הנחיות לעבודה עם מחשבות

רוב ברבאה (Rob Burbea) היה עד מותו בשנת 2020 מורה הבית של מרכז המדיטציה גאיה האוס באנגליה. מהמייסדים של Sanghaseva — ארגון בינלאומי שחוקר את הדהרמה דרך עבודה למען הקהילה, ושל Dharma Action Network for Climate Engagement DANCE) ). ספרו ״ראייה שמשחררת״ (Seeing That Frees) תורגם לעברית. 

* * *

 שיחה שניתנה בריטריט ראש השנה בגאיה האוס, אנגליה.

 היום אדבר על מחשבות, נושא שעלה בכל מיני הזדמנויות בריטריט הזה. מה שאנחנו לא עושים זה דמוניזציה למחשבות. לפעמים בתרגול רוחני כזה, או בתרגולים אחרים – מחשבות הן כמעט אויב וצריך להפטר מהן. וזה יכול להרגיש ככה, באופן מובן מאוד. אנחנו יכולים להרגיש מוטרדים, מוכים – על ידי התודעה החושבת, כאשר היא משתוללת. כל כך הרבה כאב יכול להיות שם, כאשר היחסים עם חשיבה לא מבוררים. אבל אנחנו לא מנסים להיפטר ממחשבות; יש מקום בחיים שלנו לפתח מערכת יחסים עם מחשבות. אנחנו יכולים לטפח את האפיק של המחשבות, ללמוד לחשוב באופן יצירתי, ולהרהר באופן שבו – דרך המחשבה – אפשר לפוגג סבל. אז ישנם סוגים שונים של יחסים עם מחשבה. אנחנו משתמשים בהרהור כדי להבין דברים, אנחנו משתמשים בחשיבה באופן יצירתי. זה יהיה קשה לתכנן בניין, לגלות משהו מדעי, או לכתוב סימפוניה בלי מחשבות. אנחנו רוצים לרתום אותן – שיעבדו בשבילנו. וכמובן שלעתים קרובות הן לא עובדות בשבילנו, ויש כאב שבא עם זה.

 גם במדיטציה – אנחנו לא רוצים להפטר ממחשבות. זה קל מאוד, כמתרגל, לגלוש באופן מודע או בלתי מודע להשקפה ודרכה להתייחס לחוויה שעולה באותו רגע – שמחשבות הן בעיה. ואם אנחנו רואים אותן כבעיה, הן נעשות בעיה. אז אולי במקום זה, לפחות בנוגע למדיטציה, וביחס למה שהיינו רוצים לפתוח עבור עצמנו בחיינו, בטווח הארוך – אפשר לדבר על ‘חופש עם מחשבות’ או חופש לגבי מחשבות. איך זה יהיה – להיות חופשי עם מחשבות? ואנחנו גם רוצים להבין את האפקט של המחשבות. ואנחנו רוצים להבין את היחסים. אז יש חופש, ויש הבנה.

 לגבי מצבים מנטליים – אנחנו יכולים לראות שמצבי תודעה יולידו מחשבות מסוימות. מצב של עצב יוליד מחשבות עצובות; מצב של כעס, מחשבות כעוסות; מצב עליז, מחשבות עליזות. זה דבר ממש טוב לראות. זו הקרקע ממנה מחשבות מסוימות יוצאות. אבל גם – יש שם מעגל של היזון חוזר. מחשבות, אם אנחנו נאחזים בהן – יולידו מצבים מנטליים. המצב המנטלי והמחשבה – מולידים אחד את השני. זה דבר שממש חשוב לראות ולהבין, בעיקר אם אנחנו רוצים לשבור את הרודנות של מצבי תודעה ודפוסי מחשבה מסוימים. אם אני נאחז במחשבות מסוימות – הן יולידו וישמרו מצבי תודעה מסוימים.

 מה זה אומר – להיאחז במחשבה?

יש דרכים שונות בהן אנחנו יכולים לעשות את זה. דבר אחד – להאמין בה ללא שאלה. לעתים קרובות אנחנו מאמינים למחשבות פשוט בגלל שהן עוברות בתודעה. מאחר שהיא שם – אני מאמין לה. והאמון הזה – הוא היאחזות. אנחנו נאחזים בזה כבמציאות, כהשתקפות של האמת לגבי עצמנו או לגבי אחרים.

 סוג שני של היאחזות – להתייחס למחשבה כ’אני’ או ‘שלי’. יש לי מחשבת זדון, או נקמה, או משהו כזה. ובאופן לא מודע ולא רצוני אנחנו מתייחסים למחשבה כ’אני’. ואז ‘אני רע’. או אם יש מחשבה טובה נראה לי ש’אני בודהה’, או כל דבר אחר.

 מתוך ההזדהות עם המחשבה, ומתוך האמון בכך שהיא משקפת מציאות – ייוולדו מצבים מנטליים.

 לפעמים אנחנו מודטים, והמיינד מלא מחשבות, מסובך במחשבות. ואפשר פשוט לחזור, שוב ושוב – לאובייקט המדיטציה. לא לזלזל באפקט המצטבר של זה. זה מעין שריר של התודעה, שנעשה יותר ויותר חזק. מתוך כך – אנחנו יכולים לשלוף את התודעה מתוך מצבים שואבים יותר ויותר. זה שריר. לעתים זה יכול להיראות חסר תועלת, אבל לאורך זמן ממש עובד.

 דבר נוסף – להשתמש בתרגול המטא. כשיש סבך מחשבות יש הרבה אנרגיה באזור הזה, של מחשבות. אז במקום לשאוב אותה משם, אפשר לרתום אותה לתרגול המטא. להסיט את האנרגיה בכיוון מסוים. זה דורש התעקשות מסויימת, לחזור לשם שוב ושוב, אבל זה ישתלם. יש למחשבות מטא הדהוד אחר לגמרי בתודעה מאשר למחשבות כמו: ‘אני שונא את עצמי’, או ‘אני חסר ערך’ או משהו כזה.

 לפעמים, כשאנחנו באובססיה – והתודעה מסתובבת במעגלים – יש רגש ‘מתחת’ לזה, ואנחנו לא ממש במגע איתו. הוא יכול להיות כל רגש – כעס, פגיעות, פחד, כל דבר. והמחשבות נשארות במעגל של אנרגיית המחשבה. אז אם יש מעגל, אפשר ללכת לגוף, להיפתח לתחושה הגופנית ולבדוק – האם קורה כאן משהו, ברמת הרגש? להביא את האנרגיה לגוף ולהישאר עם הרובד הרגשי. האנרגיה צריכה להיות שם. וכשאנחנו פונים לרגש – היא מתנקזת מתוך המעגל ההדוק של המחשבות.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו באובססיה של מחשבות, כי אנחנו חושבים שמה שאנחנו מתעסקים בו באמת משנה, באמת יעשה הבדל. ‘האם עלי לעשות כך?’ ‘האם עלי לעשות אחרת?’. אנחנו מאמינים ששמחה באמת תלויה בלבחור כך או אחרת. ואז אפשר לשאול – ‘במה אני מאמין?’ אולי לגבי – מה אני צריך, או איפה שמחה נמצאת. לעתים קרובות, כשיש אובססיה, זה נשען על רגש, או אמונה חבויה לגבי מה אני צריך, או איפה השמחה – אמונה שאנחנו לא ממש רואים.

וכמובן שלעתים, אנחנו לא ממש תחת העקב של המחשבות, ויש פחות סבך, ואז יש אפשרות להרהור הרבה יותר מקורקע. מאוד מועיל לעגן את עצמך בגוף. העיגון בגוף הופך להיות נקודת משען. המחשבות הן חלקלקות, מהירות, מפתות, ומתוך נקודת המשען של הגוף אתה יכול להישאר יציב ולראות; להישאר מקורקע. ואז מה? אפשר להסתכל במחשבות, וכדאי לראות אילו מחשבות עולות. יש מחשבות מהרבה סוגים. אולי יש שיפוט? תכנון? או זכרונות? או חלום בהקיץ? אולי ציפייה למשהו? אנשים מסוימים מוצאים שזה  מועיל מאוד לסמן, לתייג את המחשבות: ‘שיפוט, שיפוט’; ‘תכנון, תכנון’. זה יוצר מידה של אובייקטיביות ומרחב סביב מחשבות, והמרחב הזה הוא בדיוק מה שלעתים קרובות חסר.

 מאחר ויש סוגים שונים של מחשבות, זה עוזר לשאול: ‘האם זה מועיל?’ ‘האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?’ אולי יש מחשבות שיפוטיות. אז – האם זרם המחשבה הזה יסתיים עם שלווה ולב ער? זה טוב שתהיה בהירות לגבי זה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו סתם זורמים עם המחשבות. ואתה תופס את עצמך קצת רוצה לעשות את זה. ואז לשאול: ‘האם זה לוקח אותי לאן שאני רוצה ללכת?’ לעתים קרובות יש סלידה מהמחשבות. ויש מתח: ‘אני רוצה להפטר מזה‘.

 וישנה האפשרות, כשהתרגול מעמיק ודברים נעשים יותר שקטים, לעשות לפעמים מעבר – מתשומת הלב לתוכן של המחשבות, לתשומת הלב לתהליך. כלומר, לתהליך החשיבה. לא כל כך המחשבה הזו או הזו. מה שעוזר לזה – זה לפתוח את תשומת הלב לרוחב, למרחב. אנחנו עדיין מקורקעים בגוף, אבל אפשר להיעזר גם בשמיעה. לפתוח את תשומת הלב לשמיעה ולכוליות של הצלילים – מרחוק ומקרוב ומכיוונים שונים. צלילים בחדר, מטוסים, ציפורים. וזה פותח את המודעות. ועם המודעות הפתוחה והמרווחת – אפשר לשים לב לתהליך החשיבה, ולא להתעניין כל כך בתוכן.

ולמה אנחנו שמים לב? ראשית – שמחשבות באות והולכות. עולות ונעלמות. ארעיות. זהו טבען של מחשבות. וזה ממש מועיל לראות את זה. הן באות, ונעלמות. הן גם לא-ממשיות. לפעמים אפשר ממש להרגיש: ‘אין שם כלום כמעט’. אווריריות. הן לא צפויות. מחשבה אחת באה, ואז אחרת, בלי רצף ברור. אנחנו אומרים: ‘הן לא אני ולא שלי’. הן באות והולכות, מעצמן.

 כאנלוגיה, אפשר לומר שזה כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה. אתה מביט בשמיים, ואז: ‘וואו!’ משהו דרמטי, שנמוג מיד. כשיש מספיק מרחב, זה נראה שכך התהליך עובד. לכן זה מועיל מאוד להיפתח, או לעודד מודעות רחבה. לפעמים אנשים אומרים: ‘הטבע האמיתי של התודעה הוא מרחב’. כלומר, במקום לחשוב על התודעה כאן, בקופסה הזו שמביטה החוצה אל העולם – המודעות נפתחת, והכל בתוך המודעות. תחושות, צלילים, מחשבות – הכל קורה בתוך זה. מנקודת המבט הזו – בעצם לא משנה מה קורה בתודעה. מחשבה יפה עולה, נוכחת, נעלמת. מחשבה מכוערת, עושה את מה שהיא עושה, עושה פרצוף, מתמוגגת. לחלל לא אכפת. לא אכפת לו איך אנחנו נראים, או מה נאמר, לא אכפת לו אם היפופוטם ייכנס ויצא. הוא לא-מופרע. ולפעמים בתרגול אפשר לקבל תחושה של המודעות כמרחב בלתי-מופרע. מרחב  ענק. כל מה שעולה – יהיה שם לזמן מה, לא יעשה הרבה הבדל לחלל, וייעלם. אולטימטיבית – זה לא טבע התודעה. אבל זה ממש מועיל לתרגל כך, ולקבל את התחושה הזו. כל מה שעולה, מנקודת המבט של המרחב הזה – לא משנה למרחב. המרחב נשאר רחב, לא מופקע, יציב, פתוח, רצפטיבי, מקבל.

 עם כל זה, בגלל שמחשבות יכולות להרגיש כל כך בעייתיות, אם אנחנו יכולים לתרגל כך – אנחנו ממש נחליש את הכוח שיש למחשבות, הכוח שאולי זה לא רעיון טוב לתת להן. אנחנו נותנים למחשבות את הכוח. לכשעצמן – אין להן כוח מלבד מה שאנחנו נותנים להן. ואפשר לראות את זה לעומק: מחשבה היא רק מחשבה. ואנחנו חופשיים מההיכרכות סביב המחשבות וההיכבלות על-ידיהן. ואז יש חירות שנכנסת.