הפאראמיטא התשיעית – “מטא” = אהבה ללא תנאי

(הבהרה: מאמר זה החל כראשי פרקים שהכנתי לקראת הרצאה שלי בנושא. לכן לא הקפדתי  על רישום הכותב/ים והמקור/ות  מהם נלקח החומר ועל כך אני מצר.

מכל מקום, העריכה, הפרשנות, ההרחבה ואף השגיאות  אם ישנן כאלו הן באחריותי)

1. “מטא”-הגדרה ראשונית

המונח “”מטא”” מתורגם במספר רב של מלים שמנסות לתפוס את המושג הרחב הזה בסנסקריט: אהבה חומלת, נדיבות, ידידות, חסד, אהבה ללא תנאי, אהבה בלי ציפייה לתמורה ועוד

“מטא” היא אחת מעשר ה”שלמויות” (פאראמיטא).

והיא גם אחת מארבעת ה”בראהמא ויהרא” (ארבעת מצבי התודעה הגבוהים ):

(1)”מטא”-אהבה ללא תנאי

(2) מודיטה -שמחה משתתפת( בהצלחת ומזל האחר)

(3) קארונה- חמלה

(4) אופקה- איזון התודעה

האמת היא שקשה מאד להגדיר “מטא” (והכוונה לא להגדרה מילולית/דרך השכל) אלא להבנה שלה דרך הלב.

מדוע זה כך?

היות ואנו לא חווים “מטא” לעתים קרובות , זהו מושג שאינו שייך לחוויות האישיות שלנו. אנו יכולים לשמוע עליו, לדמיין “איך זה מרגיש-כשחווים את זה”, אבל זה משהו מתוך ההתנסויות היומיומית שלנו.

לפיכך, ננסה להגדיר את “מטא”- לפי מה שהיא לא

2. “האויב הקרוב” של “מטא”-תשוקה

בלימודי ארבעת ה”בראהמא ויהארא ” שהזכרנו, יש מונח מעניין ששווה לבדוק אותו- “האויב הקרוב”:

“האויב הקרוב” זהו רגש שאנו מכירים מחיי היום יום שלנו ומזהים אותו בטעות כאותה תכונה נעלה.

זהו רגש ש”מתחפש”- לאותה תכונה נעלה.

במקרה של “מטא”- “האויב הקרוב” הוא תשוקה.

מדוע תשוקה “מתחפשת” ל”מטא”?

(1) כי אנו אומרים לעצמנו: “מטא” זה כמו לאהוב את (וכאן אנו אומרים את השם של מי שאותו הכי אוהבים בעולם)-אבל כשזה יותר גדול, כשזה מופנה לכל היצורים בעולם”

(2) כי בטווח הקצר אנו לא רואים הבדל:

אם השגנו את  מושא התשוקה:

הוא ממלא אותנו לרגע,  הגענו לסיפוק זמני

אנו שקועים בו, הוא כל עולמנו

אנו מזדהים איתו והופכים להיות מושא התשוקה עצמו

אם לא השגנו אותו:

יש לנו פנטזיה, תסריט , ביטחון- שאם נשיג אותו הכול יסתדר ונהיה מאושרים באמת וללא הפסקה.

אנו משוכנעים שהסבל הנוכחי שלנו- נובע בכך שלא השגנו את מושא התשוקה.

אז מה ההבדל בין תשוקה ל”מטא”?

בתשוקה יש אובייקט-אנו רוצים שיהיה לנו את זה, שנשיג את זה

בתשוקה יש תנאי – אם נשיג את זה (ורק אם נשיג את זה!) , נהיה מאושרים.

בתשוקה יש ציפייה לתמורה – אני מוכן לתת/לאהוב/להשקיע רק אם אקבלבחזרה (יחס דומה/ הכרת תודה )

בתשוקה יש שיפוטיות- את זה כדאי ורצוי להשיג, ואת זה לא

לכן, גם מה שאנו מכנים בדרך כלל בשם “אהבה”- הוא סוג של תשוקה.

אהבה כזו עומדת בכל התנאים שהגדרנו מקודם תשוקה:

אני אוהב את…

רק אם אצליח למצוא אהבה יחד עם … אהיה מאושר.

אבל אם …לא יאהב אותי, גם אני לא אוהב אותו.

אני לא אוהב את … כי הוא לא ראוי לאהבה שלי.

ב”מטא”, אין את כל אלו.

“מטא”  היא פשוט אהבה ללא תנאי, ללא צורך בקבלת תמורה, בלי “אם” ובלי “אבל”.

נתן לדמות “מטא” לשמש:

הטבע של השמש הוא להאיר- היא מאירה ומחממת פשוט כי זה טיבעה.

השמש לא עושה הבחנה- אם “ראוי להאיר ולחמם אדם זה או אחר”

3. מדוע “מטא” מתחילה באהבה עצמית?

נהוג לתרגל “מטא” כלפי ארבעה אובייקטים- בסדר הבא:

(1) אני-כלפי עצמי

(2) תומך- כלפי מישהו שתמך ועזר לי, שיש לי רגשות חמים כלפיו.

(3) אדיש- כלפי מישהו ניטראלי, שאין לי רגש מיוחד לחיוב או לשלילה כלפיו

(4) אויב- כלפי מישהו שפגע בי, בגד בי , גרם לי נזק.

מדוע נהוג להתחיל לתרגל “מטא” כלפי עצמי? זה נראה לא הגיוני ואפילו אגואיסטי.

הסיבה לכך היא סיבה מעשית, שנובעת מהאופן שבו פועלת התודעה שלנו:

ראשית- כי רק כאשר אני באמת אוהב את עצמי, מקבל את עצמי כפי שאני(עם כל המגרעות וחוסר השלמות שיש בי כיום)- אוכל לאהוב  ולקבל גם אחרים.

אחרת, תחושת הסלידה שיש לי כלפי עצמי-תושלך מיד על האחרים, תסגור אותי ותמנע ממני להרחיב את המעגל.

שנית- תחושת הסלידה (או השנאה העצמית) היא צרכן אנרגיה גדול .

היא מבזבזת המון אנרגיה נפשית על ההתעסקות בעצמי.

והיא גם צרכן זמן גדול-היא גורמת לי להקדיש כל רגע פנוי במחשבות על מה שלא עשיתי טוב, מה שאני צריך לעשות כדי להסתיר את החלקים הלא יפים שבי וכן הלאה.

לכן התודעה שלי אינה פנויה.

רק תודעה פנויה היא תודעה שקטה, תודעה מאושרת, תודעה שמוכנה להתבונן על האחר באותה מידת פייסנות ,השלמה ושקט שהיא חשה כלפי עצמה

סלידה עצמית יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים עיקריות:

הראשונה-מוחצנת: סלידה כזו באה לידי ביטוי בכעס או בזעם- אלו יכולים להיות מופנים כלפי עצמי או כלפי אחרים.

השנייה- מופנמת: סלידה כזו באה  לידי ביטוי כצער, כאכזבה עצמית, כתחושת ייאוש- כאן אנרגית הסלידה קפואה ומשתקת אותנו.

4. אשמה מול חרטה

הפסיכולוגיה הבודהיסטית עושה אבחנה מעניינת וחשובה – בין אשמה ובין חרטה:

אשמה (או “האשמה עצמית” ואף “שנאה עצמית”):

היא תחושה שקורעת אותנו מבפנים.רגש אשמה חזק משאיר לנו מעט מאד אנרגיה זמינה לתמורה או להתעלות מעבר למצב הקיים.

היא כמו אבן כבדה שקשורה לרגלינו ולא מאפשרת לנו לצוף מעל המים ולנשום לרווחה.

היא מביסה אותנו, כי היא מרוקנת אותנו. אנחנו מרגישים  מאד בודדים ומתמקדים רק בחשיבה על חוסר הערך שלנו: “אני האדם הכי גרוע עלי אדמות . רק אני עשיתי כאלו מעשים נוראיים” .

אולם גישה כזו בעצם מקדמת מאד את העצמי, את האגו.

אנו מרוכזים רק בעצמנו. במה שאנו עשינו, במה שאנו שווים או לא שווים.

מבחינה זו, אדם ששקוע באשמה עצמית, בשנאה עצמית ובדיכאון-הוא למעשה אדם מאד אגואיסטי.

ה”עצמי” (והעיסוק בעצמי)-  הופך לאובססיה במובן האגואיסטי.

חרטה , לעומת זאת:

היא מצב של הכרה בדבר שנעשה.

היא מצב של לקיחת אחריות מלאה על מה שנעשה. אנו מבינים שבשלב זה או אחר עשינו  או אמרנו דבר מה פוגע –בעצמנו או באחרים.

שלא נטעה- יש כאב בחרטה.

אנו מרגישים את הכאב הכרוך בהכרה בכך. הכאב בכך שאנו לא מתעלמים או מתכחשים או מנסים להקטין את הפגיעה הזו .

הנקודה המכרעת היא שחרטה משחררת אותנו מן העבר, בכך- היא משאירה לנו הרבה יותר  אנרגיה להמשיך הלאה,

וזאת- מתוך לקיחת אחריות מלאה על מה שנעשה, ועם  החלטה שלא לחזור על אותן טעויות. על אותה פגיעה.

לכן כשאנו מתרגלים “מטא” לעצמנו, אין פירוש הדבר שאנו מתעלמים מאותם חלקים אפלים ולא נעימים שיש בנו והיינו רוצים שלא יהיו בנו.

להיפך, אנו מכירים בהם,  אבל מוכנים לסלוח לעצמנו על כך שאנו לא תואמים את התסריט  האידיאלי שהיינו רוצים שנהיה- “יפים וחכמים ונדיבים וללא מגרעות” ,

אנו לא נלחצים ולא מאשימים, לא כועסים ולא פוחדים, שקטים תמיד וגאים שתמיד אנו מגיבים בצורה הנכונה (זו שבמחשבה אחורנית אנו אומרים לעצמנו “חבל שלא הגבתי כך “).

אנו מוכנים לקבל את המתנה שתמיד רצינו וחלמנו עליה-  אבל חשבנו ש”היא לא מגיעה לנו כי איננו ראויים לקבל אותה”:

ש”מגיע לנו להיות מאושרים- למרות שאנו לא מושלמים”.