופן דומה , ניתן לעבוד עם כל יתר ההשתוקקויות שבחיינו-כסף, כוח, ביטחון, קריירה וכו’ וכו’.

במלים אחרות-כל פעולה שאנו עושים, אפילו הקטנה ביותר. צריכה להיעשות מתוך תשומת לב ומודעות למטרה הסופית שלה: השחרור של כל היצורים בעלי התודעה  – כי כל הפעולות שלנו חייבות להיות מכוונות לאותה מטרה סופית.

גם כאשר אנו מדברים על מערכות יחסים עם האהובים עלינו, אין הכוונה להירתע מהם, למרות הידיעה הוודאית שהן תגרומנה לנו ולצער , תסכול וסבל בסופו של דבר. רתיעה מסוג זה אינה אלא מניפולציה נוספת שאנו עושים לעצמנו כדי לנסות ולהימנע מאותו סבל שעתיד להגיע .

לאחר פיתוח אותה שלמות  המכונה “חוסר היאחזות” –  האדם (עדיין) שמח להיות עם אחרים, אבל- באותו זמן, הוא מסוגל להסתגל לשינוי הנסיבות (במערכת היחסים). יש כאן קבלה אמיתית של הרגע הנוכחי- של  כל מה שמגיע אלינו, קבלה של הטוב שברגע הנוכחי וגם קבלה של הקשה שבו.

כאשר נוחת פרפר יפיפה על כף ידינו הפשוטה לפנים, אין לנו יכולת שליטה על משך הזמן שנוכל להתענג מיופיו.

רבים מאיתנו מפספסים את היופי הזה, במחשבות טורדניות  מתי הוא יעלם.

אחרים סוגרים את כף ידם בחוזקה כדי להחזיק את הפרפר לנצח ולא לתת לו להעלם,אבל גם גישה זו אינה עובדת והפרפר נמעך .

יש כאלו שחושבים למצוא פתרון בכך שהם נועצים בו סיכה ומכניסים אותו לקופסא שקופה כדי שיוכלו להתבונן בו בכל עת שירצו, אבל זהו פרפר מת וגם צבעיו ידהו בסופו של דבר והוא יתפורר לאבק.

הדבר היחידי שיש ביכולתנו לעשות הוא להתבונן ביופיו של הפרפר, להעריך עוד יותר את יופיו, בזכות הידיעה שיופי זה הינו זמני וחמקמק ולכן יש לנצל כל רגע ורגע  לומר תודה לכך שהדבר נקרה בדרכנו ולא להיצמד לאותו יופי אלא רק להודות לו כשהוא פורח מאיתנו על כך שנתן לנו הזדמנות כה נדירה לשהות לידו .

התבוננות עמוקה יותר תגלה לנו שבפרפר זה נמצאים גם הגולם שממנו בקעה התולעת שהפכה לפרפר , גם הצרור דהוי הצבעים והדומם שהפרפר הפך לאחר שסיים את חייו הקצרים, גם הצוף שאפשר לו לחיות ולעופף, הפרחים שיצרו את הצוף הזה, השמש שאפשרה לפרחים לגדול , האדמה שהזינה אותם, הגשם, הרוח , העננים – וכל היקום כולו שנולד ומת כל רגע מחדש , במחזוריות אינסופית ובתלות גומלין בין מרכיביו והיבטיו שאינם נפרדים זה מזה ואינם שונים זה מזה.

זהו הוויתור במשמעותו העמוקה ביותר, וויתור על אשליית הנפרדות , אשליה שממנה נגזר הצורך הנואש כל כך בקביעות, אותו צורך (מוטעה ובלתי ניתן להשגה) בקביעות מייצר בתוכנו פחד.

זהו הפחד מהשינוי “שעתיד להגיע ויהי מה”, ללא תלות במה שננסה לעשות , פשוט כי כך עובדת המציאות, כי אלו הם חוקיה וכי אין ביכולתנו לשנותם, גם אם הדבר לא מוצא חן בעינינו.

לכן, ויתור על הפחד מהשינוי הינו המקור להפסקת ההשתוקקות, זהו ויתור על  אותה השתוקקות שמכתיבה לנו חיים מלאי חוסר סיפוק, תסכול וסבל . ההשתוקקות שאינה מוכנה לקבל את המציאות כפי שהיא באמת, כריקוד בלתי פוסק של תופעות שחלקן נעימות, חלקן לא נעימות וחלקן ניטרליות. שעולות ודועכות ללא הרף כדי לפנות מקום לתופעות אחרות שגם הן בתורן תדעכנה.

בהבנה זו, המשמעות של המושג “ויתור” כויתור על הפחד , ובעקבותיו ויתור על ההשתוקקות, היא היכולת שנוצרת בנו דווקא לחיות חיים מלאים, להיות כאן ועכשיו ברגע הנוכחי ולקבל את כל מה שמגיע בזרועות פתוחות, פשוט כי זה כך. כי זה הגיע עכשיו לחיינו. וישנה בחיינו שמחה מסוג אחר, שמחה על כך שאנו לא כבולים יותר לאותה השתוקקות ולא נאנקים תחת עולו של אותו פחד.