הפאראמיטה העשירית אופקאה – איזון ושלווה

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

1  אופקהא – הקשרים והגדרות

המילה “אופקהא” נמצאת בשימוש בכתבים הבודהיסטיים (בקאנון) בשני מובנים:

הראשון – סוג של “תחושה ניטרלית“:

“תחושה ניטרלית” היא אחת משלושת סוגי התחושות (ודאנא) שקיימות באופן טבעי אצל כל אדם ואדם:

(או) תחושה “נעימה” – כאשר החוויה שלנו היא מענגת, שמחה, נעימה

(או) תחושה “לא נעימה” – כאשר החוויה שלנו היא כואבת, מפחידה, דוחה

(או) תחושה “ניטרלית” – כאשר החוויה שלנו אינה “נעימה” ואינה “לא נעימה”

המקור לאופקהא כ”תחושה ניטרלית” הוא חיצוני-  היא עולה בנו כתלות בסוג החוויה/ ההתנסות שאנו חווים כרגע.

היא גם תעלם, מיד כשהתחושה הבאה תהיה “נעימה” או “לא נעימה” (כלומר היא קיימת – רק כאשר אין בנו “תחושה נעימה” או תחושה “לא נעימה”)

השני – סוג של “מצב תודעה”:

בהקשר השני, “אופקהא” היא עמדה, גישה או מצב של “תודעה מאוזנת“, לנוכח כל סוג של התנסות – בין אם זו התנסות נעימה ומענגת ובין אם זו התנסות לא נעימה, כואבת ודוחה.

כאשר אנו מדברים על “אופקהא” כאחת מהשלמויות (פארמיטא) – הכוונה היא לסוג השני.

2. מקומה של “אופקהא” בעולם הרגשי

הגישה הבודהיסטית מתייחסת לאופקהא כ”תכונה יעילה” (SKILLFUL), כזו שניתן וחשוב לפתח אותה במסגרת הדרך שאנו עושים.

מכאן משתמע שהעובדה שאנו לא חשים כרגע תחושת שלווה ואיזון בפני כל סוגי ההתנסויות שאנו חווים, אינה צריכה להתקבל על ידינו בתחושת יאוש (“מה לעשות-אין לי יכולת להישאר באיזון מול מה שקורה בחיי, אני דפוק ופגום ולא אוכל לשנות זאת”).

הבודהיזם מדגיש את האפשרות הקיימת בכול אדם, להגשים תכונה זו  של אופקהא שנמצאת כפוטנציאל לא ממומש בתוכנו וליצור מציאות אחרת עבורנו,

לפיכך, מעניין לראות את המקום של “אופקהא” בחיים הרגשיים של אדם ההולך בדרך התרגול, לפי הגישה הבודהיסטית (וראה M.137).

גישות (רוחניות) לא מעטות שפופולאריות כיום בעולם המערבי, מציגות את הדרך והתרגול ככאלו שמייצרות אושר ושלווה (“לך בדרך הזו – ואז תזכה לאושר, שלווה ושמחה תמידיים”).

גישה כזו עשוייה להיות בעייתית, במידה “ואינה מספקת את הסחורה”( אושר ושלווה)- מהר ומבלי שהתרגול עצמו יביא לתסכול.

מכאן קצרה הדרך להצפה של תחושת יאוש מאותה דרך רוחנית  שבחרנו , נטישתה וניסיון למצוא דרך רוןחנית אחרת שאולי היא תהיה זו ש”תספק את הסחורה”.

וכך , אנו נתקלים בלא מעט אנשים שהפכו ל”מחפשים סדרתיים“- כאלו  שיכולים לספר לנו על ניסיונות רבים שלהם לנסות דרך רוחנית כזו או אחרת, על השתתפות בסדנאות, על האזנה למורים רוחניים, על הליכה בעקבות שיטה, הבטחה, טכניקה, הכשרה, הסמכה וכן הלאה-שהמשותף לכולן הוא התלהבות מההבטחה, תיסכול מאי הגשמת אותה הבטחה, נטישת הדרך הזו וחיםפוש אחרי “הדבר הבא”.

לעומתן, הגישה הבודהיסטית, מצביעה על שני אלמנטים חשובים, בהתייחסותה להשגת איזון ושלווה:

האלמנט הראשון – בדרך הרוחנית ישנו באופן טבעי תסכול וקושי (שעשויים להיות במשך זמן לא קצר), אשר נובעים מהפער שקיים בין הציפיות שמפתח המתרגל ובין המצב האמיתי שלו(היכן הוא ממוקם כיום בדרך? מה הצליח לפתח עד עתה? על מה הוא צריך לעבוד?).

האלמנט השני – ניתן להשתמש בתחושת תסכול זו, באופן יעיל (SKILLFUL USE), עבור המתרגל שמייחל להגיע למטרה (התעוררות) אבל לא הגיע עדיין.

כיצד אותה תחושת תסכול עצמי, היא  היא שעשויה לעזור למתרגל להתגבר על (אותו) התסכול שעולה בנו?

התשובה היא שכאשר עולה בנו תחושת תסכול וקיפוח מכך שאנו לא חווים תחושות של תענוג ושמחה (אלא להיפך)- והמתרגל מפתח לאט לאט  את סדר העדיפויות הנכון באמת עבורו:

סדר עדיפויות זה קובע שהמטרה שעדיין לא הושגה (התעוררות מלאה)  חשובה ורצינית יותר, מאשר חוסר בהתענגות חושית (כלומר, להבנה שהמאמץ הכרוך בהליכה בדרך-  אכן מביא לחסכים ב”תחושות נעימות” שהיו עשויות להיות אם לא היינו מתרגלים – אבל שהחסכים הללו הינם פחות חשובים).

כאשר סדר עדיפויות זה מתחזק אצל המתרגל, הוא מפנה את האנרגיה והמאמצים שלו לכיוון הדרך (השגת התעוררת מלאה), במקום לכיוון של חיפוש של והיצמדות אל אובייקטיבים חושיים יוצרי תענוג.

ומאוחר יותר, כאשר הדרך מבשילה, היא מביאה לתחושת שמחה שמקורה בתובנה על הטבע האמיתי של אובייקטים חושיים (שהם ארעיים וטומנים בתוכם סבל ולכן טעות היא לשאוף  ולהשתוקק אליהם).

תחושת שמחה זו, מבשילה לתחושת שלווה שנובעת מאותה תובנה.

זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שלווה ואיזון אשר קרויה: “איזון המותנה בריבוי” – כלומר: איזון ושלווה לנוכח אובייקטים רבים (התופעות השונות שאנו חווים אותם).

למרות שאין זה המקום לטפל בנושא זה, יש לציין כי לפי הגישה הבודהיסטית, פיתוח האיזון והשלווה אינו נעצר כאן, (ב”איזון המותנה בריבוי”). הוא ממשיך בתרגול ופיתוח של מה שקרוי “ג’האנא ללא צורה” (FORMLESS JHANA )שהיא מצב תודעה גבוה המתפקד כבסיס ל”איזון המותנה במיקוד” (כלומר איזון המותנה במיקוד/חד נקודתיות של הג’האנא).

(EQUANIMITY DEPENDENT ON SINGLENESS )

הערה: ג’האנא- מצב תודעה  שבו עולה רמת הריכוז, עד לדרגה שבה אין הפרעה חיצונית כלשהי לתודעה הממוקדת ואין הבדל בין התודעה המתבוננת ובין אובייקט ההתבוננות, מה שמייצר בין היתר גם איזון ושלווה עמוקים.

השלב הבא, הוא שימוש באותם איזון ושלווה (של “איזון המותנה במיקוד”) להגיע למצב המכונה “אמאייאטא”(שניתן לתרגמו כ”ללא צורה” , “ללא דרך”, “ללא התניות”)- שבו ישנה אבחנה במותנה ובכפוף לרצון ,שקיימים אפילו במצבי התודעה הגבוהים והמעודנים הללו. המתרגל ברמה זו הופך  ללא משתוקק, שלוו ואובייקטיבי כלפי כל התהליך. הוא הופך “לא מותנה ולא כפוף לרצון להיות או לא להיות ” .

3. שלושה שלבים בתהליך פיתוח השלווה והאיזון

ישנם שלושה שלבים בתהליך פיתוח האיזון ושלוות הנפש(שלבים אלו וכן, המשך המאמר מתייחסים ל”איזון המותנה בריבוי”):

השלב הראשון- פיתוח :

זוהי הכוונה מודעת של התודעה לכיוון של שלווה ואיזון, למול אובייקטים משני הסוגים (נעימים ולא נעימים).

בשלב זה התודעה אינה נמצאת במצב של איזון ושלווה. אבל ההולך בדרך  מתרגל התבוננות מודעת בתגובותיו כלפי האובייקטים החושיים, החוויות וההתנסויות המופיעות להן בחייו.

כאן נדרשים הן יכולת התבוננות בכל התנסות העולה בפנינו, ובתגובה האוטומטית שעולה בעקבותיה ומייצרת בנו תפישה של שמחה או של כאב והן מידה של אבחנה וחוכמה באשר לתהליך האמיתי שקורה .

במלים אחרות, התבוננות מודעת כזו, מאפשרת לנו לראות שתמיד התנהגנו מתוך אמונה ותפיסת מציאות אשר משייכת את התגובות שעולות בנו – לאובייקט עצמו( תפישת מציאות שבאה לידי ביטוי במחשבות או משפטים המוכרים לכולנו, כמו : “היתה לי עכשיו התנסות משמחת ויכולתי להרגיש שממש נעים להיות שם ” , “האדם הזה ממש נחמד וזה עשה לי טוב”,  “חוויתי הרבה סבל במקרה ההוא כי הוא היה מאד מתסכל”, “הנסיעה היתה ממש מתסכלת בגלל שהיו פקקים וגם הנוף לא היה משהו”).

התגלית שהסיטואציה עצמה  (או האובייקט החושי שבו נתקלנו) אינה המקור הגורם לתחושת האושר / סבל שעלתה בנו היא מהפך של ממש.  אבחנה זו מאפשרת לנו להתחיל לכוון את התודעה שלנו למצב MODE) ) של התבוננות שלווה. כזה  שאינו “מתערבב עם האובייקט” .

השלב השני– מצב של שהייה בתרגול:

בשלב זה, ההולך בדרך חש באופן ספונטני תחושת חוסר אשליה.

כאן יש פחות היסחפות והזדהות עם אוביקטים נעימים/ רצויים ולא נעימים/לא רצויים.ומכאן היכולת לשהות יותר ויותר במצב של איזון ושלווה.

זוהי תחילת ההפנמה של אותה ההבנה שעלתה בשלב הקודם.

אנו מתחילים  לחוות ולהפנים שהאמת היא  כי  האובייקטים עצמם אינם “נעימים” או “לא נעימים”, הם פשוט אובייקטים ומה שמייצר את הרגשות שעולים בנו אינו האובייקטים אלא אנו בעצמנו.

השלב השלישי– תכונות שפותחו במלואן:

בשלב זה, היכולת להיות במצב של איזון התודעה פותח כבר לרמה של שליטה מלאה על התהליך המחשבתי  המתקיים מול אובייקטים נעימים או לא נעימים שעולים בחיינו.

כאן, האשליה ששלטה בחיינו נעלמה ומה שנשאר הוא התבוננות בלבד, ללא התערבבות וללא שיפוט.

מצב תודעה כזה הוא מצב של תודעה שקטה, שלא מתערבבת ולא נסערת בעת המגע שלה עם אובייקט חושי, יהא אשר יהא.

4. איזון ושלווה –אינם אדישות או הכחשה

“אופקהא” היא גם אחד מארבעת ה”ברהאמא ויהארא“( ארבעת “מצבי התודעה הגבוהים”):

מטה– אהבה ללא תנאי (שהיא גם הפאראמיטא התשיעית)

קארונה-חמלה

מודיטה– שמחה משתתפת בהצלחות האחר

אופקהא– איזון ושלוות הנפש

בהקשר של אותם ארבעת ה”ברהאמא ויהארא”, נהוג לדבר על “האוייב הקרוב” של כל אחת מהן (וראה מאמר נפרד בנושא זה)- זה ש”מתחפש” לתכונה הנעלה הזו, וקל לטעות ולבלבל ביניהם.

.

“האוייב הקרוב” של  “אופקהא”- הוא  אדישות

אדישות מקורה בפחד, פחד הניזון מזכרונות שצברנו בהתנסויות עבר שחווינו.זכרונות שקוטלגו לפי התגובה שהם עוררו בנו.

זוהי מערכת אוטומטית ואינסטינקטיבית, שמנסה להפעיל סוג מסויים(וקבוע מראש) של תגובה- לפי הפוטנציאל של הסיטואציה/האובייקט להעלות בנו רגש כזה או אחר.

המערכת  המתוחכמת והיעילה כל כך של הדפוסים שקיימים בנו:

מזהה – כל סיטואציה חדשה בחיינו, לפי הדימיון שיש לה לזכרונות של סיטואציות קודמות שחוווינו.

מסווגת אותה- לפי התגובה /הרגש שהסיטואציה הקודמת (שהחדשה  נראית כדומה לה) גרמה.

מכינה-באופן מיידי תגובה .

ומשייכת אותה-  לסיטואציה עצמה(ולא למערכת האוטומטית שבנתה אותה)

כך למשל, על מנת להימנע מרגש “לא נעים” (שנתפש כשלילי ומאיים)- אנו בונים יכולת להתעלם מאותו רגש פוטנציאלי שעשוי לעלות, להכחיש את עצם קיומו,   –זהו  מה שקרוי “אדישות” .

אדם שפיתח בתוכו אדישות יחיה “חיים שטוחים“. הוא ינסה להתעלם מעלייתם של רגשות  אושר ושמחה רבים  מדי-בגלל הפוטנציאל שלהם (בעיניו-באופן לא מודע) ליצור אחר כך אכזבה, עם החלשותם או היעלמותם.

הוא גם יתעלם מעלייתם של רגשות צער או עצב קשים מדי- שוב בגלל הפוטנציאל שלהם לגרום לו לפחד, תסכול  וסבל.

אדם כזה יחפש “חיים שקטים“, כאלו שאין בהם פוטנציאל להרבה סיטואציות ואובייקטים “נעימים” ו “לא נעימים”-  מתוך תפישה (מוטעית) שאותן סיטואציות ואובייקטים, הם הם הגורמים לקושי בחייו ולכן,  רק הימנעות מהן תביא לשקט (ולו גם זמני).

להיפך- אנו נעזרים  ברגשות שעולים בנו, מתבוננים בהם בכנות ומנסים לראות את הדפוסים שבנו, אותם המנגנונים האוטומטיים שגורמים להם לעלות.

מדוע סיטואציה כזו –מביאה לתחושה מסויימת דווקא ולא לאחרת. כבסיס לפיתוח תכונה זו. רק כך אפשר להגיע לתוצאה הנכונה ולא לשקר לעצמנו ולחסום את הקשר שלנו למציאות.

זהו תהליך של התפכחות מאשלייה, של נביטת חוכמה. אשר מתחילה לבטא את עצמה בתוכנו.

חשוב ביותר להדגיש ש”אופקהא” אינה  בשום אופן מצב של  “אדישות” או יכולת “הימנעות מרגשות” לנוכח הסיטואציות “נעימות” (“לא אסחף בשמחה  ובתחושת האושר-כדי שלא אתאכזב אחר כך”) או ה”לא נעימות” שבחיינו ( “אני מנתק את עצמי מהרגשות שלי-כדי שלא אחוש  צער, תסכול, כאב וסבל  שקשה לי איתם “).

“אופקהא” היא שינוי במצב התודעה. היא נובעת מההבנה שאין באובייקט עצמו כוח  וכי אנו יוצרים את התגובה האוטומטית לכל אובייקט ואובייקט, לכול התנסות שמגיעה לחיינו.

השקט היורד על התודעה בעקבות הבשלת הבנה זו, מאפשר לנו חיים עמוקים יותר. חיים עם  יכולת לשהות בכול סוג של סיטואציה  בלי פחד ובלי אשליות.

חיים שבהם התודעה שלנו נמצאת באיזון ובשלווה  מאפשרים לנו  אנו לראות  את הטבע האמיתי של כל התופעות, את הארעיות שלהן ואת הייותן תלויות זו בזו ומתנות זו את זו.

התופעות מגלות סוף סוף את טבען האמיתי-הם תופעות בלבד. שאין להן שום כוח או שליטה משל עצמן.