המנהרה

זנקאי, שהיה בנו של סמוראי, נסע לאדו ושם היה למשרתו של פקיד בכיר. הוא התאהב באשתו של הבכיר והדבר התגלה. מתוך הגנה עצמית הוא שיסף את הפקיד הבכיר, ואז ברח עם האישה.

עם הזמן שניהם הפכו לגנבים. אך האישה הייתה כל כך רודפת בצע שזנקאי נגעל, ולבסוף עזב אותה, ונסע הרחק לפרובינציית בּוּזֶן, שם נעשה קבצן.

כדי לכפר על עברו, זנקאי החליט להשלים כמה מעשים טובים בימי חייו. בהכירו דרך מסוכנת העוברת מעל צוק שגרמה מוות ופציעות לאנשים רבים, הוא החליט לחפור מנהרה דרך ההר שם.

בימים היה פושט יד וחי מנדבות מזון, בחפרו ובלילות חפר את המנהרה. כאשר חלפו שלושים שנה, אורך המנהרה היה 700 מטרים , גובהה 6 מטרים ורוחבה 9 מטרים.

שנתיים לפני סיום העבודה, בנו של הפקיד הבכיר שאותו הרג זנקאי, שהיה סייף מיומן, מצא את זנקאי ובא להרוג אותו כנקמה. “אתן לך את חיי מרצון”, אמר זנקאי. “רק תן לי לסיים את העבודה. ביום שבו אסיים תוכל להרוג אותי”.

חיכה הבן. לאחר כמה חודשים, בהם המשיך זנקאי לחפור, לבן נמאס לא לעשות כלום ולכן החל לעזור עם החפירה. לאחר שעזר במשך יותר משנה, הוא למד להעריך את אופיו ואת כוח רצונו של זנקאי.

לבסוף המנהרה הושלמה ואנשים יכלו להשתמש בה ולנסוע בבטחה.

“עכשיו חתוך את ראשי”, אמר זנקאי. “עבודתי הושלמה”.

“איך אוכל לחתוך את ראשו של מורי?” שאל האיש הצעיר ודמעות בעיניו.